ביהמ"ש: צופה במשפט שקרא לעד "שקרן ורמאי" - הוציא לשון הרע

השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין קיבלו ערעור שהגיש עו"ד ישראל פרי, מראשי הארגון למימוש האמנה ישראל-גרמניה, על פסק דינו של בימ"ש השלום בבת-ים, אשר דחה תביעת דיבה שהגיש באמצעות עו"ד דרור ארד-אילון נגד יוסף גורה.

בעת שפרי ניצב על דוכן העדים כעד תביעה בדיון בבימ"ש השלום בתל-אביב, התפרץ גורה כלפיו, וצעק לעברו שהוא "שקרן ורמאי" ויתבע אותו לדין.

גורה נכח באולם כצופה בלבד, ולא היה בעל דין באותו משפט. התפרצותו באה על רקע דברי פרי בעדותו, לפיהם לקוחות של הארגון לא נדרשו לחתום על ערבות לצורך רכישת זכויות הפנסיה הגרמנית. גורה טען, כי עומדת לו ההגנה שעניינה אמת בפרסום על פי חוק איסור לשון הרע.

בימ"ש השלום בבת-ים קבע, כי אין מחלוקת שהדברים שהשמיע גורה כלפי פרי מהווים לשון הרע. אולם, עומדת לגורה הגנת אמת בפרסום, שכן מדובר היה בהבעת דעה על התנהגותו של פרי כעד, אשר דבריו היו אמת רק בחלקם. כן הוכח תום ליבו של גורה, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.

שופטי ערכת הערעור קבעו, כי אין כל ספק בכך שקריאתו של גורה כלפי פרי היה בה משום לשון הרע. אולם, לא ניתן היה להסתפק בקביעתו של שופט השלום לגבי חלק מעדותו של פרי, לפיה דבריו של זה לא היו מדוייקים ומלאים, ומכאן הוכחה אמת בפרסום. שומה היה על גורה להראות, שלא רק שמדובר בעדות שאיננה אמת, אלא גם פרי לא התכוון לומר אמת, וכי לא העיד אמת בכוונה להטעות. עוד קבעו השופטים, כי בנסיבות המקרה, לא הוכח שהיה בפרסום עניין ציבורי. לדבריהם, התפרצות כלפי עד הנמצא במהלך עדותו באולם ביהמ"ש אין בה אינטרס ציבורי, אלא נהפוך הוא: התנהגות שכזו מנוגדת לאינטרס הציבורי ויש בה פגיעה באושיות המשפט.

עוד קבעו השופטים, כי תנאי הכרחי לקיום ההגנה של "אמת בפרסום" הוא שהפרסום נעשה בתום לב. במקרה הנדון לא הוכח תום ליבו של המשיב, אלא נהפוך הוא. לדבריהם, התפרצות מעין זו באולם ביהמ"ש, יש בה משום חריגה מתחום הסביר ומשום הוצאת לשון הרע.

אשר על כן הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשם דיון בשאלת הפיצוי. השופטים חייבו את גורה לשלם לפרי הוצאות בסך 10,000 שקל. (ע.א 3118/98).