בחייהם ובמותו

את אמרתו של מונטיין - לעסוק בפילוסופיה משמע ללמוד למות - מזכירה אילנה המרמן ב"מסע לבלי שוב" בהקשר מסוים מאוד: בהוראת הענווה שבה מצווים לנהוג בני-תמותה ביחס לזולתם ולעצמם, גם אלה הרואים עצמם בני-אלים משום שנדמה להם כי יביסו את המוות. לקרוא את המסמך האנושי המרגש שכתבו המרמן ובן-זוגה המנוח יורגן ניראד, פירושו, בין השאר, ללמוד לחיות. מדובר בשני מסמכים תיעודיים נפרדים שהם ספרות יפה מאוד: "מסע לבלי שוב", שכתבה אילנה המרמן, ו"במזל סרטן", שכתב יורגן ניראד. ניראד כותב תחילה על מחלתו כסיפור שקורה למישהו אחר, "גיאורג", ורק אחר-כך הוא כותב בגוף ראשון מה שאירע לו. המרמן כותבת בגוף ראשון, אבל הסיפור שלה ממוען לבן-זוגה, כאילו היא ממשיכה שיחה ביניהם.

במארס 2000 ידע יורגן ניראד על מחלתו (לוקמיה, באבחנה הראשונה). חודשיים-שלושה, זה מה שהרופאים קצבו לחייו. הוא מספר על כך לא' (כך קרא לאילנה ב"במזל סרטן"). זה קורה בסוף השבוע השני מתוך החודשיים שהיא מתכוונת לעשות בברלין כדי לתרגם בנינוחות את מכתביו של קפקא, "עוד חולה אחד שאנחנו אוהבים להעריץ", לפליצה. נטיית לבו של י' היא להניח לעצמו לקפוא למוות על ראש הר מושלג. תמיד חשב שדי ב-60 שנות חיים ואף פחות מזה. אבל א' "מתעקשת למצוא פתרון מעשי לכל דבר. לפרק כל דבר לגורמים... את המוות אי-אפשר לפרק לגורמים. אבל לוקמיה? אפשר, ודאי אפשר".

מעתה הם נתונים לחסדי מערכת הבריאות, גם לשרירותה ולגבהות-לבה. למן ההתחלה מסגלת לה א' את תכונת הזיקית ללמוד את צבעי המערכת ולהתגמד על-פיהם בציות שחוח. מי אינו מכיר את העמידה השפופה הזאת מול סמכות רפואית יודעת-כול, גוזרת-כול. האומנם "יודעת-כול"? משאפסו חידושיה המסחררים של הרפואה המודרנית, ונסי הביוטכנולוגיה קצרו מלהושיע, אזי אין היא יודעת להציע מה שכה נדרש ואמור להיות מובן מאליו לעת כזאת: קורטוב של חמלה. רופא ציני הניח לי' ולא' להבין כי כל המאבק האכזרי בסוף הדרך היה לשווא. "בצדק נתנו לי להבין זאת, בצדק גמור, אבל בלי קב אחד של חמלה, בלי קב אחד של תמיכת החום האנושי הפשוט, מלב אל לב, שהיא התמיכה היחידה", מעידה א'. "אמרתי בלבי שאולי לא יזיק להם לפעמים לדעת גם את עצמם כבני-תמותה... ידיעה שלפעמים נדמה שהושכחה מהם כליל במהלך התמחותם בשכלולי הרפואה".

אנשי מילים וספר הם. השאלה "למה", שאינה נשאלת במפורש בספר אף לא פעם אחת, מגיחה מאחורי ההתייחסויות לטקסטים ספרותיים ופילוסופיים. י' מזכיר את המסה של סוזן סונטאג "המחלה כמטאפורה", הרואה בסרטן סוג של התרופפות כוחות-הנפש, המתבטאת בכניעה ובאובדן תקווה. ובמקום אחר, אופטימי יותר, הוא פונה אל בודלר - "רוצים אנו, כל עוד האש הזאת מבעירה את מוחנו, לצלול אל עמקי התהום, שאול או שמים, מה אכפת, אל עמקי הלא-נודע כדי למצוא משהו חדש" - שמילותיו ה"גדולות" ממחישות היטב את תחושתו הוא. "הוא נעקר מחיים שנכונו מזמן, התנהלו במסילתם הקבועה ואופקיהם הצטמצמו והלכו - נעקר מהם והושלך אל תוך פורענות, וזו, שהיכתה אותו תחילה בעיוורון, התחילה עכשיו לפקוח את עיניו וראייתו התחדדה... תפיסת-החיים שלו, אף על-פי שנכפתה עליו, היה בה משהו חיובי ומפרה מאוד". הפורענות מזמנת לו התנסות בדברים חדשים ובחינה מחדש של עמדות שחשב כי לא נועדו להשתנות עוד, והוא "היה סקרן מדי שלא להשגיח בהזדמנות זאת ולנצלה".

זו ההזדמנות לגלות מחדש את הזוגיות, והשותפות והקרבה המתהדקת. וזו הזדמנות שאין להחמיץ לקרוא בספר נפלא.

"במזל סרטן, מסע לבלי שוב", מאת אילנה המרמן, יורגן ניראד. עם עובד, 277 עמ'