"עוד אצליח בגדול, וביום ההוא למלעיזים לא תהיה תקווה"

קובלנותו של רובין נסבה על ידיעות בולטות בכל מדורי הכלכלה של העיתונים, לפני שלושה שבועות, שבישרו כי בנק הפועלים הגיש תביעה על סך 7.2 מיליון שקל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נגד חברה בשם מבואות השוק, שרובין ואשתו הגר הם בעליה, ושניהם ערבים באופן אישי לחוב זה. הבנק ביקש עיקול זמני על נכסיהם של בני-הזוג.

לפי העיתונים, טען הבנק שרובין אינו מחזיר הלוואה בסכום זה, שמועד פירעונה פג כבר לפני שנתיים, וכל ניסיונותיו של הבנק להגיע איתו להידברות בעניין זה עלו בתוהו, מאחר שהוא נעלם בלי להשאיר עקבות. בקיצור, לפי הבנק רובין השאיר את החוב ונעלם.

"איך נעלמתי, מה נעלמתי?!", מתקומם רובין בשיחת טלפון ממקום מושבו הזמני בהונדורס שבמרכז אמריקה. "איך אתה הצלחת לאתר אותי?! איך מוצאים אותי חיילים שלי לשעבר ומשפחות שכולות שביניהן היו חיילים שלי?! אז הבנק הגדול הזה לא יכול למצוא אותי, לו באמת רצה? מה כל הקשקושים האלה על היעלמותו המסתורית של דורון רובין?"

גם אני התקשיתי לאתר אותך, לקח לי שבוע. אתה לא זמין באף אחד ממספרי הטלפון הרבים שלך, ורבים מידידיך מודאגים בדיוק כמו הבנק, כי אין להם מושג איפה אתה.

"אבל העובדה היא שבסוף מצאת אותי. מה קרה? הונדורס היא חלק מכדור הארץ, תודה לאל, ויש כאן טלפונים ופקסים ומחשבים, לא פחות מאשר בארץ. אז עכשיו אני כאן, חי וקיים ועובד, ומודיע לך שאני מוכן לדבר בשמחה עם כל אחד שרוצה לדבר איתי".

מה אתה עושה בהונדורס?

"בדיוק מה שאני עושה בארץ בשנים האחרונות: עסקים, בעיקר בתחומי נדל"ן ותשתיות. אני מריץ מכאן פרויקטים בדרום אמריקה ובפולין ובמקומות נוספים. ההכנסות הצפויות ישמשו בין השאר להחזרת חובות. הסר דאגה מלבך".

ומתי תחזור?

"בקרוב".

כמה בקרוב?

"כן בקרוב, לא בקרוב, מה הקנטרנות הזאת? אני איש עסקים פרטי, ובתור שכזה נסיעות הן חלק משגרת העבודה שלי. פעם אני פה, פעם אני שם. מה יש, מה קרה, מה החשדנות, מה בנק הפועלים קופץ.

"אני אגיד לך מה פשר ההתלהבות שלו לתבוע אותי: אני אלוף במילואים, בנאדם עם מוניטין, בנאדם שעבר הרבה בחיים שלו, לא ליקק דבש, ישר כסרגל, לא מתעלק על הקופה הציבורית, לא מחפש לעצמו ג'ובים ממלכתיים בסגנון בטן-גב, בורח מפוליטיקה כמו מאש, עושה ביזנס ולשם-כך מוכן להסתכן ולסכן את עצמו ואת עתידה הכלכלי של משפחתו, ובעיקר - מסכן את הכסף שלו. שלו, לא של אף אחד אחר.

"אני מודיע לך, ובאמצעותך לכולם: דורון רובין חי וקיים, ועוד יצליח בעזרת השם בגדול. וביום ההוא לא תהיה למלעיזים תקווה".

שני בנקים אחרי איש

אחד ייתכן. אלא שעד אז ייאלץ האלוף במילואים והצנחן לשעבר, בן 56, לעשות מאמצים גדולים כדי להיחלץ מהצרות הכלכליות. נוסף על תביעת המיליונים של בנק הפועלים, גם בנק דיסקונט הגיש נגדו לפני חודשים אחדים תביעה כספית, בסך 1.1 מיליון שקל, בשל הלוואה שלטענת הבנק לא נפרעה.

