בתחילת שנות השמונים עמדה על הבמה ב'צוותא' זמרת קצוצת שיער בגופייה, ג'ינס
וגיטרה חשמלית וצעקה בקול צרוד לתוך המיקרופון: 'אל תקרא לי מותק'. קורין אלאל.
אלאל הייתה הראשונה ברוקנרול המקומי שיצאה באמירה פמיניסטית בוטה. אחרי זמן
קצר פרצה למרכז הבמה סי היימן, שוב באותו מראה: שיער קצוץ, ג'ינס, גיטרה חשמלית,
גופייה והרבה כעס, ובעטה ישר לתוך הבטן: 'לא עובדת בשביל אף אחד'.
במקביל פעלו זמרות יוצרות ומבצעות, לכל אחת הצבע והאמירה המיוחדים לה: יהודית
רביץ, נורית גלרון, ריקי גל. ועוד קודם להן - חוה אלברשטיין, האימא של גל הזמרות
שלטקסטים שלהן יש גם משמעות. אחר כך היו גם לאה שבת ואחינועם ניני ואתי אנקרי
- עם 'לך תתרגל איתה'. לכל אחת מהן היה מסר, אמירה פוליטית או חברתית. אפילו
'שבתות וחגים' של רביץ דיבר על מערכות יחסים מזווית שונה.
אז אחרי 'שוקולד מנטה מסטיק' וזמרות בובתיות ומתוקות נוסח ירדנה ארזי ואילנית,
שהיו יציר כפיו של אמרגן ממולח, גבר, כמובן, היה נדמה שבא לציון גואל. סוף
סוף עומדות על הבמה נשים חזקות, שיש להן מה להגיד והן אומרות את זה בכל הכוח.
קורין אלאל וסי היימן לא רק פרצו דרך, הן גם שינו דפוסי חשיבה ושיקפו את תרבות
משולש המועדונים ששלטו אז: 'ליקוויד', 'פינגווין' ו'דן'. פתאום בחורה עם גיטרה
חשמלית או על מערכת תופים היה למראה שכיח.
שנות ה-90' הניבו לא מעט מראות כאלה. נשים צעירות מקימות להקות רוק ומצהירות
שהן רוצות לכבוש את השוק. מקומות כמו 'מדבר' ו'הגלולה' הניבו את 'באלגאן',
'כרמלה גרוס וגנר', חמי רודנר ואסף אמדורסקי. שם גם קיבלו את ההזדמנות הראשונה
שלהן דנה ברגר עם להקת בלאגאן ואיגי וקסמן עם 'איפה הילד?'.
בתוך כל היבול הזה דובר גם על רוקנרול נשי. בדרך כלל הן לבשו ג'ינס מהוה או
מיני קצרצר, קעקוע, שיער צבוע לבלונד פלטינה, בזווית הפה השתלשלה ברישול סיגריה,
הן גרו במשולש שינקין, הסתובבו ב'מדבר' וב'הגלולה' ולא דפקו חשבון. הן כתבו
בעצמן את הטקסטים, לרוב גם הלחינו וכמובן, שרו. גם חברות התקליטים השקיעו בהן.
סוף סוף הייתה יצירה נשית בוטה, מתריסה, מכסחת. הדיסק הראשון שלהן היה הבטחה
גדולה ושינוי מרענן. בדיסק השני והשלישי חלה נסיגה וקריצה אל חיקו החם של הקונצזוס.
מיקה קרני, רונית שחר, דנה ברגר, טל גורדון ואיגי וקסמן. חמש זמרות. כולן יפות,
מוכשרות, יודעות את המלאכה, כולן בנות 30, פחות או יותר, שהתחילו בערך באותו
זמן, כולן עשו קילומטראז' ברוקנרול המקומי, כולן היו הבטחה גדולה ברוקנרול
הנשי, אבל משהו קרה להן בדרך. זמרות דור הביניים האלה הפכו לילדות טובות ירושלים.
