חברת נפט טקסנית השכירה לחברה מזרח-אירופאית ציוד לקידוח נפט בשדה
נפט ברפובליקה הרוסית. בחלוף זמן מה, פרץ בין השתיים סכסוך לגבי תנאי ההשכרה
ומועדי התשלום, וכתוצאה ממנו הופסקה עבודת הקידוח. בכל אחד משני החוזים שנחתמו
בקשר לאותה עסקה היה סעיף בוררות, ובהתאם לו הגישו עורכי-הדין של החברות תביעות
הדדיות - אחת בבית-המשפט הבין-לאומי לבוררות בלונדון, והשנייה לארגון האמריקני
לבוררות בניו-יורק. באותו שלב, ההערכות של עורכי-הדין היו שהבוררויות יארכו
כשלוש שנים, מה שיחייב הפסקת עבודה ארוכה ובזבוז של מיליוני דולרים.
בניסיון לפרום את הפלונטר העסקי, פנו לבסוף הצדדים בהסכמה לעזרתו של מגשר,
עו"ד רוג'ר דיטץ (Deitz). נציגי הצדדים, שהגיעו לניו-יורק משני קצות העולם,
נפגשו ליומיים אינטנסיביים של גישור. בסיומם, הם הצליחו להגיע להסכמה על המשך
ההפעלה המיידית של הקידוח, ועל הארכת החוזה לשנים נוספות.
"לא, זה לא היה קל, אבל זו הרגשה נהדרת לסיים כך סכסוך כה סבוך", אומר דיטץ,
בן 57, המשמש כיו"ר ה-ADR (הוועדה לפתרונות חילופיים לסכסוכים - Appropriate/Alternative
Dispute Resolution) של ארגון עורכי-הדין בעיר ניו-יורק. "ההרגשה של צדדים
שעוברים גישור בפעם הראשונה היא כמו בסקי. זה מפחיד, לא ברור איך יהיה בסוף,
אבל אחרי שעושים זאת פעם אחת אומרים: זה נהדר, זה טריפ".
כנגד האינסטינקט הבסיסי דיטץ, המתמחה בגישור סכסוכים עסקיים מסובכים ומרצה
בנושא באוניברסיטת הארוורד, הגיע לארץ לרגל פתיחת המכון האקדמי לחקר יישוב
סכסוכים וגישור, הפועל במסגרת המסלול האקדמי של המכללה למינהל. במידה רבה,
דיטץ הוא "גורו" של גישור, במיוחד גישור עסקי, שהופך פופולרי יותר ויותר בארצות-הברית.
ההתייחסות שלו לנושא היא חד-משמעית: "אם תשאלי אותי אם גישור עובד גם בעסקים,
התשובה היא כן, בהחלט כן".
בעת האחרונה נשמעים גם בארץ קולות, הן במערכת המשפטית והן בזו הציבורית, הקוראים
להפוך את הגישור לברירת המחדל במקרים בהם מתעוררים סכסוכים. בשבוע שעבר, במסגרת
הרצאה שעסקה בגישור שנשא נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק בפני מאות שופטים
ועורכי-דין, אמר ברק כי גישור איננו רק מקצוע, אלא פילוסופיית חיים של הסכמה.
"הגישור", אמר ברק, "הוא מהפכה של תנועה חברתית". לדבריו, הוא עדיף על שיפוט,
שכן ההכרעה בו היא הסכמית - וזו לא היתה ההתבטאות הראשונה של ברק בעד אלטרנטיבת
הגישור.
סטיב אדלר, נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, קרא בשבוע שעבר לאמץ את השיטה הנהוגה
בארצות-הברית ובאירופה, לפיה הצדדים למשא-ומתן ביחסי עבודה עוברים תהליך גישור
כתנאי להגשת תביעה לבית-הדין. גם היועץ המשפטי לממשלה הוציא כבר ב-1999 הנחיה
לגבי "יישוב סכסוכים שהמדינה צד להם בדרך של גישור". אבל חרף כל אלה, משרדי
הממשלה, כמו גם גופים פרטיים שנקלעו לסכסוכים עסקיים, עדיין רחוקים מלעשות
שימוש באלטרנטיבה ההסכמית בהיקפים שבהם הדבר נעשה בארצות-הברית.