בנק דיסקונט בתגובה: "אנחנו לא מספקים מידע פנימי על לקוחותינו ולא על יחסינו איתם".

רובין: "כל הכבוד לבנק דיסקונט על תגובתו. שלא כמו בנק הפועלים, הוא את הכביסה המלוכלכת, אם יש כזו, לא מוציא החוצה. מה זה עניינו של הציבור מה קורה ביני לבין הבנק?"

ולגופו של עניין?

"חובותיי לבנק דיסקונט, אם ישנם כאלה, אינם אישיים, אלא מחולקים ביני לבין שותפים. חובי הוא יחסי, ונמוך בהרבה מה-1.1 מיליון שקל שהם תובעים ממני. כל חובותיי הם כנגד ביטחונות ונכסים קיימים, השווים לפחות 80%-70% מגובה החוב. כל הנושא מצוי בהתדיינות משפטית, ואני מקווה לטוב".

מפתיע שוב ושוב

לא מהיום יש לרובין נטייה להפתיע. ביום השישי של מלחמת לבנון, ב-11 ביוני 1982, בעת ששימש מח"ט שריון, שלושה קצינים של החטיבה שלו נכנסו בטעות עם הג'יפ שלהם לשטח שבשליטת הסורים, באזור עין זחלתא בגזרה המזרחית, והקשר איתם נותק. רובין לקח את נשקו האישי, לא הודיע לאיש על תוכניותיו, ובחסות החשיכה יצא לבדו לחלץ את השלושה.

כל הלילה נמשכו החיפושים גם אחר שלושת הקצינים וגם אחר המח"ט שאבדו עקבותיו. שניים מהם נורו על-ידי הסורים ונהרגו. השלישי חולץ וניצל. רובין עצמו נתגלה בשעת בוקר מוקדמת על-ידי כוח אחר שיצא לחפש אחריו.

התעורר כלפיו כעס גדול, הן מצד מפקדיו והן מצד פקודיו. איזו מין דוגמה אישית היא זו, קבלו, שמח"ט נעלם לו ככה-סתם באמצע הלילה ומקפיץ את הגזרה כולה.

"במבט לאחור אני יודע ששגיתי, אבל זה היה אינסטינקט בלתי נשלט", הסביר רובין מאוחר יותר את פשר היעלמותו.

שמו של רובין נקשר שלא בטובתו גם בפרשה אחרת. כשהיה בשנת 1988 ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל בדרגת אלוף, ניהל מבור הפיקוד במטכ"ל בתל-אביב פשיטה של כוח גולני נגד בסיס מחבלים בנועיימה שבלבנון. הפעולה הסתבכה, מפקד הכוח הפורץ נהרג, והוחלט לפנות את החיילים במסוקים. כעבור שעה קלה התברר לזוועת כולם, בסיום ההתפקדות בבסיס החזרה בתחומי ישראל, ששלושה חיילים נעדרים. נוצר איתם קשר אלחוטי והתברר שהם חיים ובריאים, אבל "נשכחו" בנעיימה.

למזלם, המחבלים הרבים שהיו בסביבתם לא גילו אותם, והם חולצו בלילה הבא ללא פגע בחסות החשיכה.

הפאשלה המביכה נחשבה בעיני לא מעטים ככישלון אישי של האלוף רובין. כעבור זמן, בעקבות עימות בפעם האלף עם סגן הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, הוא התבקש לעזוב את צה"ל בהקדם האפשרי. כך הגיעה אל קצה, בטונים צורמים, קריירה צבאית מרשימה של מי שכבר בהיותו בן 42 מונה לאלוף, שאת כל הקריירה הצבאית שלו עשה בתפקידי שטח בצנחנים ובשריון, ונחשב לאחד המועמדים הוודאיים לרמטכ"לות.

אגב, ברק ורובין צהובים זה לזה עד היום.

הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף מיל' משה לוי (היום יו"ר כביש חוצה ישראל), סבור גם היום שרובין הוא אחד הטקטיקנים המבריקים בתולדות צה"ל. כמה מהקרבות שניהל רובין, בהם כמפקד גדוד הצנחנים 202, שלחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, נלמדים עד היום בבית-הספר לפיקוד ומטה. לדעה הזאת מצטרפים גם אלוף מיל' מתן וילנאי, שר התרבות והמדע, וראש אכ"א לשעבר אלוף מיל' יורם יאיר (יה-יה).

קצין תחזוקה ראשי לשעבר, תא"ל מיל' אברהם אלפסי (היום בעל חברה לניהול פרויקטים): "רובין היה קצין מיוחד במינו. איש חושב, יוצא-דופן במערכת הצבאית. הוא היה תובעני מאוד כלפי עצמו, הציב תמיד רף גבוה לביצועים. לא רק איש מבצעים, אלא גם קצין מטה מעולה. ומעל לכול: איש נוח להפליא".

לא כל אלוף הוא אלוף נדל"ן

שלא כמרבית הקצינים הבכירים בצה"ל, האלוף רובין החליט, לאחר שהשתחרר מהצבא ב-21 במאי 1991, שלא לפנות לא לשירות הציבורי ולא לפוליטיקה, ועמד בכך - פרט להרפתקה לא מוצלחת אחת, בשלב הרבה יותר מאוחר, כשנכשל במירוץ לראשות עיריית תל-אביב.

הוא החליט לעשות ביזנס בעשר אצבעות, ובעיקר בתחום היזמי. כאזרח טרי, צעדו הראשון בכיוון היה ניהול פרויקט למגורים בכפר-שלם, שביצעה חברת "פפו מפעלי בנייה". לא ידוע כמה כסף פרטי השקיע האלוף המשתחרר בפרויקט, אבל משאב אחר הוא השקיע שם בשפע: את המוניטין שלו כאלוף. הפרויקט עשה שימוש יחצ"ני בעברו הצבאי ובמוניטין שלו. "אלוף הנדל"ן", זעקו הכותרות שהתנוססו מעל תמונות-ענק שלו, שפורסמו בעיתונים ועל-גבי לוחות מודעות ברחבי תל-אביב, וקראו לקונים להאמין בו.

הקשיים נתגלעו בהמשך. הפרויקט גרף תביעות בבית-המשפט מצד דיירים זועמים. אחת מהן, משפחת חיימוביץ', תבעה ממנו אישית 300 אלף שקל על הפרת חוזה. זו היתה הראשונה בסדרת תביעות שהוגשו נגדו, או נגד חברות שניהל, במרוצת עשר השנים שחלפו מאז (ר' מסגרת).

בשלב כלשהו עסק גם בביטוח (בשותפות עם סוכן הביטוח יוסי גור-אריה מהרצליה), תיירות וחיפושי נפט (באמצעות חברת אשר פטרוליום ובשותפות עם איל רותם ויעקב מרוז).

רובין מתגורר היום (כשהוא בארץ) עם רעייתו הגר, שגם רשומה כשותפה בכל עסקיו, ביישוב הווילות הר אדר שבהרי ירושלים, מצפון-מערב למבשרת-ציון. הוא נולד וגדל במושב בוסתן הגליל שמצפון לעכו, ותקופה קצרה, במהלך הקמפיין שלו לעיריית תל-אביב, התגורר בדירה שכורה באזורי-חן.

אבל כבר שנים הוא מאוהב במקום אחר לגמרי. ביפו. "יפו העבירה אותו על דעתו העסקית", מספר חבר קרוב, המלווה אותו מאז הבחירות לעיריית תל-אביב. "הוא ראה כמה יפו מוזנחת ובלתי מושקעת, ראה את קרבתה לתל-אביב, חיבר אחד ועוד אחד, וחשב שהנה יפו הזאת הולכת להפוך לתפוח-אדמה לוהט. הוא החליט להשקיע בה את כל כספו ומרצו. בכל חורבה ובכל שטח אדמה נטוש הוא ראה הזדמנות עסקית. היו תקופות שלא יכולת לדבר איתו על שום דבר, חוץ מאשר על יפו, יפו ויפו שלו.

