בני, בני, ילד רע

המשבר בשווקים פגע אמנם בנייס, אבל החברה "הצליחה" לפגוע בעצמה לא פחות * "בני לוין הוא אדם מבריק ומאוד דומיננטי", אומר גורם בענף. "בכך אין שום ספק. הבעיה היא, שאף אחד ממקימי נייס לא היה מעולם מנהל. נייס משלמת היום את מחיר ההזנחה הניהולית שנמשכה על פני שנים רבות"

18/06/2001, 17:22
אל תקנאו בחיים שני, מנכ"ל נייס. המשימה הקשה העומדת בפניו היום, היא לא רק להעלות את נייס על מסלול רווחיות בתוך שוק קשה ובעייתי יותר מאי פעם, אלא בעיקר לנסות להבריא את החברה מחוליי הפוליטיקה הפנימית שבמידה רבה הרסו אותה מבפנים.

עובדי נייס מתלוננים על כך שמאז נכנס שני לתפקידו הוא מטיל את חיתיתו על החברה, ולא בכדי. מסתבר שהמשימה המאוד לא פשוטה המוטלת עליו כיום, היא לשנות את המנטליות של עובדי החברה. מנטליות שהשתרשה משך שנים ארוכות על ידי ראשי החברה הקודמים.

אין ספק, שלמרות כל השגיאות הניהוליות שביצעו בעבר ראשי נייס ובראשם בני לוין, שבשלוש השנים האחרונות היה יו"ר החברה, אף אחד לא יוכל לקחת מהם את ההישג האדיר של בניית חברה טובה ותפיסת הובלת השוק. אף אחד, חוץ מהם עצמם. "השגת הובלת השוק היא משימה קשה מאוד", אומר גורם בענף ההון סיכון, "אבל השגת ההובלה לאחר שהחברה איבדה אותה, היא משימה כמעט בלתי אפשרית".

מסתבר שמתחת להגדרה "חברת העובדת בשיטת הסטרט אפ", רחשו כבר כמה שנים מאבקים לא פשוטים בין עובדים ומנהלים מהשורה, לבין מקורבים שזכו לתנאים מיוחדים. אמנם, פוליטיקה פנימית היא תופעה מוכרת בחברות גדולות, אבל בנייס, מסתבר, התופעה פגעה במידה לא מועטה ביכולת החברה לספק לשוק מוצרים על פי צרכי הלקוח.

תרם לכך רבות נתק בעייתי בין אנשי הפיתוח והשיווק. התוצאה היתה, שלא רק שמוצרים הגיעו לשוק באיחור, הם גם התאימו לצרכי הלקוח, פחות ממוצרים של חברות אחרות, בעלות טכנולוגיות פחות טובות, כמו למשל וויטנס.

"את הלקוח לא מעניין איזו טכנולוגיה יושבת ליד הסוויץ'", אומר גורם בענף. "הוא רוצה לדעת מה הוא יכול לעשות עם המוצר. ולעת עתה, הנתק מהשוק גרם לכך שוויטנס, למשל, שהקפידה להקשיב לרחשי השוק, הגיעה עם מוצרים שדיברו אל הלקוחות, בעוד נייס, בעלת הטכנולוגיה הטובה יותר, איבדה נתחי שוק, לעת עתה לטובת קומברס אינפוסיס".

את התוצאות אפשר היה לראות כבר בסוף 2000, כשנייס נאלצה לתקן את הדו"חות שנה אחורה.

"בנייס יש מוחות מבריקים, עובדים מצויינים וטכנולוגיה מעולה", אומרים גורמים אחרים בענף, "אבל המאבקים והפוליטיקה הפנימית גבו מהחברה מחיר יקר. עובדים רבים עזבו, וכתוצאה מכך איבדה נייס ידע רב. התוצאה היתה פחות פיתוח מוצרים, ויותר בעיות שהתגלו במוצרים שכן פותחו. לאט לאט עבר מרכז הכובד של מחלקת הפיתוח לעבודות תחזוקה". "כתוצאה מהפוליטיקה הפנימית הסבוכה בנייס", אומר גורם אחר, "כמעט לא התקבלו החלטות בצורה מסודרת. ישיבת הנהלה היתה יכולה להמשך שלוש שעות ושום החלטה לא התקבלה במהלכה, כשמנגד התקבלו החלטות חשובות במסדרון, בלי שום הליך מסודר.