"בארצות-הברית, תרבות פתרון הסכסוכים מחוץ לבית-המשפט השתכללה עד כדי כך",
אמר דיטץ, "שעורכי-דין מתקשרים מיוזמתם אחד לשני לפני הליכה לבית-משפט כדי
לנסות לפתור את המחלוקת או לגשת למגשר לפני הגשת התביעה. זה הרבה יותר אפקטיבי.
"בניו-יורק, למשל, צו של בית-משפט נגד חשבון הבנק של הקבלן עלול לתקוע בנייה
לתקופה ארוכה. לכן חלק מחוזי הבנייה כיום כוללים מכניזם לפתרון מיידי של סכסוך,
שנועד למנוע הידרדרות במקרה של בעיה. בבורסת ניו-יורק, לדוגמה, החברות מתחייבות
שכל סכסוך ביניהן יועבר לגישור. רק אם לא מגיעים להסכם, עוברים לבוררות. בסכסוך
בין חבר בורסה ללקוח, גישור הוא אומנם וולונטרי, אבל כדי לעודד את השימוש בו,
ה-NYSE מממנת את 500 הדולר הראשונים של שכר המגשר".
זה כך גם בנאסד"ק?
"שם מופעלת כבר שש שנים תוכנית גישור מיוחדת, בסבסוד הנאסד"ק. היא החלה לאחר
שהתקבלו תלונות רבות כלפי מוסד הבוררות. בארצות-הברית, כשמשקיע פותח חשבון
אצל ברוקר, ברירת-המחדל לפתרון סכסוכים הוא לגשת לבוררות, במקום לבית-המשפט.
אבל במציאות, מוסד הבוררות הפך יקר מאוד, כמעט כמו התדיינות משפטית, והדיונים
במסגרתו ארוכים ולא יעילים. רמת הבוררים היתה 'מגוונת', ולא ניתן היה לערער
על תוצאות הבוררות, שהיו לעתים בלתי-צפויות. לכן נולד הצורך לעבור לשימוש בגישור".
האם הליך הגישור וולונטרי?
"לחלוטין, בכל הקטגוריות: סכסוכים בין ברוקר ללקוח, בין מעסיק למועסק ובין
חבר בורסה לחבר אחר".
במספרים, כמה סכסוכים עוברים לגישור?
"במהלך השנים שבהן פועלת התוכנית בנאסד"ק נערכו מעל 5,300 גישורים, עם שיעור
הגעה להסכם ממוצע של 78%. בכל שנה מספר הפניות לגישור הולך וגדל, ובשנה שעברה
1,262 מקרים הופנו לגישור. הם היוו כ-20% מהתיקים, כאשר השאר הועברו לבוררות".
שכר המגשרים בניו-יורק נע בין 100 ל-450 דולר לשעה, בהשוואה לשכר עורך-דין
שם, הנע בין 200 ל-600 דולר לשעה. את הגישורים נהוג לערוך במשך יום שלם, והסכסוך
עשוי להסתיים תוך יום או ימים ספורים - לעומת תקופה הנמשכת לעתים שנים בבית-משפט.
"רוב הגישורים שאני מנהל נגמרים תוך יום", אומר דיטץ, המשמש כאחד המגשרים שבית-המשפט
העליון מפנה אליו סכסוכים. "אנשי עסקים הם אנשים עסוקים. עבורם, להתעסק בתביעה
זו הסטה מהעבודה".
מה קרה ל-See You In Court המפורסם?
"האינסטינקט הבסיסי בניו-יורק היה To sue the bastard, אבל השחתת הכסף, הזמן
והיחסים הובילו להבנה שכדאי להימנע כלל שניתן ממשפטים, וכדאי לפתור את הבעיות
כמה שיותר מוקדם. זה כמו לבחור במסלול רולר בליידס במקום במסלול עוקף, קשה
ומסובך", משתמש דיטץ בדימוי ניו-יורקי לעילא.