"הצרה מבחינתו, שמתחת לתדמיתו המאצ'ואיסטית ולהילת האלוף שלו, המגובה בהרבה ביטחון עצמי מוחצן, מסתתר בנאדם תמים, נאיבי, ישר כסרגל, שמילה שלו היא מילה ולא מסוגל להבין שבעולם העסקים מילה של אחרים איננה מילה.

"היתה לו עוד צרה: כל הקריירה הצבאית הארוכה שלו, שלא היתה סוגה בשושנים, לא הכינה אותו ליזמות עסקית בסגנון פרוע מסוג תפוס-כפי-יכולתך, הנהוגה בארץ, ובעיקר לא למאבק בכרישים שבעולם העסקים, שממש אוכלים אותו חי. כואב הלב מה שהם עושים לו. אז מה הפלא שעד כה הוא לא ממש מצליח. לפחות לא ביפו שלו".

זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו

אכן, יפו הפכה בעבור רובין לביצה תובענית. פרויקטים שונים שבהם השקיע את כספו וזמנו החלו לקרטע, הוא לא ראה מהם הכנסות, ונקלע לסחרורים כלכליים.

בראשית 1997 הוא "גילה" את מתחם קולנוע אילת לשעבר, ליד בית גלי צה"ל ביפו, שעמד שומם. נתקל - ונדלק. הוא ראה במתחם, המשתרע על שטח של 1,020 מ"ר, פוטנציאל עסקי מצוין, ותכנן לבנות במקום מגורים, משרדים ומסחר. ענף הנדל"ן רתח בימים ההם, והמחירים היו בשיאם. הוא הגיע להבנה עם בעלי המגרש שהוא ירכוש אותו מהם בעסקת קומבינציה לפי 50%. כלומר, שמחצית מסכום הרכישה הוא יעביר אליהם מתקבולי הפרויקט שייבנה.

את המחצית השנייה, 1.5 מיליון דולר, כ-6 מיליון שקל באותם ימים, הוא נדרש לשלם מיד. לשם-כך תכנן לקבל הלוואה מבנק הפועלים.

המחיר הגבוה בעבור מגרש באזור מוזנח ביפו לא הרתיע אותו, ואיש מבין חבריו הקרובים, רובם אגב לא אנשי עסקים, לא הצליח להניא אותו מהמעשה. אמונתו בפרויקט היתה כה גדולה, עד שהוא החליט לקנות את השטח בכספו (כלומר, בכספי ההלוואה הבנקאית), ללא שותפים, ורק את הבנייה לעשות בעזרת שותפים. לפי חישוביו, הפרויקט היה עשוי להניב הכנסות ברוטו בסך 8.5 מיליון דולר.

אלה היו חישוביו האופטימיים: על השטח היתה תב"ע שאיפשרה לבנות 27 יחידות-דיור בנות 60 מ"ר כל-אחת (2.5 חדרים), ועוד 1,000 מטר שטח מסחרי. את הפרויקט כולו תכנן האדירכל אריק לדרמן. רובין העריך כי יוכל למכור כל יחידת-דיור ב-170-160 אלף דולר. כלומר, היקף הכנסות של כ-4.5 מיליון דולר. 4 מיליון דולר קיווה לקבל ממכירת שטחי המסחר.

אלא שלרוע המזל, כל החישובים נשארו על הנייר. בפועל מעולם לא התחילה הבנייה, והמגרש, שעליו ניצב מבנה שנועד להריסה, עומד היום כפיל לבן, בדיוק כפי שנרכש לפני ארבע שנים.

למה לו פוליטיקה עכשיו

נחזור לימים האופטימיים: רובין פנה בראשית 1997 לסניף השקמה של בנק הפועלים, ברחוב בלפור בבת-ים, וביקש הלוואה בסך 1.5 מיליון דולר. הסניף הבת-ימי נמצא במרחק של 20 דקות נסיעה מהמתחם ביפו. לצורך הרכישה והבנייה הקים רובין חברה בשם מבואות השוק, אחת מחברות רבות שהקים עד היום, ורשם את עצמו ואת אשתו הגר כבעליה.