"לדוגמה, ההנהלה היתה יכולה לקיים משך חודש ימים ישיבות לגבי מוצר חדש שהחברה רצתה לפתח, ובסוף - כלום. לעומת זאת, מתכנת זוטר היה יכול לפגוש את אחד המנהלים הבכירים במסדרון, לשאול אותו: 'מה דעתך שנפתח מוצר כזה וכזה'? המנהל השיב 'נשמע מעניין', ומאותו רגע החברה החלה לפתח את המוצר".

יותר ויותר מתברר כעת, שמוקד הבעיות עימן מתמודדת כיום נייס, נעוץ באנשים שעד סוף שנת 2000 איכלסו את הקומה התשיעית: קומת ההנהלה. "עד לפני כשנה וחצי היתה הנהלת נייס מורכבת מאנשים טכנים, שלא השכילו להבין שהחברה זקוקה לאנשי ניהול מקצועיים מהשורה הראשונה, היודעים ומסוגלים לנהל חברה של יותר מ-100 מיליון דולר", אומרים מקורבים לחברה. "אין ספק שהם כולם אנשים טכנים מצויינים, אבל הם עשו טעויות ניהול קלאסיות".

"בני לוין הוא אדם מבריק ומאוד דומיננטי", אומר גורם בענף. "בכך אין שום ספק. הבעיה היא, שאף אחד ממקימי נייס לא היה מעולם מנהל. נייס משלמת היום את מחיר ההזנחה הניהולית שהתנהלה על פני שנים רבות. בעיות קיומיות בחברה, ובראשן מאבקי הכוחות בין הסניף הישראלי והסניף האמריקני לא נפתרו משך תקופה ארוכה, וסמכויות לא הוגדרו. "אחד הדברים היותר חמורים לדעתי, נעוץ בכך, שבשום שלב המנהלים הבכירים לא לקחו אחריות ולא ניסו להסיק מסקנות. לא היה שום הליך בו מנהלים בכירים נתנו דין וחשבון לגבי החלטות לא נכונות שקיבלו. הם עברו לסדר היום גם כשהתברר שנעשו טעויות קריטיות".

ראשיתה של נייס בששה המייסדים: בני לוין, דידי ארזי, מיקי גולן, יואב אבטליון, רמי לזר וניסים אברהמי. בחברה קראו להם אז החונטה הצבאית. הם שירתו יחד ביחידה צבאית, שם פיתחו את הקלטות הקול, ועם שחרורם מהצבא החליטו להקים חברה שתייצר מוצרי הקלטה למטרות צבאיות.

לכל אורך הדרך, בני לוין היה הדמות החזקה והדומיננטית בחברה, אם כי דידי ארזי, היה מנכ"ל החברה עד 1998. ארזי נחשב לאיש החזון ולאסטרטג הראשי של החברה.

בפברואר 1998 הפתיע ארזי את ענף ההיי-טק כשבוקר אחד הודיע על פרישתו. אחריו, בזה אחר זה, יצאו מייסדים נוספים של החברה עם הודעות פרישה. הטענה הרשמית שמסר אז ארזי לעיתונות היתה, שהוא החליט לנוח. טענה זו גררה אחריה גל של שמועות, שכן ארזי היה אז בן 48, לא בדיוק גיל פנסיה.

במקביל, החלו לדלוף ממשרדי החברה שמועות על מאבקים פנימיים וחלוקת החברה למחנות, שבראשם עמדו המייסדים. בין השאר אמרו השמועות, כי חלק מאנשי מחנה ארזי החליטו לפרוש יחד איתו. מאוחר יותר התברר שפרישתו של ארזי היתה על רקע חילוקי דעות לא פשוטים עם המייסדים האחרים ולוין בראשם, באשר לאסטרטגיה הדרושה לחברה. "אחרי תקופה לא קצרה במהלכה נאלץ ארזי לראות איך החזון שלו זז הצידה כדי לפנות מקום למאבקי הכוח הפנימיים בחברה, ואחרי כמה החלטות שגויות שהתקבלו בחברה, החליט ארזי להרים ידיים וללכת הביתה", אומר גורם בענף.

