ארה"ב חוזרת לאסיה

בסתיו 1999, זמן קצר אחרי שהודיע כי יתמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות, ג'ורג' בוש התראיין בתחנת רדיו מקומית בבוסטון. הוא לא היה מנוסה בראיונות כאלה, והכתב חמד לו לצון. הוא, הכתב, יבקש ממנו לנקוב בשמותיהם של כמה מנהיגים זרים, הבה נראה מה יודע מושל טקסס על העולם החיצון. השאלה הראשונה היתה, מיהו ראש ממשלת פקיסטן. בוש גימגם. כן, הוא דווקא יודע שהיתה שם עכשיו איזו הפיכה, ושהאיש החדש מבטיח לעשות סדר, וזה דווקא טוב, אבל לא, הוא אינו זוכר את שמו.

הוא לא זכר אף אחד מן השמות שעליהם נשאל, ועורר עליו קולות של לעג מכל רחבי הקשת הפוליטית. איך איש היודע כל-כך מעט על ענייני חוץ יוכל לעצב את מדיניות החוץ האמריקנית? כפי שהתברר אחר כך, למצביעים לא היה כל-כך איכפת.

שנה אחת אחר כך, ערב הבחירות הכלליות, בוש ניהל ויכוח טלוויזיה על ענייני חוץ עם יריבו הדמוקרטי אל גור. ידענותו בתחום הזה היתה מסופקת, וממילא המשוכה שהוצבה לפניו היתה נמוכה למדי: רק שלא יעשה בושות. הוא לא עשה, על כל פנים לא במידה שרוב האמריקנים הבחינו.

בנקודה אחת הוא חזר על אחת ההאשמות העיקריות של הימין האמריקני נגד ממשל קלינטון: שהנשיא היוצא עירב את ארה"ב ביותר מדי סכסוכים מעבר לים, והניח לתערובת של נאיביות ואוטופיה לשבש את המהלך הדיפלומטי התקין. ארה"ב, אמר בוש, צריכה להיות מעורבת רק באותם מקומות שבהם יש לה "אינטרס לאומי".

ובוש מנה את המקומות האלה אחד לאחד. אחרי שגמר למנות התברר ששני אזורים נפקדו לחלוטין מרשימתו: כל יבשת אפריקה - ודרום אסיה. אפריקה מעולם לא עניינה את הימין האמריקני, וגם השמאל התחיל להתעניין בה רק בדור האחרון. אפשר לטעון, שיהיו בעיותיה טראגיות כאשר יהיו, אין להן השפעה ישירה על אמריקה. אבל דרום אסיה? האיזור היחיד בעולם שבו מתחולל מירוץ חימוש גרעיני בין שתי מדינות בעלות אוכלוסיה ענקית, הודו ופקיסטן, השונאות זו את זו שנאת מוות? שם אין לארה"ב "אינטרס לאומי"?

מי היה מעלה על קצה דעתו, כי שנה אחת בדיוק אחרי ההשמטה ההיא, דרום אסיה תספק לנשיא ג'ורג' בוש את משבר מדיניות החוץ הראשון שלו. שם תקום או תיפול נשיאותו. ראש ממשלת פקיסטן, שבוש לא הצליח להיזכר בשמו (ושבינתיים נעשה גם נשיא), הוא עכשיו אחד השותפים חסרי-התחליף בקואליציה העולמית נגד טרור, שארה"ב אוספת בקשיים ניכרים. לנשיא ארה"ב וליועציו אין ברירה, אלא להגדיר מחדש את "האינטרסים הלאומיים", לא רק במובן של גיאוגרפיה, אלא גם במובן של שיטות פעולה.

לא רוצים לבנות, לא רוצים לזחול רפובליקנים בארה"ב מזדעזעים זה שנים מן הרעיון של השתתפות אמריקנית בתהליך "בניית ארץ" (שאפשר גם לתרגם "בניית אומה"). ממשל קלינטון שלח צבא למקומות כמו האיטי, בוסניה וקוסובו לא רק כדי לסיים מלחמה, או כדי לאפשר חזרת פליטים. הוא רצה שעל איי החורבות של הארצות ההן, הצבא האמריקני יעזור לחזור ולהקים מדינות נורמליות, עם מוסדות אזרחיים. בעגה הפוליטית-צבאית האמריקנית מכנים תהליך כזה "משימה זוחלת", כלומר, משימה המתרחבת והולכת ככל שהיא מתרחקת מנקודת הפתיחה שלה.

