למה דווקא אהוד יתום?

בטרם נפנה לסיפור שמאחורי פרסום הראיון, שבו הודה אהוד יתום ברצח שני המחבלים הכפותים בפרשת קו 300, ראוי לומר מילים אחדות על התפקיד שבו זכה השבוע. המטה למלחמה בטרור הוקם על-ידי ראש הממשלה שמעון פרס במהלך גל הפיגועים באמצע שנות ה-90. עד אז כיהנו ליד ראשי הממשלה יועצים מיוחדים לענייני טרור, וביניהם רחבעם זאבי, שיעץ ליצחק רבין בשנות ה-70; עמירם ניר ז"ל, שהגיע מהדסק לענייני ביטחון של הטלוויזיה; גדעון מחניימי ז"ל, יגאל כרמון ויגאל פרסלר. אבל לפני כחמש שנים, בעקבות גל הפיגועים הקשה, החליטה הממשלה לרצות את דעת-הקהל באמצעות שורה של צעדים, וביניהם הודעה על הקמת "המטה למלחמה בטרור".

תחילה קיוו לגייס לראשות המטה את האלוף מיל' אורי שגיא, אך ראשי זרועות הביטחון אז התנגדו. על-כן הועמד בראש הארגון החדש עמי אילון, שכיהן במקביל כראש השב"כ. זמן קצר אחר-כך ניצח בנימין נתניהו את פרס בבחירות, והחליט למנות לראשות המטה את מקורבו, מאיר דגן. כך התרחב המטה וגדל. לפתע הושגו תקנים, גויסו תקציבים, ושורה של אישים, מקורבים, זכתה לפעול במסגרתו. ביניהם גם אבי זמיר, תת-אלוף אלקנה הרנוף, ואיש השב"כ אהוד יתום.

המון אנשים, המון מכוניות, המון תקציבים. דגן אף השיג לעצמו סגן בכיר, תת-אלוף במיל' יחיעם ששון. בשלב ההוא הצליח המטה לרכוש גם ג'יפ לנדרובר לשימושו של דגן. הלנדרובר הזו שיגעה את האנשים במשרד ראש הממשלה - הלנדרובר, ולא התנפחות הארגון, שהרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ וראש המוסד האמינו כי הוא מיותר. הלנדרובר, הסבירו ראשי המטה למלחמה בטרור, זה בגלל כאבי הגב של דגן, והצורך לרדת לשטח.

ראש הממשלה הבא, אהוד ברק, החליט לצמצם את ממדי הפארסה הזו, ונפרד ממאיר דגן מבלי למנות מנהל חדש למטה. גם אבי זמיר, שהיה קשור בעסקים פרטיים עם אלוף במיל' דני יתום, עזב. גם אהוד יתום, שהחל לעבוד כמנכ"ל עיריית חדרה - תפקיד שגם ממנו נפרד בחלוף שנה. רק הלנדרובר נשאר.

בלשכת ראש הממשלה הציעו לפני חודשים אחדים לפזר את המטה ללוחמה בטרור, לטובת ריכוז העבודה במועצה המתחדשת לביטחון לאומי. זה לא קרה. כי למה לוותר על תקנים ואפשרות ללנדרובר, במטה שהאוצר לעולם לא יצליח לקצץ בתקציביו? מי יעז לגעת בתקציב של ארגון המתקרא המטה למלחמה בטרור? וחוץ מזה, למשל, נמצא תפקיד מפנק גם לאהוד יתום.

אלא שמינויו של יתום מסתבך והולך בשל הודאתו ברצח המחבלים הכפותים בכתבה שפורסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, לפני חמש שנים בדיוק. העיתונאי מרדכי אלון מוצא דרך לליבו של יתום ויתום מפקיד בידיו את סודו הכמוס ביותר ביולי 1996 הצליח העיתונאי מרדכי אלון לשכנע את איש השב"כ אהוד יתום להתראיין ל"7 ימים". יתום היה אז בחופשת פרישה מהשירות, אבל החליט להתראיין בלי לקבל אישור לפרסום הדברים הסודיים במיוחד שעמד לחשוף במסגרת הראיון.

במהלך השנים קיוו כתבים רבים לראיין את יתום. אנשי מעריב, למשל, ניסו להגיע אליו כמה פעמים. לפחות פעם אחת הצליח אחיו, דני יתום, לעצור כתבה שהחלה להתגבש במעריב. ידיעות אחרונות ומרדכי אלון פשוט הגיעו ליתום בזמן הנכון, וזכו בסקופ הגדול.