בדיסק הקודם שלה תיארה מיקה קרני חוויות מריחואנה ב'עשב כחול לבן': "אני ואני
בתוך עננים/ גבוה גבוה/ אני אומרת לי שזה נעים/ ועוצמת עיניים/ אנחנו הולכים
לשמיים/ עולים לעננים". רונית שחר אמרה שלום לתמימות: "שלום לתמימות/ למדתי
גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר/ אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר". טל גורדון:
"כשתראי אותו חוזר/ פושט את מכנסיו/ מוכן ומזומן לדחוף אותך אליו/ את תתני
לו לעשות בך כרצונו/ועינייך עצומות". ואיגי וקסמן ב'תעצרו אותי': "אני מטורפת/
אני אישה אחרת/ הייתי כלבה, הייתי רעה/ יכולתי להזיק לך ולסביבה/ תנו לי לעשות
שטויות, לעשות שטויות/ תנו לי להינות/ אל תכבלו אותי".
בתקליטים הראשונים שלהן הייתה אמירה משותפת: אל תקרא לי מותק. והנה בתוך פחות
מעשור כולן מתות להיות מותק ובסדר. עם צאת הדיסק האחרון שלה מתוודה דנה ברגר
בכותרת אחד המוספים: "בסך הכול אני ילדה טובה!" אמא'לה!
בשנה האחרונה כל החמש הוציאו דיסקים לשוק המקומי. מבין החמש מכרה דנה ברגר
42 אלף עותקים ומתהדרת בלוח הופעות עמוס, בתואר זמרת השנה ובמעמד של כוכבת.
אצל כולן יש בתקליט אמירה אישית, אינטימית מאוד, מלודיות נעימות, חביבות, רכות,
אקוסטיות. הכול זורם. אבל בשמיעה ראשונה, וגם בשנייה, את לא מרגישה שמישהי
מהן שרטה אותך בבטן, הרטיטה, הזיזה לך, עשתה לך משהו. אין תופים עצבניים, אין
מוזיקה נשכנית.
אז דנה ברגר אמנם 'לומדת עכשיו לעוף', טל גורדון 'התמסרה אל הכלום', איגי וקסמן
'צופה בך מתעורר בבוקר', וכשמיקה קרני כבר משחררת הצהרה חביבה כמו: 'נישקתי
בחורה', היא מתגוננת מיד: " זה מדבר על אחוות בנות. אם הלסביות עשו מזה סמל,
זו בעיה שלהן". גם רונית שחר, שבקליפ של 'אהוב יקר' משחקת אנדרוגינוס כשהיא
מצוידת בסיגר, בחליפה גברית ובמבט מסתורי, גם כן נסוגה: "אבל אני לא באמת מין
אנדרוגינוס כזה."
לאף אחת מהן אין קול ענק. הם מתאפיינות יותר בעגמומיות אישית, מלנכולית. הטקסטים
נחמדים, אבל רדודים, אפילו אנמיים. האמירה הפמיניסטית הכי "בוטה" שדנה ברגר
מייצרת: "ועכשיו אני לומדת לעוף/חושבת על מים". אצל טל גורדון "בסוף נופלות
המסכות/ והקמטים מסתירים הבעה", ואיגי וקסמן ב'אגדה של קיץ': "בוערת ברוח/
מחבקת חזק".
