השופטת דליה מארק-הורנצ'יק מבית משפט השלום בת"א קובעת, כי סעיף בהסכם מכר,
לפיו המוכר מתחייב שלא למכור לאחרים נכס למטרות זהות שלשמן רכש קונה נכס מהמוכר
בקניון, הינו הסדר כובל, ולכן הינו בטל.
יוסף ברנס (להלן: "התובע") רכש מאת מגדלי לוד סנטר חברה לבניין בע"מ (להלן:
"הנתבעת 1") זכויות חכירה בחנות הנמצאת בקומת הקרקע בבניין הידוע כ"קניון לוד
סנטר". החנות משמשת כחנות לאופטומטריה, אופטיקה ומכירת משקפיים.
לאחר מכן, התקשר סוהיל מונייר (להלן: "הנתבע 3") בהסכם עם קיסריה מקרקעין ונופש
בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), לרכישת זכויות החכירה בחנות המצויה במבואה לכניסה
לבניין המשרדים הצמוד לקניון לוד סנטר, למטרת ניהול עסק של אופטומטריה ו/או
מכירת משקפיים. התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה למתן צו מניעה קבוע, אשר יאסור
על הנתבעות להתיר לנתבע 3 לעשות שימוש בחנותו למטרות אופטומטריה ו/או מכירת
משקפיים.
טוען התובע, כי הנתבעת 1 התחייבה בפניו, שתיתן לו בלעדיות בניהול עסק של אופטומטריה
ומכירת משקפיים במתחם קניון לוד סנטר, אשר לשיטתו כולל הן את מתחם קניון לוד
סנטר והן את מתחם בניין המשרדים הצמוד לו, באופן שבחוזים שייעשו לגבי יחידות
שיימכרו לאחר מועד החוזה שנעשה עם התובע, ייכלל סעיף לפיו לא יותר בהן שימוש
לאופטומטריה.
הדברים באו לידי ביטוי מפורש בסעיף 18 להסכם, בו התחייבה הנתבעת 1 "לגרום לכך
שבחוזי מכירת יחידות שיימכרו על ידי המוכרת לאחר תאריך חתימת חוזה זה ואילך
ייכלל סעיף, לפיו לא יותר ביחידות הנ"ל שימוש לאופטומטריה ומכירת משקפיים".
לטענת הנתבעים, סעיף 18 הנ"ל הינו הסדר כובל ולכן הינו בטל. כמו כן, המדובר
ב-2 מבנים שונים השייכים ל-2 חברות שונות, וסעיף הבלעדיות התייחס רק לנתבעת
1 ורק לקניון ולא לבית המשרדים.
התובע מצידו טוען, כי הבלעדיות שניתנה לו בהסכם חלה ותקפה על שטח המתחם כולו
- קניון לוד סנטר ובניין המשרדים, וכי ניסיון ההפרדה של הנתבעים בין שטח הקניון
לשטח המשרדים ובין הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוא ניסיון מלאכותי.
השופטת מארק-הורנצ'יק קובעת, כי כעולה מסעיף 18 להסכם, הגבילה הנתבעת 1 את
סוגי העסקים שהיא רשאית להשכיר להם את הנכסים. בסעיף זה אסרה הנתבעת 1 להשכיר
עסקים למטרת חנות אופטיקה ומכירת משקפיים.
סעיף זה מהווה, על פי טענה זו, "הגבל עסקי" בהיותו הסדר כובל כמשמעותו בסעיף
2(א) לחוק ההגבלים עסקיים, תשמ"ח-1988, אשר זו לשונו: "הסדר כובל הוא הסדר
הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן
העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או
חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר".
טוענים הנתבעים, כי לאור לשונו הברורה והחד משמעית של סעיף 2 (א) לחוק, הרי
סעיף 18 להסכם הינו "הסדר כובל", ואסור על פי סעיף 4 לחוק. בסעיף 3 לחוק זה,
התיר המחוקק סוג מסוים של הסדרים, על אף היותם הסדרים כובלים. כך, למשל, הותר
בסעיף 3 (3) לחוק זה: "הסדר בין מי שמקנה זכות במקרקעין לבין מי שרוכש את הזכות,
שכל כבילותיו נוגעות לסוגי הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכות באותם
מקרקעין".
