וירטואוזיות ותו לא

"הרהורים על הריסות" - להקת מוזע, מרכז סוזן דלל. כוריאוגרפיה: יוסי תמים. רקדנים: מורן אברג'יל, כרמית בוריאן, סיוון גוטהולץ, מאיה וינברג, קרן כרמון, נועה שדור, ענבל שחר, נגה צור.

רות אשל ("הארץ") כותבת שההופעה הזו עוסקת ב"אפוקליפסה, אלימות והרס". זהו שיתוף הפעולה השני בין הכוריאוגרף תמים לבין להקת מוזע הצעירה. הקשר הזה "מיטיב עמה, והופך אותה מקבוצת רקדנים צעירים ללהקה של ממש".

במופע הקודם "ניכר שיפור ברמה הטכנית של הרקדנים. עם היצירה החדשה עלתה הלהקה דרגה נוספת. אולם אשר לכוריאוגרפיה, העניין מורכב יותר". למרות המקצועיות של העבודה, היא הותירה את אשל "מרוחקת. היא לא נוגעת ולא מרגשת". הבמה (שמזכירה עבודות של פינה באוש) עמוסה אביזרים בסדר מופתי ש"מפנה את מקומו לתוהו ובוהו". הסדר כאן "מופר על ידי סכין המנקבת בפראות מסך נייר לבן", שמתפתח לאירוע הרסני ואלים.

"היכולת הטכנית של הרקדניות מפתיעה לטובה... והביצוע הנקי מעלה את רמתה של הלהקה". אלא ש"יש משהו לא אמין בכל מה שקורה: ההרס מלאכותי לא פחות מהסדר המופתי. אין התפתחות... ובמשך המופע זה מתחיל להכביד. העין מתרגלת להרס ולווירטואוזיות, והחזרה עליהם אינה יוצרת כוח מחודש. בעולמו של תמים אין פרפרים, אין שקט, אין עצבות ואין חלומות".

תקווה חטר ישי ("ידיעות אחרונות") מוצאת שהעבודה של תמים "מנסה לתת ביטוי לתהליכים של הרס ובנייה מחדש, כשאת המחזוריות האוניברסלית הזו היא מנסה לבדוק בקונטקסט של הפרט. מה קורה לאדם שחייו שזורים בתהליך הגדול הזה: החרדות, האופק החדש, איך ממשיכים הלאה".

הכוריאוגרף מנסה לעשות כאן שימוש ב"אירוניה עצמית, אבל זה לא עולה בידו. כל הכוונות הטובות נשארות בתוכניה. על הבמה מתרחשת סצינה של הרס, שלא מצליחה להרעיד אף מיתר בנפשו של הצופה, מה שמעיד על כשלון היצירה".

השימוש שנעשה בפריטים הגודשים את הבמה "חסר דמיון", ונראה שהאביזרים "לא רק שלא מוסיפים ליצירה, אלא מקרקעים את תנועת הרקדניות ומגבילים אותה. אין גם התפתחות בין הסצינות, ולמרות שהרקדניות רוקדות במרץ רב, מזיעות ומתנשפות, יש תחושה של סטטיות שמותירה את הקהל אדיש לחלוטין".

אליקים ירון ("מעריב") מתרשם מה"ריקוד מלא העוצמה", שיש בו "לא מעט וירטואוזיות גופנית. הריקוד שיצר תמים הוא אכן מחול פיזי מאוד, וההיבט הזה עלה מכל תנועה של הרקדנים, ששידרו כולם מעורבות עילאית. נדמה שהם נותנים את עצמם עד הסוף".

ירון מוצא שהרהורים על הריסות, כדימוי, הם בהחלט עניין אקטואלי אצלנו. "התהליכים העוסקים בהרס לסוגיו חדורים רגשות עזים וחרדות קיומיות; מבחינה זו, הרקדנים נותנים את הנשמה". הם מביאים לריקוד "תכנים אישיים, ולא רק מסירות טוטאלית". הם מפזרים חול ומתלכלכים, כך ש"מי שמצפה למופע אסתטי ונקי (תרתי משמע) - הערב הזה אינו בנוי בשבילו".

שפע של רעיונות ואביזרים יש במופע, אבל "הטקסט שנשמע בו אינו מעניין במיוחד, ויש גם ניסיונות עילגים של הומור". ירון מוצא ש"שפת התנועה מוגבלת מעט", והיצירה בכללותה "רופפת למדי". מה שנותר אפוא הוא "הווירטואוזיות של הרקדנים".

בקיצור: הווירטואוזיות של הרקדנים לא מצליחה להציל את המופע, שהתנועה בו אינה מעניינת במיוחד, והוא לא מצליח לנגוע או לרגש.