"אחת השגיאות הניהוליות היותר רווחות בחברה, היתה ביטול החלטות של מנהלים כולל מנהלים בדרגות בכירות יחסית, רק משום שעובד מסויים, שהיה מקושר להנהלה הבכירה התנגד להחלטה. החלטות של מנהלים בוטלו בלי למצמץ, גם אם הן היו חשובות מאוד להמשך דרכה של החברה. בין השאר זה נבע מהתפיסה בה החזיקו ראשי נייס, לפיה, סמכות צריכה לנבוע מידע טכני, לא מתפקיד.

"לפיכך, אם לדוגמה, סמנכ"ל הפיתוח העסקי קיבל החלטה מסויימת, ההנהלה היתה מסוגלת לבטל אותה בלי להניד עפעף, רק משום שמתכנת זוטר בעל רקע טכני חזק יותר, דרש זאת. כתוצאה מכך, קרה לא אחת, שהחלטות של מנהלים בוטלו רק משום שהן לא היו לרוחם של עובדים המקושרים לאחד המחנות החזקים".

מוקש אחר שהפריע להתפתחות החברה, היו המלחמות הקשות בין מנהלי השיווק ואנשי הפיתוח, וחוסר גיבוי בו נתקלו אנשי השיווק. "אם מנהל השיווק ביקש שיפתחו בחברה פיצ'ר מסויים, אבל אנשי הפיתוח לא אהבו את הפיצ'ר הספציפי", אומר מקורב לחברה, "פנו אנשי הפיתוח להנהלה, וזו ביטלה את ההחלטה על פיתוח הפיצ'ר, אפילו בלי להודיע על כך למנהל השיווק שביקש זאת.

"למעשה, כל הקשר בין אנשי השיווק והפיתוח היה רופף ביותר. אנשי הפיתוח פיתחו את מה שמעניין אותם לפתח, ולאו דווקא את מה שצריך לפתח. זו עוד תוצאה של אי קיום הליך מסודר לקבלת החלטות".

מסתבר שבעיה מסוג דומה נוצרה כתוצאה ממאבקי כוחות בין הסניף הישראלי לאמריקני. "נשיא נייס-ארה"ב ואנשי השיווק האמריקנים האזוריים, יושבים בסניף האמריקני וקיבלו גיבוי ותמיכה ממנכ"ל נייס-ארה"ב", אומר מקורב לחברה, "מנהלי המוצרים היושבים בארץ, לעומת זאת, קיבלו תמיכה מהמנהלים כאן. כתוצאה מכך נוצרו מעין שני ארגונים נפרדים שכמעט לא היתה ביניהם תקשורת.

"הטענה של האמריקנים היתה שהם קרובים ללקוחות ולכן יודעים טוב יותר מה צריך לשווק ואיך. אלא שנייס מוכרת גם לאירופה, לדרום אמריקה ולמזרח הרחוק. מכיוון שאי אפשר לצאת לכל שוק עם מוצר אחר, היה צורך למצוא פשרה בין הדרישת של השווקים השונים.

"בסופו של דבר הגיעו לפשרה, אבל ההליך היה מלווה במלחמות מתישות, במהלכן ניסה כל צד לגרום לכך שהדעות שלו יתקבלו בכללותן, או שיתקבלו כמה שיותר פיצ'רים שהוא הציע. אפשר להניח שבכל חברה יש מאבקים מסוג זה, אלא שבחברה מסודרת ההנהלה הבכירה נוהגת להכריע על פי טובת החברה. בנייס, לעומת זאת, ההנהלה הבכירה נכנסה לתוך המלחמות הפוליטיות.

"וכך, במקום להסתכל על המאקרו ולהכריע, ההנהלה היתה יותר מדי מעורבת בענייני היומיום ונכנסה עמוק מדי לנושאי מיקרו, כמו למשל, איזה פיצ'ר לפתח, או איזה באג לתקן. בסופו של דבר, אף אחד לא ניהל את החברה ברמה האסטרטגית. אף אחד לא קבע אסטרטגיה ואף אחד לא ניסה להוביל את החברה בכיוון מסויים. הם כל הזמן התעסקו בשטויות".