הפעם הראשונה הכי קשה בהליך הגישור, יש לציין, אין למגשר סמכות להכריע בסכסוך,
ותפקידו הוא לסייע לבעלי הדין, כצד שלישי נייטרלי, לקיים ביניהם משא-ומתן חופשי
במטרה ליישב את הסכסוך ולהגיע להסכם. ההליך הוא רצוני - עד כה לפחות לא אושרו
בארץ הצעות המחייבות פנייה לגישור - הוא חסוי, ולבעלי-הדין זכות להפסיקו באופן
חד-צדדי בכל עת.
דיטץ יודע לספר על איש עסקים אמריקני ידוע, שהפסיד 250 אלף דולר בחשבון שנוהל
ברשלנות על-ידי אחת מחברות ההשקעה המוכרות. אותו אדם סירב להצעות הפיצויים
שהציעה החברה, בניסיון לסיים את הפרשה. בפגישה פרטית עם המשקיע, במסגרת הליך
גישור, התברר שאותו אדם ניהל בחשבון כסף השייך למשפחתו, וחשש מביקורת של בני
המשפחה אם יתפשר על סכום פיצוי נמוך מדי. לאחר שהסכים לחשוף עובדה זו בפני
חברת ההשקעה, התנצל בפניו מנהל החברה והודיע שהברוקר האחראי לחשבון פוטר. המנהל
הציע פיצוי גבוה יותר, ונחתם הסכם. בדיעבד התברר, שהעניין הכספי היה משני בסכסוך.
בקשת הסליחה וכנות המנהל הרשימו את הלקוח עד כדי כך, שכאשר קיבל לידיו את כספי
הפיצויים, הוא השקיע אותם שוב באמצעות אותה חברה. במקביל, מוניטין החברה לא
נפגע, וכך כל הצדדים היו מרוצים.
"אנשי עסקים מבינים שיש לראות את התמונה הכוללת, ושלפעמים ניצחון אינו משתלם",
אומר דיטץ. "אתה מנצח בתיק אבל העסק מפסיד, כי העולם העסקי הוא עולם קטן".
למה איש עסקים צריך את כאב הראש ואת המעורבות האישית שלו בנושא? למה שעורך-הדין,
שהוא משלם לו הרבה כסף, לא יתקוטט עבורו בבית-משפט?
"מכיוון שבסכסוכים עסקיים מעורבים בדרך-כלל הרבה רגשות, והגישור הוא הליך שמביא
זאת בחשבון. בנוסף, החיסיון בגישור מקל על אנשי עסקים להיפתח. מתוך כעס, אנשים
לא יודעים לומר מה באמת חשוב מבחינתם".
מה השלב הכי קשה בגישור עסקי?
"להביא את הצדדים לשבת ביחד. משום כך, האמנה המחייבת חברות לשבת ולדבר לפני
הגשת תביעה (אמנת ה-500 Fortune, ראו מסגרת), או תוכנית גישור שקיימת גם ב-National
Futures Association (ה-NFA, איגוד הפעילים בשוק החוזים העתידיים), הן בעלות
הגיון".
"שעתיים לא אמרתי מילה"
אחד הסכסוכים בהם שימש דיטץ כמגשר התגלע בין חברה גדולה בעלת הון לבין חברת
טכנולוגיה קטנה יחסית. שתי החברות שיתפו פעולה בהמרת מטוסי נוסעים למטוסי מטען,
אך מחלוקת שפרצה ביניהן בנוגע לשותפות גרמה להפסקת העבודה במשך שנתיים ולתביעה
בסך מיליוני דולרים, שהתנהלה בבתימשפט. בשלב כלשהו, בעקבות סעיף בחוזה ביניהן
שקבע שסכסוכים יופנו לבוררות, העביר בית-המשפט את המקרה לבוררות אצל דיטץ.
זה הציע לחברות לעבור גישור, ואחרי היסוסים רבים הסכימו המנכ"לים וקבעו יומיים
מלאים לדיונים.
בפגישת הגישור הראשונה, משחזר דיטץ, ישבו שני המנהלים והסתכלו אחד על השני.
בפעם הראשונה שרר שקט, וגם אני לא דיברתי. אחרי זמן מה ביקשתי שמישהו יאמר
משהו, והמנכ"ל הנתבע אמר: "אני כועס, כי האשמתם אותנו בכל העיתונים בהונאה.