נחמד, אבל לא נוגע. אין עומק, אין מטען רגשי, אין כאב. חסרות עוצמה, נשכנות,
התרסה. התקליט שלהן הוא הכי בסדר בעולם, ואולי זה מה שעושה אותו לעוד תקליט
ותו לא. אסתטי ונעים, אבל צפוי. המבקר גל אוחובסקי טוען שמדובר בתופעה נרחבת
יותר, שכוללת גם את הגברים שבחבורה. הוא קורא להם "דור הפודרה": "עברי לידר
ובן ארצי עושים מוזיקה זקנה של אנשים צעירים. לאנשים בגיל הזה, במיוחד כשהם
תחת 'טייטל' של רוקיסטים, יש תפקיד. לבעוט. לנפץ קירות". אבישי מתיה, מבקר
המוזיקה של 'העיר', חריף עוד יותר: "בעיניי, כולן נורא לא נשיות. חסר להן עומק
אמיתי. הן בחורות עם תפיסת עולם מאוד ילדותית, למרות שרונית שחר ומיקה קרני
הן אימהות. מה שקורה היום זה חלק מהשממה הכללית. אני גם לא מוצא בחמי רודנר
איזה עומק אינטלקטואלי ורגשי אדיר. רוטבליט, מאיר אריאל ושלום חנוך - זו רמה
אחרת של שיח עם המאזין. גם פזמון וגם אמירה מעודכנת. מאיר אריאל בגיל חמישים
ומשהו עשה תקליט מאוד נועז 'רישומי פחם'. כל החבר'ה האלה משעממים בערך כמו
הנאום האחרון של יצחק שמיר. אם ב-2001 הדבר הכי משמעותי שקרה כאן זה ה'קמבק'
של גלי עטרי, אז אפשר לארוז את המזוודות".
אולי קרה להן מה שבדרך קורה לנשים שנעשות לאימהות. משהו נרגע, מתביית. אם קודם
מה שהניע אותן היה חוסר שקט ותזזית קופצנית שנבעה, אולי, גם מחיפוש אחרי בן
זוג, בית, יציבות, הרי ברגע שזה קרה להן, הן הורידו הילוך ושקעו בתוך החמימות
הביתית הנינוחה. זה קרה גם למדונה. עובדה. מרגע שלורדס נולדה, מדונה נהפכה
ל"אם השנה" ומשדרת מראה סולידי ומהוגן.
לכן, אולי השירים המוקדמים שלהן היו מעין מרד נעורים שהתאייד עם הגיל. אבל
למרות שהן לא נלחמות נגד כלום ופשוט שרות את העניינים האישיים שלהן, עדיין
מדובר בחמש נשים עצמאיות, חזקות, מקוריות ואינדיבידואליסטיות שעשו חתיכת דרך
בחייהן הקצרים.
מיקה קרני ורונית שחר הן "המושבניקיות" או ,נערות הטבע" שבחבורה. טל גורדון,
דנה ברגר ואיגי וקסמן הן ה"עירוניות", בנות הכרך הגדול, שנעות על הציר של שינקין
ועברו את כור ההיתוך של 'מדבר' ו'הגלולה'. מיקה קרני וטל גורדון חיות עם גברים
המבוגרים מהן בעשרים שנה. קרני עם המוזיקאי מיקי שביב, וגורדון - עם המפיק
המוזיקלי סולו יורמן.
מיקה קרני ורונית שחר, ה"מבויתות" שבין החמש, זוכרות ילדות יציבה ונורמלית.
ה"עירוניות" - גורדון, וקסמן וברגר - גדלו בצל הורים גרושים. אבל בעוד שלדנה
ברגר הייתה ילדות מרופדת, טל גורדון ואיגי וקסמן סוחבות זיכרונות לא קלים.
גורדון ניתקה קשר עם אביה ועד היום לא מדברת איתו. וקסמן נולדה בטורונטו, חזרה
בגיל 7 עם אמה ארצה, ומאז היה הקשר שלה עם האב רופף. כשהייתה בת 12, הוא נהרג
בתאונת דרכים. לכן, אולי, ניתן למצוא בטקסטים של גורדון ווקסמן סוג של נוירוטיות.
בגיל 16 קמה מיקה קרני (29) ועזבה הכול: את הבית, ההורים, בית הספר, הלימודים,
החברים. לקחה שתי מזוודות ונסעה לתל אביב. בשיטוטיה הכירה את אבא של יותם.