לכך התווספה עם הזמן הפוליטיקה של המחנות, שלאט לאט הפכה לאחת הרעות החולות היותר בעייתיות בנייס. "התופעה הזו גרמה לכך שאנשים שהשתייכו למחנה חזק, מעולם לא פוטרו גם אם הם לא עשו כלום בחברה", מספרים עובדי החברה. "עובדים שהיו משוייכים לאחד המחנות זכו תמיד להגנה. גם אם הם נאלצו לעזוב את תפקידם, תמיד נמצא להם תפקיד 'רוחב', כלומר, תפקיד שנוצר במיוחד עבורם במסגרתו הם לא היו צריכים לעשות כלום. זה איפשר להם להשאר בחברה עם תואר בלבד. היו למשל, שני עובדים בכירים שהיו אחראים על מחקרי שוק, למרות שבנייס לא היה שום מחקר שוק.

"דוגמה אחרת היא חטיבת ה-DF הפונה לשוק הצבאי. החטיבה הזו מוכרת בכ-7-5 מיליון דולר בשנה. מבחינה עסקית אין שום הצדקה לקיומה, אבל אנשיה היו מקורבים ללוין ולכן הם נשארו.

"כדי לקיים חטיבה כזו יש צורך במשאבים. הבעיה היא שמשאבי החברה מוגבלים, כלומר, יש כמות מסויימת של מוצרים שמחלקת הפיתוח יכולה לפתח. ברגע שחלק מהמשאבים הללו מופנים לחטיבה שאין לה זכות קיום עצמאית, הם לא מגיעים לחטיבות שפיתחו מוצרים לשוק האזרחי.

"בשורה התחתונה, עובדים שהשתייכו למחנה חזק מסויים, קודמו או נשארו בתפקידם, גם אם לא היו להם כל כישורים. ולא מדובר כאן רק בעובדים זוטרים אלא גם באנשים שהחזיקו בתפקידים בכירים ברמת סגני נשיא.

"ביטוי נוסף לפוליטיקת המחנות היה ברמת קידום הרעיונות. במידה מסויימת רעיון זכה לפיתוח ולהתעניינות החברה, ביחס די גבוה למחנה שאליו השתייך בעל הרעיון, אם כי היה משקל גם לרמת העניין שגילתה מחלקת הפיתוח ברעיון. בכל מקרה, הצורך של השוק קיבל חשיבות משנית לחלוטין".

ואז כאמור, בשלב מסויים, החלו מייסדי נייס לפרוש. "כל צורת הפרישה שלהם היתה אופיינית לדרך הניהול לשלהם", אומר עובד בחברה. "יום אחד, בלי תכנון, הם שכרו שישה אנשי ניהול בכירים, בהם משה רונן, שגוייס לתפקיד המנכ"ל. יתכן שהצעד הזה היה יכול להצליח, אבל לוין נשאר בתפקיד היו"ר והתקשה לעזוב את המושכות.

"רונן התפטר לאחר חודש אחד בלבד, ועל פי הפרסומים בעיתונות הרקע להתפטרותו היו המוקשים שלוין שם בפניו. מסתבר שלא היתה לו שום אפשרות לנהל את החברה וליישם את תוכניותיו, שכן הן כללו מבנה חדש לחברה ופיטורי עובדים מיותרים. לוין הביע התנגדות למהפיכה החדשה וכנראה בעיקר לפיטורים, ורונן הלך הביתה.

"לאחר עזיבת רונן, ובעיקר בגלל הקרקע הפוריה שנוצרה בחברה למאבקי כוח ופוליטיקה, החלו חמשת המנהלים הבכירים הנותרים לנהל מאבקים משלהם, כדי לתפוס עמדות כוח. אם עד אז החברה תיפקדה פחות ממה שהיתה יכולה, הרי שמאותו רגע היא הפסיקה לתפקד כמעט לחלוטין. למעשה, עד לפני כשנה וחצי היו אנשי נייס עסוקים בעיקר בפוליטיקה. אמנם, בגלל פרישת רוב ראשי המחנות, נושא המחנות ירד מהפרק, אבל הוא היה קיים ברקע, ובשלב ההוא עוד לא פוטרו עובדים שלא תרמו לחברה.