אולי יש לנו ויכוח ואי-הבנה עסקית, אבל מעולם לא רימיתי אתכם. איך העזתם להאשים
אותי בכך?". המנהל השני הודה שההאשמה הזו הוכנסה לתביעה ביוזמת עורכי-הדין,
והסביר: "אני לא חשבתי שבאמת שרימית אותי. אני מתנצל על השימוש במלים אלה".
"מאותו רגע, במשך שעתיים, לא אמרתי מילה", מספר דיטץ. "ברגע שנשבר הקרח והורידו
את הכעס מהשולחן, השיחה התנהלה סביב היחסים והסדק שהתהווה בהם. הם הגיעו להסכמה
שיש דרך לעבוד ביחד. בשעה שמונה הצעתי לנסוע לאכול ביחד. בנסיעה דיברתי עם
עורכי-הדין, שהצטרפו מאוחר יותר, ושאלתי אם אכפת להם שהלקוחות ידברו ישירות,
בלעדיהם. הם הסכימו". דיטץ קנה משקאות למנהלים, שהתיישבו על הבר, ואילו את
פמליית עורכי-הדין ורואי-החשבון הושיב בשולחן מרוחק. "הזמנו אוכל, ועד שהגיע
המרק לשולחננו, המנהלים כבר שלחו לי מפית ועליה רשום בסיס ההסכם החדש, שמדבר
על המשך שותפות ותיקון החוזה".
לדברי דיטץ, כבר ב-1996, בעקבות הנחיית הנשיא ביל קלינטון (שחתם על צו שהנחה
עורכי-דין ממשלתיים להשתמש בטכניקות אלטרנטיביות לפתרון סכסוכים במצבים מתאימים),
אימץ ארגון ה-ADR בראשו הוא עומד מסמך עקרונות, לפיו יתחייבו חבריו לייעץ ללקוחותיהם
לגבי אלטרנטיבות ליישוב סכסוכים לפני הבאת התיק לבית-המשפט.
בהתאם לכך, עורכי-דין מייעצים ללקוחות להוסיף סעיף לגבי פתרון סכסוכים עתידיים
בהסכמים, עוד לפני שהתחיל הריב. הסעיף בדרך-כלל קובע, שבמקרה שתתעורר בעיה,
כל צד ייפגש ישירות עם הצד השני, בליווי עורך-דין. אם לאחר מכן יישארו מחלוקות,
הצדדים יפנו לגישור. רק אחר-כך תהיה פנייה לבוררות או לבית-המשפט. כחלק מהלחץ
להפנות סכסוכים לגישור, בית-המשפט בניו-יורק לא מטפל בתיק שהצדדים בו חתומים
על הסכם גישור, עד שההליך לא מוצה.
כאן אולי נמצאת אחת הבעיות, שמונעות את הליך הגישור מלהפוך לאופציה המועדפת
לפתרון סכסוכים: הוא מחסל לעורכי-הדין את הפרנסה?
"בהתחלה עורכי-דין באמת ראו בו איום על הפרנסה, ולכן התגובה הראשונה היתה התנגדות.
הם גם חשבו שהם יכולים לפתור הבעיות לבד, ללא עזרה. אבל כשלקוח עובר גישור
מוצלח, זה משתלם לו, כי הוא חוסך זמן, כסף וכעס. זה משתלם גם לכלכלה ומוריד
לחץ מהשופטים, שיכולים להתרכז בנושאים חברתיים. עורכי-הדין של ניו-יורק גילו,
שככל שפותרים את הבעיה מוקדם יותר, אפילו לפני תביעה, כך עדיף ללקוחות שלהם".
אבל מה להם יוצא מזה?
"עסקים מתגמלים עורכי-דין עבור פתרון מהיר של סכסוך ותוצאות משביעות רצון.
ברוב הגישורים שאני מנהל נוכחים עורכי-דין. הם יכולים לתרום להליך, אם כי לפעמים
הם מהווים מכשול. המסר שלי להם הוא, שהגישור מוכיח עצמו ועוזר ללקוחות. וכשהלקוחות
מרוצים, הם חוזרים. לכן אין צורך להילחם". אתה עדיין עוסק בעריכת-דין שאינה
קשורה לגישור?
"מעט מאוד. פחות מ-5% מזמני". ֲ