כשהייתה בת 17 נכנסה להיריון והם התחתנו. מאז הספיקה להתגרש, לגדל ילד לבדה,
ללמוד מוזיקה ב'רימון', להתפרנס מעבודות משונות (גינון, שיפוצים, סנפלינג),
ללוות את שלמה ארצי בכינור ובקולות רקע, להוציא שני דיסקים, להתחתן עם מיקי
שביב, ללדת את יסמין ולעבור לגור באמירים, מושב טבעוני בגליל, קרוב להוריה.
היא גם חובבת אופנועים כבדים ומנגנת בכינור מגיל 8.
מיקה: "השירים שלי מתעסקים בחיים שלי, באהבה, בזוגיות, בלהסתכל על העולם, על
מה שקורה סביבי. אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אבל אין ספק שאני מדברת
על עולם פנימי נשי מנקודת מבט מאוד נשית. להיות אישה ואמן זה כמו מלחמה. נשים
יוצרות זה דבר יותר נדיר מגברים, כי אמנות זה דבר טוטאלי, וגם נשיות זה דבר
טוטאלי. להיות אימא וגם ליצור זה מאוד לא קל. כמה שיגידו שחרור, שוויון, גם
אם הגבר הוא זה שישטוף בסוף את הכלים, האישה היא זו שתשאל: מה יהיה עם הכלים
בכיור? מה שאני עושה לא בא מתוך רצון להיות נחמדה. לפעמים הרבה יותר קל לצעוק
החוצה ולהצליח, אבל צריך יותר להסתכל פנימה, לבית שלך. בנשמה שלך".
- עכשיו את בפאזה נינוחה, אימא ואשת איש, גרה באמירים "פתאום זה הגיע לי בבום.
יש לי את יסמין ויותם ומיקי. הכול סופר נורמלי. אפשר להפסיק לרוץ. זה אפילו
קצת מלחיץ, העניין הזה של הנחיתה מהסאלטה. אז בהחלט התפנה לי מקום. יש לי יותר
שקט משהיה לי אי פעם. קודם היה בי חוסר שקט פנימי. הלידה השנייה גם הרגיעה
וגם פתחה אותי ויישבה אותי סופית."
רונית שחר, 30, גדלה בקריית ביאליק, שהנפיקה גם את ארקדי דוכין ואת ערן צור.
היו לה שני תחביבים: גיטרה וסוסים. היא הייתה "טום בוי,, אבל כזאת שגם מסתכלים
עליה. פעם אמרה בריאיון: "בנים מפחדים ממני, וגברים אוהבים אותי."
שחר שירתה בלהקה צבאית, ואחרי הצבא נסעה לאנגליה להתמחות שם בדרסאז' - מין
ריקוד על סוס. גם שחר, כמו קרני, למדה בבית ספר רימון ועבדה עם שלמה ארצי.
כמוהו גם היא מופיעה בג'ינס, עם גיטרה ושפת דיבור בגובה העיניים. הדימוי שלה
נערי ונוגה, בחורה-נער שגם שרה "רוק". יש לה תדמית פשוטה, נקייה, לא מסובכת.
היא הפכה מיד לזמרת קונצזוס. בעצרת זיכרון לרבין, שבה הופיעו אמנים ישראלים
ותיקים, גם היא הופיעה.
- מה מניע אותך?
"זה מה שגם אני שואלת את עצמי. איכשהו להתקרב לבני אדם. לתקשר. אני רוצה להגיע
ללבבות של האנשים דרך מילים ומנגינה."
- האימהות השפיעה על הדיסק האחרון?
"אלה בדיוק הציפיות הקלאסיות שמצפים ממך, כי ילדת. התקליט הזה יצא עם הלידה.
תקליט הוא תוצאה של מקום שאת נמצאת בו עם עצמך באותו זמן בחיים. בראשון הייתי
מאוהבת. הייתי אז בת 27 והייתה בזה התרסה: 'שלום לתמימות'."