אלון היה תחקירן שהובא ל"7 ימים" מהתקשורת המקומית בצפון הארץ. הוא עשה פרופילים מעמיקים לעיתון והצליח להביא חומרים רגישים, בין השאר בזכות יכולתו להתחבב על מרואייניו ולשכנעם לשתף עמו פעולה. כשאלון היה משוחח עם מרואיין, היה המרואיין בדרך-כלל מוכן להפקיד בידיו את סיפור חייו. דבר כמעט לא הוסתר.

באותו קיץ הצליח אלון להתקבל בביתו של יתום במושב הוותיק ביתן אהרון, ליד נתניה. אלון הקדים לפגישה שיחות טלפון אחדות, שבהן הגיע לכמה הסכמות עם המרואיין. ביניהן היתה גם דרישה להקליט את הראיון בטייפ גלוי. הקלטת ראיונות כאלה מומלצת על-ידי עורכי-דין של עיתונים, ועל-ידי עורכי העיתונים עצמם, החוששים מן האפשרות שהמרואיין יתכחש מאוחר יותר לדברים רגישים שאמר. הרבה עיתונאים מוותרים בשמחה על המכשיר הזה, אבל באותו יום הגיע אלון עם מכשיר הטייפ לווילה הכפרית של יתום. הם התיישבו בסלון החמים של הבית, והחלו לשוחח.

קלטת לוהטת, שעה וחצי אורכה ולא בטוח שרצח המחבלים הוא החלק הכי קשה בה יתום החליט לוותר על הקלטת הראיון שנערך. אלון הקליט בכל-זאת. הוא לא הקליט את כל הראיון - ארבע שעות אורכו - אך חזר למערכת עם קלטת מוקלטת משני צדיה. מה שהיה בה, הבינו עורכיו, גם אם לא היה הראיון כולו, היה מסעיר, אולי חסר-תקדים, ורגיש במיוחד.

יתום סיפר במהלך הראיון כי קיבל "הנחיה מאברום שלום (ראש השב"כ בזמן פרשת קו 300, שהודח אחר-כך, ר' ו') להרוג את המחבלים. אז הרגתי אותם". לימים הוא יתכחש לאמירה הזו. אבל מה שהוסיף ואמר על שיטות החקירה של השב"כ, על התייחסותו לשיטת הטלטולים המפורסמת ולמה שמכונה בז'רגון המקצועי "תאונות עבודה" - מותם של נחקרים במהלך או אחרי חקירתם - היה חמור בהרבה. מותר לומר אפילו מפחיד.

לכל זה צריך להוסיף עניין רגיש וכואב. המראיין הנרעש סיפר כי במהלך השיחה נקב יתום בשמו של אדם, שמותר לתאר אותו כאיש-ציבור ידוע ומוערך, הנהנה ממוניטין מקצועיים ואישיים מהמעלה הראשונה, שבנו נהרג בפיגוע מחבלים. במהלך השנים פעל האיש הזה לקידום תפיסות עולם ליברליות, והיה לו חלק בלחצים שהובילו לחשיפת פרשת קו 300 וההלקאה הציבורית של המעורבים בה.

אפילו עכשיו, חמש שנים אחרי, קשה לצטט את הדברים שאמר יתום על האב השכול. הם כואבים מכדי לחזור עליהם. אומר אך זאת: אלון סיפר כי יתום קשר במהלך שיחתם בין מותו של הבן הצעיר לעבודתו המקצועית של האב.

הצנזורה מבקשת לפסול ובשב"כ חוששים שלא יוכלו לעמוד בטלטלה נוספת ידיעות אחרונות העביר את הכתבה לאישור הצנזורה הצבאית. הדברים הרגישים הגיעו כמובן עד לשולחנו של הצנזור הראשי בעצמו. הוא קרא את הראיון הארוך, ופסל, כצפוי, חלקים ניכרים ממנו. העיתון פעל לפי סדר הדברים הרגיל במקרים כאלה, והחל לדון עם הצנזור על האפשרות שיאפשר לפרסם לפחות חלק מהחומרים שנפסלו.