את סכום ההלוואה ביקש רובין לקבל במטבע ין יפני, בעקבות המלצה שקיבל (והתבררה כנכונה), שקיפאונו של מטבע זה כנגד השקל יאפשר לו החזר נוח של ההלוואה, ללא חשש משינוי שער קיצוני.

רובין הגיש לבנק תוכנית עסקית כנדרש, והסביר לאיזה צורך ברצונו לקבל כ-162 מיליון ין יפני. בשל גובהה של ההלוואה, גם מרכז העסקים של הבנק, ברחוב ז'בוטינסקי בראשון-לציון, עורב בפרטי הבקשה, והוא אשר גם אישר אותה.

כערבות להלוואה רשם רובין את המגרש עצמו ונכסים נוספים. ההלוואה ניתנה למשך שנתיים, ומועד פירעונה הסופי היה 19 בפברואר 1999.

חבר קרוב, המצוי בסוד עסקיו של רובין: "הוא לקח הכול בחשבון, חוץ מאשר את נפלאותיה של הבירוקרטיה העירונית. תוכניות הבנייה שהוא הגיש נתקלו בהתנגדויות של אלף ואחת ועדות. המגרש נתקע לו כמו עצם בגרון. לא לאכול, לא להקיא. לא להשביח, לא להיפטר ממנו. את כספי ההלוואה הוא העביר לבעלי המגרש, אבל העיכובים המתמשכים בקבלת אישורים הקפיאו את תוכניות הבנייה ומנעו ממנו את הסיכוי לראות שקל אחד רווח מהשקעתו".

חבר אחר: "נוסף על כל הצרות, הוא החליט פתאום להיכנס לפוליטיקה ולרוץ ב-1998 לעיריית תל-אביב. באנו אליו קבוצת חברים ואמרנו לו, דורון, עזוב את זה, פוליטיקה לא בשבילך. אבל הוא החליט אחרת. אני אומר 'נוסף על כל הצרות', כי המירוץ הכושל לעירייה היה, לדעתי, הקש ששבר את הגב שלו: המירוץ גזל ממנו זמן יקר, ולא פחות מזה הרבה כסף שהוא הביא אשכרה מהבית. חוץ מזה, אם הוא היה זוכה בבחירות ההן ונבחר לראש עירייה, המגרש הזה ביפו היה מפיל אותו. שהרי כראש עירייה הגון הוא היה מנוע לא רק מלפעול לשחרור הבירוקרטיה סביב היתרי הבנייה, אלא גם מטיפול בהשבחתו של האזור הדפוק כולו, כדי למנוע לזות-שפתיים. אז למה הוא היה צריך את זה? מי קונה צעצוע במיליון וחצי דולר ונותן לו לשכב כמו אבן?"

השמועות על נפילתי היו מוקדמות

בין המועד שבו נלקחה ההלוואה לבניית מתחם קולנוע אילת, בפברואר 1997, ועד למועד הפירעון, פברואר 1999, לא נעשו במתחם שום פעולות השבחה, ועל-כן הוא לא הניב רווחים. בפברואר 1999 הודיע רובין לבנק שאין באפשרותו להחזיר את ההלוואה, וביקש ארכה.

עו"ד איתן ארז, בא-כוחו של בנק הפועלים, המנהל את הטיפול בתיק המסובך: "בסמוך לפברואר 1999 טען רובין שחל עיכוב בפיתוחו של הפרויקט, וביקש מהבנק לחדש את ההלוואה ולדחות את מועד פירעונה בתשעה חודשים, עד לנובמבר 1999. בקשתו נענתה. אלא שגם במועד החדש הוא לא עמד בהתחייבויותיו ולא החזיר את ההלוואה. כל מכתבי ההתראה ששיגר אליו הבנק בשנתיים שחלפו מאז, מסוף 1999, לא נענו, והעלו חרס כל ניסיונותיו של הבנק לאתר אותו וליצור איתו קשר של הידברות. על-כן נאלצנו בצער רב להגיש את התביעה נגדו לבית-המשפט".