- כולכן נורא רכות. לא יוצאות נגד כלום "אני לא מרגישה שאני הולכת עם איזה
דגל, כי אני לא מרגישה שאני זקוקה. אני מחזיקה גיטרה ביד, כותבת שירים ועולה
על הבמה. מה שמניע אותי קשור יותר לאהבה, וזה מה שיוצא ממני. בכלל, ציפיות
זו לא בעיה שלי. זו בעיה של המבקרים. אז אנחנו נדבר, והם יגיבו."
לטל גורדון, 32, יש שיער בלונדיני, עיניים גדולות, שפתיים חושניות וקול צרוד,
עמוק, מחוספס, נמוך, מעושן. כזה שזורק אותך לבר דחוס ואפלולי, עם זמרת שלוחשת
אל המיקרופון מילים מפתות, מדיחות. היא גדלה בתל אביב עם אמה ועם אחותה, והיום
היא חיה עם סולו יורמן. ההתרסה של גורדון מתבטאת בעובדה שאינה רוצה להתחתן:
"לא אתחתן. כי זה לא רומנטי בעיניי. ככה צריך להיאבק כל יום על האהבה מחדש.
להישאר ביחד, כי רוצים להיות ביחד."
- אז מה מטריד אותך?
"החומרים שלי בנויים כמוני, מקצת מציאות והרבה דמיון. מאז עידן המחשב הבנתי
שאני קצת וירטואלית. משהו לא לגמרי סטרייטי. קצת קינקי. הדברים שאני כותבת
עליהם הם יותר פרץ אפילפטי." - אין אצלך התרסה?
"האדם הוא תבנית נוף מולדתו. אני מייצגת תל אביביות. זורם לי פיח בעורקים.
אני עירונית. אני מאוד מעריכה את הטבע, אבל מרחוק. אני לא מהפריפריות ולא יודעת
מה קורה בעיירות פיתוח. היום כבר לא צריך להתמרד. הפתיחות הרבה יותר גדולה.
אני בעד דיאלוג בין גבר ואישה. אני בכלל לא מבינה את התחרות הזאת. אני לא מרגישה
צורך לבוא לאיזה גבר ולהגיד לו: 'אני לא עובדת בשבילך'." - מה עם אמירות חברתיות
פוליטות?
"זה מטריד אותי, אבל עוד לא מצאתי את הדרך לכתוב טקסט קונקרטי. יש לי דעות,
אבל זה לא כל כך יוצא בשירים. אנחנו לא מחאה חברתית. כל אחת עוסקת בבעיות שלה,
בתוך עצמה. אדם בתוך עצמו הוא גר. ההתרסה של הדור שלי היא בזה שאנחנו אנחנו.
אנחנו לא צריכות להיות מגויסות לכלום. היום כבר אין גבר-אישה. יש בני אדם.
מדונה באה ולימדה את כולן שאת יכולה להיות כוסית, נשית, ביצ'ית, אשת עסקים,
חתולת מין ואישה שחבל על הזמן. אין דבר שאני מרגישה שאני לא יכולה לעשות בגלל
שאני אישה, חוץ מלהשתין בעמידה." לדנה ברגר, 30, הייתה ילדות ירושלמית מרופדת.
הוריה התגרשו, אבל היא למדה בכל החוגים הנכונים וקיבלה את כל הסיוע העידוד
וההשקעה בכיוון הייעוד המוזיקלי שלה. הרזומה שלה כולל כוכבות בלהקת הנח"ל עם
שרון חזיז ויואב צפיר. אך נחתה בתל אביב, התברגה בסצינה השינקינאית, הסתובבה
במקומות הנכונים, הייתה חברה בלהקת 'בלאגן', עם דן תורן ויובל מסנר, שיחקה
בסדרת טלוויזיה ובסרט 'לילסדה', התחתנה והתגרשה, והיום היא הכוכבת שבחמישייה.