דיונים כאלה, יש להעיר, מתנהלים בדרך-כלל בין הדרג הגבוה ביותר של העיתון לדרגים הגבוהים של הצנזורה הצבאית ומערכת הביון. לא תמיד מכירה השורה השנייה של העיתונאים - הכתבים שהביאו את החומר - את גלגולי הדיונים הללו, ואת ההסכמים הנלווים להם. בפרוזדורים הסמוכים לחדרי 7 ימים, מכל מקום, טענו כי ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, שוחח עם מנהלי העיתון על האפשרות שהוא ימתן את דרישותיו לפרסום החלקים המצונזרים. השב"כ, נטען, לא יוכל לעמוד בטלטלה שפרסומם יגרום. טלטלה נוספת, אחרי זו של קו 300, עלולה לפגוע בו אנושות, ולנו הרי אין שב"כ אחר.

בסופו של דבר, העיתון פרסם את החלקים שאושרו על-ידי הצנזורה, ושמר את חלקי הראיון האחרים באמתחתו. עד היום שמורים החומרים הללו בחיקם של העיתונאים שטיפלו בפרשה.

יצחק יעקב נשפט על ראיון שנתן שנים אחרי תום תפקידו ויתום מקודם לצמרת, חרף ראיון שנתן בעודו בשירות בסוף השבוע שבו פורסמה הכתבה שהה יתום עם רעייתו בשווייץ. אבל התגובות השיגו אותו גם שם. הכתבה נפתחה בטקסט שלהלן. דני יתום: "המחבלים הועברו לידינו. הם היו במצב קשה מאוד מבחינה פיזית. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים, ונשאנו אותם על-גבי אלונקות. הם היו פגועים מאוד, מלאי דם. אי-אפשר בכלל היה לדבר איתם. תיארתי את זה אז, כמו שני שקי תפוחי-אדמה".

מי הרג אותם?

"העלינו אותם לטרנזיט שלנו, ואז קיבלתי הנחיה מאברום שלום להרוג אותם. אז הרגתי אותם. תאמין לי שלא היה צריך להתאמץ יותר מדי, כי הם היו גמורים".

העיתונאי הסביר בהמשך: "עד היום כונה יתום באמצעי התקשורת באות י'. לעתים א'... חלקו של יתום בפרשת השב"כ לא תם עם הרג המחבלים. בקור-רוח הוא עמד בפני שתי ועדות חקירה שהוקמו לחקור את נסיבות מותם של המחבלים, ושיקר. גם בפני בית-הדין המשמעתי של המוסד והשב"כ, קודש-הקודשים של השירות, הוא מסר גרסת שקר", וכולי. בבית-המלון בשווייץ ידע יתום שהפנסיה שלו עומדת בסכנה. הוא עמד לפרוש מהשירות בעוד שבוע ימים, והראיון פורסם מבלי שהארגון אישר לו להתראיין.

בשב"כ עצמו לא הצליחו להבין מה קרה ליתום, ומדוע החליט לבצע את החרקירי הזה. בראש השב"כ עמד אז עמי אילון. המונחים "טיפש" ו"מעשה חמור" הם רק חלק מהתיאורים שהוצמדו אז לאיש. היה גם מי ששם את לבו לציטוט הבא, מתוך הראיון המביך: "אני אחד מהבודדים שיצאתי בריא בנפשי מהפרשה. אברום עזב את הארץ. אני קמתי ועזבתי? אני בריא בנפשי, ואני גאה על כל מה שעשיתי". כל זה, כאמור, בשעה שהיה עדיין בשירות בשב"כ.

לפני חודשים אחדים התראיין קצין אחר, תת-אלוף מיל' יצחק יעקב, מבלי שקיבל את אישור הממונים במערכת הביטחון. יעקב עשה זאת עשרות שנים לאחר שעזב את מערכת הביטחון, מה שלא עזר לו, וכיום הוא עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. יתום, לעומתו, אמר את הדברים ההם בטרם עזב את המערכת. השבוע הוא קודם לתפקיד בכיר לצדו של ראש הממשלה.

בשביל מה הוא היה צריך את זה?

בשירותי הביטחון נעזרו במומחים לתורת הנפש ראשי השב"כ לא ידעו לאן להוביל את מבוכתם. כל-כך טיפש? שאלו ברמת-אביב. בשביל מה, שאלו רבים, בשביל מה הוא היה צריך לדבר על הפרשה הישנה ההיא? "לא אמרתי", אמר יתום, "דבריי הוצאו מהקשרם".

בשלב הזה החליטו שירותי הביטחון להיוועץ במומחים לתורת הנפש. כי גם הם, בשב"כ, לא הצליחו להבין מה גרם לאיש לצאת מהארון. ראש השב"כ העביר הודעה לקונית לממשלה, שדנה בפרטים שעלו בראיון המצונזר, ולפיה השב"כ אינו עושה דברים כאלה היום. נקודה.