הבנק ביקש להדגיש שההחלטה לתבוע את רובין בבית-המשפט התקבלה לא רק משום שהוא חרד לכספי ההלוואה שטרם נפרעה, אלא גם משום שרובין ניתק איתו מגע.

עוד תובע הבנק מרובין לכסות לאלתר את האוברדרפט שבחשבון העו"ש האישי שלו, העומד, על-פי כתב-התביעה של הבנק, על כ-26 אלף שקל.

רובין, בראיון טלפוני מהונדורס: "שקר! אני נמצא בקשר רצוף עם הבנק כבר חמש שנים. יותר מזה, לא אני ביקשתי להאריך את מועד פירעונה של ההלוואה, אלא הבנק הוא שהציע זאת, מתוך אמונה בכדאיותו העסקית של הפרויקט. כנגד החוב עומד המגרש, שערכו לדעתי שווה למלוא חובי. אני לא צריך לספר לך מהו היום המצב הכלכלי בישראל ומדוע פרויקטים רבים נתקעים, בהם שלי. כשיוטב המצב במדינה, גם פרויקט זה ייחלץ ממצוקתו. אני אומר לך עכשיו בביטחון מלא: הפרויקט הזה עוד קום-יקום ויניב את כל הרווחים המקווים. אני לא מציע לאף אחד לבנות על נפילתי".

איך תחזיר את הכסף?

"אני חי ועובד ויש לי הכנסות. אני פועל עכשיו במלוא המרץ, לשם החזרת חובותיי".

אתה לוקח בחשבון שהבנק עלול לבקש להכריז עליך כעל פושט-רגל?

"אין להם קייס. רק שינסו".

אני מניח שהפרסומים השליליים בעיתונים לא ממש מסייעים לך בעסקים?

"לחשיפה ציבורית מהסוג שאני זוכה לה יש לפעמים צדדים חיוביים, אבל גם צדדים שליליים. למשל, כמו החיטוט הזה בענייניי האישיים, וניסיון של גורמים עסקיים שונים לרצח אופי ולהצגתי באור שלילי.

"אבל אותי לא מפחידים - לא באיומים ולא ברכילות זולה. אני רגיל למאבקים, מנוסה במלחמות, וגם, מה לעשות, טעמם של הכישלונות אינו זר לי. אז יש קשיים, סו וואט. מה הלחץ. לאיזה איש עסקים אין קשיים ביום מן הימים? אני מאמין ביכולתי לצאת ממצוקותיי בצורה מכובדת. לומר לך משהו מכל הלב? למדתי בחיי שיש דברים שיותר חשובים מכסף".

רובין והחברים

רובין מוקף חברים המוכנים ללכת איתו גם היום באש ובמים, אפילו אם הם נפגעים מכך בכיסם. אחד מהם הכיר אותו לראשונה בתקופת קמפיין הבחירות לראשות העירייה. הוא נשכר בכסף למלא תפקיד מקצועי. למרות שאת חלק הארי של הכסף המובטח הוא לא ראה מעולם, היום פיו מלא שבחים לאיש שלמענו עבד:

"רובין הוא חוויה. בנאדם שרץ בתנאים בלתי אפשריים לתפקיד בלתי אפשרי. בתקופת הקמפיין לא היה לנו כסף אפילו לקפה. אז הבאתי אותו מהבית. רובין, אז כהיום, כסף לא מעניין אותו. בחיים לא תראה אותו במסעדות יוקרה. מקסימום הבזבוז האישי שלו זה חומוס בחומוסייה ברחוב יהודה המכבי או בבן-יהודה. לדעתי כל העסקים שלו נועדו להוכיח את יכולותיו, לא למלא את כיסיו בכסף. שנים הוא נסע בתל-אביב בקטנוע. לא בשביל הפוזה, אלא בשביל היעילות. אז מה הפלא שהיום יש לו אולי יותר חברים מכסף".