ואולם, הוראת סעיף 3 (3) לחוק מתירה לקיים הסדר כובל בו מגביל בעל מקרקעין
את רוכש הזכות, אך הוא לא התיר מצב הפוך, בו רוכש הזכויות מגביל את בעל המקרקעין,
כפי שקיים בענייננו.
תניה שעניינה הענקת בלעדיות לרוכש הזכות, היינו מגבלה המוטלת על מקנה הזכות,
איננה באה בשערי סעיף 3 (3) לחוק: היא כלל איננה מהווה כבילה ביחס לסוגי הנכסים
שבהם יעסוק רוכש הזכות במקרקעין. לאחרונה, בפסק דין של השופט יהודה זפט בבית
המשפט המחוזי בתל אביב, בעניין סופר פארם נ' קניון אדומים בע"מ (ת.א. 1724/01),
קבע בית המשפט במקרה דומה, כי התחייבות הקניון שלא להקים בתחומו בית מרקחת
מתחרה הינה הסדר כובל.
המחלוקת העיקרית שבין הצדדים היא בשאלה, אם הוראות סעיף 18 מצומצמות אך לקניון
או שמא חלות הן אף לגבי בניין משרדים הצמוד לו. טוען התובע, כי בעת החתימה
על ההסכם בינו לבין הנתבעת 1, לנתבעת 2 כלל לא היתה מעורבות במבנה, והקניון,
כמו גם מגדל המשרדים, היו בבעלות הנתבעת, ומכאן שכוונת הצדדים היתה להחלת תניית
הבלעדיות על כל "הקומפלט" כלשונו.
על כן, טוען התובע, מבנה הקניון ומגדל המשרדים הינם מבנה אחד, ועל כן תניית
הבלעדיות בהכרח חלה גם על חנותו של הנתבע 3.
טענתו זו של התובע מתבססת על העובדה, שלקניון ולמגדל המשרדים חניון תת-קרקעי
משותף, ממנו קיימת גישה לשני חלקי המבנה, כמו גם היתרי בנייה המתייחסים למכלול
השטח כמקשה אחת; טופס 4 וההיתר שניתן למגדל המשרדים ובו מצוינים פרטי התובע
והנתבעת 1, וכן כי העובדה שהנתבעות נשלטות ומנוהלות על ידי אדם אחד.
כפי שנצפה על ידי בית המשפט בביקור במקום, הקניון ומגדל המשרדים הם שני מבנים
עצמאיים כל אחד לעצמו, מחוברים בקיר אחד צמוד. הבניין האחד משמש קניון, אשר
בו שטחים מסחריים וחנויות ומתחתיו חניון. בצמוד לו בניין משרדים, המתנשא לגובה
של 8 קומות והמשמש משרדים רבים.
הנתבעת 2 היא בעלת הזכויות במגדל המשרדים, על כן אין בין הנתבעת 2 לבין התובע
כל הסכם או התקשרות חוזית, לאחר שההסכם עליו חתם הוא עם הנתבעת 1, אשר הוכח
כי לא קיים קשר ביניהן. על פי חוזה הרכישה שבין התובע לנתבעת 1, אין כל התייחסות
למגדל המשרדים. ביקור בית המשפט במקום מלמד, כי כניסה ראשית למגדל המשרדים
שונה מכניסה ראשית לקניון. על מנת להגיע מחנות התובע לחנות הנתבע 3, יש לצאת
מן הקניון, להלך בשטחים ציבוריים חיצוניים כברת דרך עד לכניסה ראשית של בניין
המשרדים.
התוצאה הסופית: התביעה נדחית.
ת.א 13024/00.
בימ"ש השלום בתל אביב.
השופטת ד. מארק-הורנצ'יק.
הופיעו: עוה"ד הלחמי ואל-עסמאר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