"השינוי העיקרי שנעשה עם הגעת אותם חמישה מנהלים בכירים היה חלוקת החברה לחטיבות עסקיות. הבעיה העיקרית כאן היתה בכך שכל חטיבה כזו דרשה משאבים וגם הוצאות ההנהלה הוכפלו.

והיו גם מאבקים בין המייסדים לבין עצמם. "המעבר מהשוק הצבאי לאזרחי", אומר גורם בענף, "היה אחד אתגרים עימם התמודדה נייס בשלבים המוקדמים יחסית לחייה. המעבר הזה דרש שינוי מגמה, משום שהחברה עברה למכור לחברות טלפוניה, המספקות ללקוחותיהן שירותים שונים מהגופים הצבאיים.

"דידי ארזי רצה לעבור לשוק האזרחי בשלב הרבה יותר מוקדם. אבל המנהלים האחרים התנגדו לכך, משום שהעריכו שהתחום הצבאי ימשיך להתפתח. הם חשבו שזה הצד החזק של נייס, וחששו לקחת סיכונים. התוצאה היתה שהם פיספסו את חלון ההזדמנות, משום שבשלב בו הם נכנסו לשוק האזרחי, היו בו כבר מתחרים שתפסו נתחי שוק ונייס נאלצה לזנב בהם. "גם יואב אבטליון פרש משום שהאסטרטגיה אותה לרצה להנהיג, לא התקבלה על ידי לוין. אבטליון עמד בראש היחידה שהיתה ממונה על שותפויות עסקיות. הוא רצה לקדם אסטרטגיה של רכישת טכנולוגיות, כדי לאפשר לחברה לצמוח על ידי רכישות. אלא שגם הוא נתקל בהתנגדות ומאבקי כוחות, עד שבסופו של דבר החליט שנמאס לו ועזב. לזכותו של לוין יש לומר שחלק מהרכישות שנעשו על ידי אבטליון נכשלו".

אלא שהמאבקים בין המייסדים התנהלו בשקט, מתחת לפני השטח. דלתו של בני לוין, למשל, היתה פתוחה בפני כל העובדים, אבל אלה השייכים למחנה שלו זכו לאוזן יותר קשבת. מצד שני, ראשי נייס היו תמיד מאוד מגובשים ביניהם ואף נהגו לצאת יחד לטיולים משפחתיים. ולמרות זאת, כל אחד מהם עזב, כאמור, על רקע של אי הסכמה, בעיקר על רקע חילוקי דעות עם בני לוין.

בחברה אומרים שהיחיד שנשאר בחברה ונמנע מהשתתפות במלחמות הפנימיות היה ניסים אברהמי. "אברהמי הוא נקודת האור במנהרה החשוכה הזו", אומר גורם בחברה. "הוא תמיד היה מהנדס טוב ומעולם לא היו לו שאיפות לנהל את החברה. הוא ניהל קבוצת פיתוח ועשה זאת בצורה מקצועית ובוגרת, בלי להיות מעורב במלחמות הכוח".

בכל מקרה, כיום, במסגרת השינוי הארגוני שהנהיג חיים שני, בוטל מבנה החטיבות והחברה מנסה לחזור למבנה של ארגון המנוהל דרך מנכ"ל עם יד מכוונת. בחברה מעריכים כיום שאותם חמישה מנהלים בכירים לא ישארו בחברה, משום שכל שנותר להם כעת הוא לקבל תפקיד רוחב.

"המשימה הקשה לכן, העומדת כיום בפני שני", אומרים גורמים בענף, "היא לשנות את המנטליות של הארגון. זה אמנם לא קל, אבל זה גם לא בלתי אפשרי בעיקר לאור העובדה שרוב מרכזי הכוח נעלמו, אם כי נשארו כמה ספיחים שהיו קשורים אליהם". גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
חזרה למעלה