מרבית חבריו הקרובים של רובין הם אנשים פרטיים שאסף מתחנות חייו השונות, בעיקר מהצבא. שמם אינו אומר דבר לאיש. בין ה"מפורסמים", אפשר למנות את שר התחבורה אפרים סנה, הרמטכ"ל-לשעבר אמנון ליפקין-שחק והאלוף יורם יאיר (יה-יה).

המירוץ הכושל לראשות עיריית תל-אביב בנובמבר 1998 לא היטיב עם מצבו הכספי. הוא רץ בשם הליכוד, אבל באמצע הדרך הודיע לו ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שהליכוד בצרות כלכליות ואין באפשרותו להעביר לו כספים. הקמפיין עלה שני מיליון שקל. סכום נמוך מאוד לקמפיין מסוג זה. הליכוד הזרים מיליון שקל בלבד, ורובין נאלץ לגייס תרומות, לא רבות, ובעיקר לשבור תוכניות חיסכון אישיות ולהזרים לקמפיין כסף פרטי.

בסיכום, רובין נכשל במירוץ האישי, ורשימתו זכתה לקבל 26% מהקולות, שהם שני מושבים במועצת העיר. בעקבות ערעור שהגישה הסיעה הערבית, היא זכתה במנדט נוסף על-חשבון רשימתו של רובין, שאיבדה את המנדט הזה ונותרה עם מנדט אחד בלבד.

לדבר היה היבט כלכלי כבד: משרד הפנים תובע מרובין ומרשימתו בחזרה כחצי מיליון שקל, שהם קיבלו מראש למימון מערכת הבחירות. הנושא נמצא בדיונים משפטיים. גם מבקר המדינה, השופט אליעזר גולדברג, טוען בדוח של שנת 2,000 שרובין ורשימתו נותרו חייבים סכום זה.

רובין: "נכון שקיבלנו מקדמות ממשרד הפנים על-חשבון המנדטים שנקבל, ואשר לצערי הרב-מאוד לא קיבלנו בסוף. המחלוקת בטיפול. אבל לומר שזהו חוב אישי שלי? מה, שמעון פרס נתבע אי-פעם לשלם מכיסו חובות של מפלגת העבודה? אריק שרון נתבע להחזיר אישית חובות של הליכוד? כולם זוכרים את התרגיל שעשה לי ביבי ואת ההתנערות שלו מרשימתי ערב הבחירות. מהליכוד לא קיבלתי כסף, אז לקחתי כמקובל ממשרד הפנים. מה הרעש?"

אומרים שנשארת חייב גם לאנשים פרטיים?

"אל"ף, לא אני, אלא רשימת הליכוד שרצתי בראשה. בי"ת, עשיתי מאמץ אדיר ושילמנו לפחות לפרטיים את מרבית החובות".

חקירת "גלובס" מעלה שסיעתו של רובין נשארה חייבת כ-40 אלף שקל לחברה שהשכירה לו ולאנשיו מכשירי טלפון סלולאריים במהלך הקמפיין לעירייה ב-1998. החברה תובעת את הכסף מכמה מחבריו, שבזמנו האמינו בו וחתמו בשמו על ההתקשרות עם חברת הטלפונים. כל ניסיונותיהם של החברים לשכנע את רובין שייקח על עצמו את החוב ויסיר מעליהם את הצורך בהתדיינות משפטית יקרה עם החברה, לא עלו יפה.

רובין, בתגובה: "אני לא הכתובת לחובות אלה. אני לא חתום ולא ערב על שום חוב כזה. יש לי רק אחריות מוסרית ואחריות ציבורית כלפי בעלי החוב, ואינני מתחמק מאחריות זו".

ובכלל כלפי החובות העסקיים שלך?

"גם כאן אני לא מתחמק מאחריות. בטח שעשיתי טעויות בעסקיי. הרי התוצאות מדברות בעד עצמן ואי-אפשר לבלף. חלק מהכישלונות הם שלי נטו, חלק הם תוצאה של מצב כלכלי אובייקטיבי קשה. אחזיר את מלוא הכסף. לא אלמן ישראל ולא אלמן דורון רובין". ֲ