"שמרנים", כפי שאנשי הימין בארה"ב מכנים את עצמם, מבכרים הגדרה ברורה של משימות לפני שהן מתחילות. שמרנים אינם אוהבים קואליציות רב-לאומיות, מפני שהן מגבילות את יכולתה של ארה"ב להיכנס או לצאת, על-פי צרכיה ואינטרסיה. שמרנים אינם אוהבים להסתבך בענייניהן הפנימיים של ארצות רחוקות, קודם כל מפני שאין להם מושג מה קורה בארצות האלה, ושנית, מפני שאין להם כל חשק ללמוד.

עכשיו, לא זו בלבד שנשיא ארה"ב אנוס להתוודע אינטימית אל הפוליטיקה ואל הדמוגרפיה של איזור שלפני שנה לא היה ראוי בעיניו לתשומת לב, אלא שהוא עומד לקבל עליו את המשימה השנואה של "בניית ארץ", ועוד באחת הטריטוריות המסובכות והמקוללות ביותר בעולם. אפגניסטן מזמנת לנשיא כאב ראש בעל ממדים קיומיים. הוא ויועציו מנסים לברר איך בדיוק נכנסים אל הארץ הזו, וגם מצליחים לצאת ממנה בשלום.

אל-נכון, במועצה לבטחון לאומי בבית הלבן יושבים אנשים חכמים, וקוראים את ההיסטוריה של אפגניסטן, לא רק בחמש השנים האחרונות (שנות שלטון הטליבאן), אלא ב-50 השנה האחרונות, אולי ב-200 השנה האחרונות, ואולי אפילו ב-1,500 השנה האחרונות. אם הם קוראים, חזקה עליהם שראשיהם מסתחררים. זה רצף של מעשיות חד-גדיא, של בריתות ושל בגידות, של פלישות ושל מלחמות, של מרידות ושל טירוף דעת. ומי שקוראים בעיון מוכרחים גם להבחין, שתחילת המאה ה-21 מצלצלת דומה להפליא לתחילת המאה ה-20. כל-כך דומה, עד שאין מנוס מלהסיק, כי באפגניסטן לעולם אין חדש מתחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה.

איזו דוגמה יותר מובהקת ל"לופ" של אפגניסטן מאשר זהותו של המועמד המועדף להנהיג ממשלה חדשה אחרי סילוקם המקווה של הטליבאן: המלך הגולה מוחמד זאהיר שאה. כשהוא עלה על כס המלכות בפעם הראשונה, ב-1933, אדולף היטלר עתה זה נעשה קנצלר גרמניה, פרנקלין רוזוולט עשה את צעדיו הראשונים כנשיא ארה"ב, ולבריטניה היתה עדיין אימפריה שבה השמש מעולם לא שקעה.

זאהיר שאה יצטרך לנסות ולעשות בשביל ארצו האומללה מה שהוא כבר ניסה לעשות לפני 40 שנה: להעניק לה מוסדות פוליטיים מודרניים, כדי שהאפגאנים יוכלו להשתתף בעיצוב עתידם. לא הוא בלבד ניסה לעשות את זה, אלא גם המלך שנאלץ לוותר על כתרו, ולהימלט לגלות, ארבע שנים לפניו.

שמו של המלך ביש-המזל ההוא היה אמאנוללה. היו לו נתונים כמעט מושלמים: הוא היה פטריוט, מתנגד מושבע של ההתערבות הבריטית רבת השנים בענייניה הפנימיים של ארצו. עמידתו הנועזת במה שנודעה כ"מלחמה האנגלו-אפגאנית השלישית" (קיץ 1919) הנחילה לו הכרה בריטית, שמעתה ואילך אפגניסטן תיחשב מדינה עצמאית לכל דבר. הוא הוחזק גיבור לאומי, האיש שיכול לאדירה במעצמות תבל.

אמאנוללה הפגין לוליינות דיפלומטית, ותימרן בין כל שכניו. בריה"מ, שעתה זה קמה, סיבסדה את תקציבו. התורכים שלחו אליו מדריכים צבאיים (המושל העוסמני האחרון של ארץ ישראל וסוריה הוא שאירגן מחדש את צבא אפגניסטן). הוא אפילו התיידד עם אויביו הבריטיים. ב-1928 הוא יצא למסע באירופה, וחזר משם נחוש דעת לחולל בארצו רפורמות מפליגות. הוא העניק זכויות שוות לנשים, ופקד על חינוך חובה לבנים ולבנות גם יחד. הוא הפריד את הדת מן המדינה, כונן את הפרלמנט האפגאני הראשון, וציווה על כל האפגאנים המבקרים בעיר בירתם ללבוש בגדים מערביים, גם אם הם בני שבטים הרריים נידחים.