אחרי שהייתה סקסית בלהקת 'בלאגן' - בדיסק האחרון שלה, 'עד הקצה', היא מנסה
להתייצב במרכז המפה. היא כבר לא מופיעה במיני, אבל שומרת על הבלונד. בבית היא
שומעת מוזיקה אלקטרונית, אך בעצם היא רוצה להיות יודית רביץ. בקיצור, תשכחו
כל מה שחשבתם על דנה ברגר. פרועה? נהנתנית? פריקית? היום היא פילוסופית שחולמת
להיות אימא.
בראיונות לעיתונות שנתנה עם צאת הדיסק אמרה: "כשהייתי צעירה יותר, אולי הייתי
קצת פחות בפוקוס. הייתי יותר פרועה בלבוש, יצאתי יותר לבלות, אבל אף פעם לא
עשיתי את הדברים שיוחסו לי. אבל אם מישהי צריכה למלא את הפונקציה של נערת רוק
משוגעת ובחרו בי - אז סבבה. 'עד הקצה' הוא שילוב של הניגודים שבי. לוקח כמה
שנים עד שאת מצליחה להגיע לשילוב."
איגי וקסמן היא החביבה, המשעשעת ואולי גם הכי מפוספסת שבחבורה. לפני 15 שנה
בערך עמדו על הבמה ב'קלף', מועדון הפמיניסטיות בתל אביב, שתי נערות חמודות,
אחת מהן קירחת עם שני נזמים באף. קראו להן 'היפוכונדריה', והן היו חצופות ושובבות
ושחררו טקסטים מוטרפים כמו: "הו אינפנטיל, טיל טיל". הנערה עם הקרחת הייתה
איגי וקסמן.
היום היא אוטוטו בת 30. הביצה התל אביבית מורגלת שאחת לכמה שנים מפציעה משום
מקום אל לב הסצינה צעירה יפהפייה, סקסית, פרובוקטיבית, שנונה ומשוחררת שמסובבת
לכל הגברברים את הראש, וכל אמירה או תזוזה שלה זוכה לכותרות במדורי הרכילות.
בשנות ה-70' זו הייתה לילי אבידן, בתחילת שנות ה-90' זו הייתה איגי. עכשיו
יש לה כבר יורשת: טינקרבל.
וקסמן היא כוכבת, ולא משנה מה היא תעשה. היא דמות צבעונית. טיפוס. הברקה. אחת
שהמציאה את עצמה ומעניינת גם מעבר לשירים שלה ובלי שום קשר אליהם. כשנולדה,
קראו לה ג'ניפר צמאיה. בגיל 14 התהלכה עם שני נזמים באף וקרחת ובראה את עצמה
מחדש. היא החליפה את השם לאיגי, כי העריצה את איגי דיין מ'משינה' וגם בגלל
הזמר איגי פופ. היא הייתה עצמאית מגיל צעיר מאוד. בגיל 15 בערך נסעה עם חברה
לאנגליה לשנה.
בתיכון פגשה את להקת 'נושאי המגבעת', עם אוהד פישוף, החליטה להיות מתופפת והקימה
צמד עם חברה - 'היפוכונדריה'. בגיל 16 עברה לגור עם אמה בתל אביב. לימודים
לא היו בראש שלה. פה ושם דגמנה, קצת עבדה כברמנית, קצת קעקעה את עצמה, למדה
צילום ב'קמרה אובסקורה', ובעיקר בילתה ב'מדבר'. חמי רודנר ואסף אמדורסקי עבדו
שם במטבח, אביב גפן ולהקת ה'תעויוט' שלו כיכבו שם, ותוך זמן קצר קיבלה איגי
שער במקומון 'תל אביב.' אחר כך שרה שני שירים ב'חסד מופלא', סרטו של עמוס גוטמן
ז"ל, נתנה הופעת אורח עם 'איפה הילד' של חמי רודנר, התחתנה איתו, התגרשה, ובעיקר
עשתה המון רעש. המקומונים הכתירו אותה כ"נסיכת שינקין". מדורי הרכילות דיווחו
על כל צעד שלה: איגי מתחתנת, איגי הקימה צעקות ברבנות, איגי קנתה שוקו, איגי
צבעה את השיער. והיא גם שחררה הצהרות לעיתונות בהתאם. כשהייתה בת 19 אמרה:
"אני בתולה, יש לי גם פילוסופיה. אני הבתולה הקדושה. אני גם שונאת דברים שזזים
בתוכי. אפילו טמפונים. זה מגעיל אותי. ואני לא לסבית". בגיל 21 בישרה לאומה:
"אני מרגישה זקנה", ובאותה נשימה הוסיפה: "אני לא כל כך אוהבת את המדינה. היא
לא משהו."
