מי ידון בנושאי אגרות מים וביוב?

עד כה פורש פסק הדין, כאילו נקבעה במסגרתו הלכה חדשה, על פיה הסמכות הייחודית לדון בחיובים אלה הינה בידי ועדת הערר לענייני ביוב ושר הפנים (לעניין אגרות המים). פרשנות זו של פסק הדין יצרה מצב חדש, עמו נאלצו להתמודד כל מי שהגישו בעבר תביעות נגד רשויות מקומיות בקשר לחיובים מעין אלה. זאת, שכן עם פרסום פסה"ד החלו עורכי הדין של הרשויות המקומיות להגיש בקשות למחיקת תביעות אלה ולהעברתן לוועדת הערר לענייני ביוב ולשר הפנים, לפי העניין.

במקרים בהם הוגשו התביעות גם ביחס לחיובים נוספים, כגון היטלי סלילת רחובות ואגרת תיעול - כפי שקורה פעמים רבות - היתה משמעות הדבר פיצולה של תביעה אחת לשלושה הליכים נפרדים, המתנהלים בפני שלוש ערכאות שונות: בית המשפט, ועדת ערר לענייני ביוב ושר הפנים.

כצפוי, תוצאה זו עוררה מרירות רבה בקרב ציבור הקבלנים, אשר חשו, ובצדק, כי הם הנפגעים העיקריים ממנה.

התפתחות נוספת נרשמה בפרשה זו כאשר התברר, כי שר הפנים מסרב לדון בתביעות שהועברו אליו. זאת, בהתאם לחוות דעתו של היועץ המשפטי של משרד הפנים, עו"ד חמי אבנרי, במסגרתה קבע הלה, כי אין למצוא בפסק דינו של בית המשפט בפרשת יזום משום הלכה, לפיה שר הפנים הינו גוף ערר לעניין אגרות המים, אלא הנחה של בית המשפט, שהתבססה על הסכמת הצדדים. הנחה זו, לדעת עו"ד אבנרי, היתה מוטעית. על רקע זה החזיר משרד הפנים את התביעות שהוגשו אליו למגישיהן.

בעקבות פסק הדין הגישו הנישומים, שטענותיהם נדחו על ידי בית המשפט, עתירה לדיון נוסף, אשר נדונה בפני השופט אליהו מצא. אף שבהחלטתו דוחה השופט מצא את העתירה, ניתן ללמוד מהתייחסותו לאחת מהטענות שהועלו במסגרתה, כי בעניין זה טרם נאמרה המילה האחרונה.

העותרות טענו, כי בעוד שעל פי פסק הדין בערעור נפסק (במשתמע), כי לשר הפנים נתונה הסמכות לדון בערעורים על חיובים באגרת הנחת צינורות, טוען שר הפנים, כי בהתאם להלכה הקיימת - שפסק הדין לא שינה אותה במפורש - אין הוא מוסמך לדון בכך.

בהתייחסו לטענה זו קובע השופט מצא, כי גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון בפסק הדין בערעור, לא הכריעו כלל בשאלת סמכותו של שר הפנים לדון בעררים מסוג זה. זאת, שכן בית המשפט המחוזי הניח, כי שאלת הסמכות הייחודית של שר הפנים לדון בחיובי אגרות המים, ושל ועדת הערר לדון בחיובי היטל הביוב, לא היתה שנויה במחלוקת בין שני הצדדים, והנחה זו אומצה גם על ידי בית המשפט העליון.

לדעתנו, משמעותה של החלטת השופט מצא הינה, כי בעיקרון, אין בפסק הדין שניתן בפרשת יזום כל הלכה חדשה, וכי ההלכות ששררו עד אז בכל הקשור לסמכויות בתי המשפט, מחד, וגופי הערר השונים, מאידך, נותרו על כנן.

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי עד לפרשת יזום היתה ההנחה המוסכמת, כי לבתי המשפט סמכות לדון בתביעות השבה בגין תשלומי היטל ביוב ואגרות מים שנגבו ביתר. על סמך הנחה מוסמכת זו הוגשו התביעות בעניינים אלה לבתי המשפט האזרחיים הרגילים.

במובן זה, יש בהחלטת השופט מצא כדי להשמיט את הבסיס תחת הפרשנות שניתנה בחודשים האחרונים מאז ניתן פסק הדין בפרשת יזום, באופן שהתביעות הדנות בנושאי אגרות המים ואולי בנושא היטל הביוב תחזורנה ותתבררנה בפני בית המשפט.

על רקע זה ניתן להניח, כי בעתיד הקרוב יועמדו שאלות אלו לבחינת מחודשת בפני בתי המשפט.

הכותב הוא ממשרד אנגלסמן, העוסק בדיני תכנון ובנייה ומיסוי מוניציפלי ויועץ להתאחדות הקבלנים.