אמאנוללה ניסה לחקות את המופת של אטאטורק בתורכיה ושל ריזא פהלאווי באיראן. אבל זה לא הלך. לא יצאה אפילו שנה, כאשר כוהני הדת וראשי השבטים הפאשטוניים (קבוצת האוכלוסיה הגדולה ביותר) התקוממו נגדו. אמאנוללה נמלט לאירופה. את מקומו תפס שודד דרכים, שלא ידע קרוא וכתוב. הוא עצמו נפל בתוך כמה חודשים, עד שגנרל אפגאני גולה, מוחמד נאדיר שאה, חזר הביתה, תפס את השלטון, ומשח את עצמו למלך. הוא-הוא אביו של המלך הגולה זאהיר, המנסה עכשיו לכונן ממשלה חלופית ממקום גלותו ברומא.

מיהי? מהי? מה היא רוצה?

המאה ה-20 בחיי אפגניסטן היא זמן של חיפוש בלתי פוסק אחרי הגדרה ואחרי מטרה. האם היא צריכה להסתגר בפסגות המאיימות של הריה, ולשמור בקנאות על גבולותיה מפני פולשים זרים? האם היא צריכה ללמוד מהצלחותיהם של זרים, ולהסיר בכוח את הרעלה מעל פניה? או אולי מוטב לה לנהל את הרפורמות שלה לאט לאט, צו לצו, זעיר פה, זעיר שם, כדי שלא לקומם את המנהיגות המסורתית? האם עליה לחפש בעלי ברית חיצוניים, כדי להביס יריבים פנימיים?

אפגניסטן באה אל העולם רק ב-1747, אחרי מאות שנים של כיבוש ערבי, תורכי, מונגולי ופרסי. עצם זהותה חזרה והועמדה בספק. מיהי? מהי? האם באמת יש דבר כזה הראוי להיקרא "עם אפגאני", או שעניין לנו באוסף בלתי אפשרי של שבטים ושל לשונות, שרק מהתלות הגיאוגרפיה וההיסטוריה כינסו תחת כנפיה של מדינה אחת? זה 254 שנה ששליטי אפגניסטן מחפשים נוסחת פעולה, ואינם מוצאים אותה.

זאהיר שאה הזקן מעורר מידה של נוסטלגיה. קצת קשה להגיד עליו שהוא היה מלך טוב. סוף-סוף, בימיו נזרעו זרעי הפורענות, שהביאו (חמש שנים אחרי הדחתו) לעליית הקומוניסטים לשלטון, אחר כך לפלישת בריה"מ, ולבסוף אל מלחמות האזרחים של 12 השנה האחרונות.

אבל זאהיר שאה האריך ימים בשלטון יותר מכל קודמיו, ויותר מכל יורשיו. ימי שלטונו היו ימי שלום יחסי, ובמרוצתם נפתחו יותר שערים אל העולם החיצון ממה שנפתחו עד אז, ומאז. 86 השנה שהוא עומס על כתפיו אינן בהכרח חיסרון. אדרבא, חוכמת הנסיון היא בדיוק מה שנחוץ לארץ, שכל-כך הרבה הרפתקנים וקנאים עשו בדור האחרון נסיונות על חשבונה ועל בשרה.

זאהיר שאה אומר, שאין לו עניין בכתר. הוא מוכן לחזור הביתה, מקץ 28 שנה, כדי למלא כל תפקיד, לא כדי לחזור ולהיות מלך. שליחים אמריקניים מתדפקים על דלתו יום יום, וארה"ב היא השושבינה העיקרית של הברית המשונה, אשר עתה זה נכרתה בינו לבין מתנגדים אחרים של הטליבאן. היא משונה, מפני שהיא מעמידה לצד זאהיר, או בכפוף לו, אנשים שהיו אויביו המושבעים. קצת קשה להאמין שהברית הזו תחזיק מעמד.

מצד שני, מה מאוד יהיה מעניין לראות חידוש של המלוכה באפגניסטן. כוהני הדת של איראן, למשל, יחרקו שיניים מעבר לגבול המשותף. אם שאה אחד יכול לחזור, אולי גם שאה אחר יכול. אם ראש מוכתר יכול להחליף ראש מטורבן באפגניסטן, אולי הוא יוכל להחליף ראש כזה גם באיראן. בקיצור, הבה נתפלל לשלומו של המונארך הזקן מן החווילה הרומאית. מעשה אירוניה, אולי הוא עוד יהיה המתוק אשר ייצא מן העז של המגדלים התאומים.

כתובת הדואר האלקטרונית של יואב קרני היא karny@bellatlantic.net