השקט שבלב הסערה

על השאלה מדוע בחרו בדרך זו, של התמסרות רוחנית מוחלטת, מנסה הסרט לענות דרך רצף קטעים, יד הכותבת בספר "אין אהבה גדולה מזו של הנותן נפשו", שירת הנזירות "כבסני ומשלג אלבין, וכל עוונותיי מחה", או קטעי יומן של נזירות שפרשו לעבודת האל מאז ימי-הביניים. ועדיין הסרט אינו מצליח לענות על השאלה. בעידן של מיקרופונים הנדחפים תחת סנטרינו ודורשים מענה מהיר, נזירות שתקניות, המחייכות באניגמטיות, אינן מספקות לצופה תובנה על מעשן זה.

במדיום המכונה ראשים מדברים, ההימור של צור על הקרנה טלוויזיונית הוא מסוכן. מאידך, ההחלטה שלה למלא את השתיקות בדקלומי היומנים בקריינות עברית נשמעת צורמת מאוד. יש להניח שבהקרנות בטלוויזיות הזרות (רשת בלגית ורשת צרפתית סייעו בהפקה), זה יישמע יותר טוב.

אבל יש סדר-יום, ללא מילים, שאליו הורשו להצטרף צור והצלמת שלה, נורית אביב הוותיקה, המשביחה את הסרט בצבעי הלבן הנזירי. הנזירות מסתגרות לתפילה מול בוראן, קנקן אוכל מונח למרגלות תאי-תפילה, כמו לפתחו של צינוק האסיר, ידיים ממוללות קישורי-בד, תנועת כרסום הלסתות.

בארוחות יום א' המשותפות עולה כבר שקשוק מזלגות עליז. ביום א' הן גם יוצאות לטיול בצוותא, הפעם היחידה שבה מותר להן לדבר. הנה תקווה שנשמע משהו - ואם לרגע תוהה הצופה, טוב, אז למה דווקא אנחנו, עדיף כבר צוות זר שקרוב לאמונתן - נשמע לפתע ברקע תמונת הגן הפסטורלית רעש מרוחק של מטוסים. כך, במהירות הקול, נכנסים רעשי הרקע של ארצנו לעולמן של הנזירות. אחר-כך יהיה עוד רעש מטוס. ואז צור תחתוך לאם המנזר, שמשוחחת בערבית עם מנזר אחר בשטחי ארץ-ישראל. "מה קורה אצלכם?" - "יש הפגנות ברחובות, ישראל מפציצה במטוסים את רפיח, יש בעיות בנצרים, לא רציני". אחר-כך כבר תראה המצלמה מסוק מרחף מעל חומת המנזר.

והנה, הנזירות מתכנסות למה שנראה כמו שיעור משחק. לא, הן קמות לפתע ופוצחות בשירת הללויה בעברית. ומיד, שוב בעברית, קריאה בתהילים, ה' רועי לא אחסר. אנחנו בעיצומו של שיעור בעברית. מורה ישראלית מסבירה לנזירות מה פירוש המילה 'צורר'. "המוסלמים צוררים של היהודים, היהודים צוררים של המוסלמים". אחר-כך היא שואלת אותן לאן הן רוצות לנסוע. אחת אומרת, "אני רוצה לנסוע לשמים, לאלוהים". בחדרה של אם המנזר דיון טלפוני נוסף, יותר חם. הנזיר מעבר לקו מבשר לה שמספר פצועים פונו לירדן. אחר-כך רואים נזירות דוחפות בעגלה את מרכולתן, כדי-חרס קטנים שהן צובעות, לאחד מאותם דוכנים שישראלים עוצרים לקנות בהם בצד הדרך.

על רקע הישראלים הממששים את הסחורה, יהודי אורתודוכסי יושב לשיחה עם אם המנזר. הם נראים כאילו זה לא מפגש ראשון ביניהם. שניהם מסכימים שכנראה לא נחזה כאן במלחמת דתות. יהיה טוב, אבל קודם יהיה רע. היא אומרת שצריך להתפלל באופן יותר אמיתי, והוא אומר "אבל אתן כל הזמן מתפללות אמיתי", והסרט נגמר בקריאה חוזרת שוב ושוב, אלוהים רחם, אלוהים רחם.

הצופה רשאי כמובן להתרעם. הבטיחו לו סרט דוקומנטרי על נזירות שתקניות, ובכך הוא ויתר על הפנטזיה שלו על הגנן שעושה בנזירות מעשה גבר, והנה נתקעה לה גם המציאות הארורה שלנו. ומאחר שאין בקריאה "אלוהים, רחם" שום חידוש במקומותינו, הצופה רשאי לחפש אופציה אחרת. הנזירות בטח לא יגידו לו מילה.