באמצע שנות התשעים יצא מוסף 'סופשבוע' של מעריב בכתבה על שלושה עמודים בכותרת:
"החברים של איגי", בליווי שלל תצלומים שלה ושל האקסים שלה, כולם מאושיות הרוק
המקומי. רשימה חלקית: אוהד פישוף, איגי דיין, שלומי קינן מ'התעויוט', יובל
קיינר מ'הכלבים' - אקס בעל מספר 1, מאור כוהן, אביב גפן, חמי רודנר - אקס בעל
מספר 2. ובאחרונה - עידו רוזנבלום.
בקיצור, התיק שלה בארכיון העיתון מתפוצץ מתעלולי איגי ומאמרות השפר שלה. אבל
נראה שלאיגי, שהתבגרה בינתיים, כבר נמאס מהקטע, וזה ניכר מאוד בדיסק האחרון
שלה - 'בעדינות'. היא עשתה תפנית של 180 מעלות. התקליט הראשון שלה היה חצוף
ומתגרה ורצוף טקסטים כמו: "ואז בבגדי המלך החדשים הוא עומד לפניי וצוחק/ מזכיר
לי ליצן שדעתו נטרפה לפני שהוא נגמר/ לפני שהוא מת/ ובארץ רחוקה מוכרים לבבות
שבורים בקופסאות ריקות בחנויות ממתקים". בדיסק האחרון שלה אין שמץ מכל זה.
היא כל כך רוצה שיעריכו אותה. כל כך רוצה את תווית היוצרת המכובדת. הדיסק שלה
נעים מאוד, בעיקר בשמיעה שנייה ושלישית. יש בו אפילו כמה שירים חביבים ממש.
אבל זה כמו קצף של גזוז ביום קיץ חם.
- הפתעת אותי עם 'בעדינות'. הוא אחר "זה הכיוון שרציתי. זמר יוצר חייב להתפתח
ולשנות. בשלוש השנים האלה קרו לי המון דברים. שיניתי גישות, ויצא הדיסק הזה,
שהוא מאוד טבעי לי."
- את מנסה לשבור תדמית?
"אני לא מנסה לשבור כלום. אני מתבגרת, וזה מה שקורה. אני שמחה לגלות שאני מתקרבת
לגיל 30, ואני שמחה להיות אישה."
- יש הרגשה שאת מנסה להגיד: אני בכלל לא כמו שאתם חושבים "דימויים על אנשים
זה לא מה שהם באמת."
- פעם היית אנרכיסטית, בועטת, בוטה, חצופה "אני עדיין אנרכיסטית, אבל אחרת.
זה צד שבי - שפחות מכירים. זה אחלה לגלות עוד צדדים על מישהו. מוזיקה אמורה
להיות דבר מרגיע ושמח ולנקות את הראש ולעשות טוב. יכול להיות שיום אחד אצא
עם אמירות יותר בוטות. בדיסק הזה ניסיתי לתת תחושה של קרבה. שמישהו חוזר הביתה
ומדליק את הרדיו, שירגיש חום, קרבה, אינטימיות."
כתבות
ני"ע
