קוראת לשקר בשמו

שמחת החתונה בסיפוריה של מירי רוזובסקי מושבתת לכל המאוחר בבוקר המחרת. אמצעי המילוט של גיבוריה הם שיגעון או רצח

השקר הראשון, כמו הפשע הראשון, נולד בתוך התא המגונן הראשון: המשפחה, הזוגיות, הבית. השקרים בתוך המשפחה הם הרווחים אך הסמויים ביותר, ובהם עוסקים סיפורי הקובץ "כל הדרך הביתה" מאת מירי רוזובסקי, כלת פרס ירושלים לספרות יפה 1999.

הסיפורים מתחילים בשמחה, לרוב שמחת-חתונה, המושבתת כהרף-עין - בעצם התרחשותה או בבוקר המחרת - ויש שהאכזבה ניחתת אף שעות ספורות לפני מועד השמחה הרשמית, כמו בסיפור "גבר של אשה אחת". בתוך המולת ההכנות-שלפני, הטרדות הפתטיות - העיצוב הגרפי של ההזמנות, בחירת טבעות הנישואין, טיפולי היופי של הכלה - חש החתן כניצב בשמחה לא-לו, ואילו הכלה מתנהגת כאילו הוא, החתן, לא-לה. בתוך זה נשזרת התלבטות קלה אם להזמין לחתונה את מי שהיתה אהובת-נעוריו של החתן, והיא המעמתת אותו לבסוף עם השאלה המהותית האחת שנמחקה כליל בהמולת השמחה: היכן האהבה.

קורותיה של אהובתו-לשעבר, שהלכה אחרי אהבתה ואיבדה את שפיותה, הם עלילת-משנה בסיפור המסגרת. חתונות הורסות הן מטאפורה לסכנות הגדולות: הפחד לשאול שאלות, האימה לקרוא לדברים בשמם, החיים בכחש. ההתכחשות לרגש, לאותנטיות, הכפיפות מרצון או מכפייה לתכתיב העמום אך הכוחני של ה"בסדר" הקולקטיבי, הן המוליכות אל השקר הגדול שגיבורי סיפוריה של רוזובסקי משלמים עליו מחיר כבד.

מירי רוזובסקי מפרקת את התא המגונן הראשון, המשפחה - החל מן המסד והאקט הראשון שלו, הנישואין - מכל הינומותיו הרומנטיות, ומציבה תחתיו מעין דוח פעולות-שגרה סתמיות. גיבוריה נגררים לבצע את "דוח הפעולה" ללא ערעור, מתוך עצלות המחשבה ושיתוק הרגש, וחורצים את גורלם ואת גורל הקרובים להם. ההימנעות המוחלטת של רוזובסקי מסנטימנטליות היא אמצעי אמנותי משכנע וגם עמדה: ההחלטות המכריעות ביותר, ה"חגיגיות" ביותר, נעשות כלאחר-יד, בלא רצון ובלא חמדה. הן אינן פרי בחירה.

כמעט כל הסיפורים בקובץ הם ואריאציה על נושא זה. מדוע אנשים מוותרים על ריבונות התודעה - מתאמצים לא לראות, לא לחשוב, לא להרגיש, גם כשאותות-האזהרה מהבהבים בזרקור אדום? האם תכתיבי המוסכמות ממסכים את ראייתם, או שמא לחיות ולראות הן שתי פעולות שאינן מזדמנות יחדיו ובו-זמנית? המחברת מותירה את גיבוריה לכודים בתוך אי-ריבונות אומללה, כבפקעת שהסתבכו בה ללא מוצא. אמצעי המילוט היחידים הם שיגעון או רצח.

סתמיות הדמויות ומעשיהן מומחשת באירוניה חריפה בסיפור שלגיבוריו אין שם: הוא "בן הפסיכיאטר", היא "בת הארכיטקט". השניים פגשו זה את זה "בבליינד דייט שסידרה חברה משותפת, בתו של איש 'המוסד' (לשעבר) ואישיות אסרטיבית בזכות עצמה" (משפט המזכיר את אורלי קסטל-בלום). אחרי שלושה ימים וסרט "התחילה מערכת יחסים", ובפסקה הרביעית כבר "היתה אהבה. בהחלט. הוא אמר, את יפה, היא אמרה, אני אוהבת אותך". הצהרת האהבה הזו אינה נבדלת במכניות שלה מן השנאה שרוחשת לבן-זוגה דמות בסיפור אחר. המספר הוא בנה, המעיד עליה ש"היא שונאת את בעלה אבל מצלצלת אליו שיבוא... אי-אפשר לדעת מה היא באמת חושבת... היא פשוט מדקלמת תפקידים".

"כל הדרך הביתה" הוא מסע בשביל המהמורות שבין הכמיהה הנואשת לעוגן מבטחים - זוגיות, משפחה, בית (בית הוא גם מולדת) - לבין התרסקותה המכאיבה בשברי היום-יום העכור, רצוף כאב ואכזבה מרים, שאין יודעים או אין רוצים לקרוא לו בשם. ספר ראשון של סופרת מוכשרת ומעוררת ציפיות.

"כל הדרך הביתה" מאת מירי רוזובסקי. עם עובד / הספריה לעם, 167 עמ'