חוקרי הפנאי עסוקים מדי

המכללה הוקמה לפני כמה חודשים ופועלת בינתיים במתכונת של ימי עיון. הכינוס הזה אמור היה להיות מפגש ראשון מסוגו בתחום, שאף הוא חדשני - תחילת האלף השלישי כמבשר עידן הפנאי, ציוויליזציה חדשה, שבה יותר ויותר אנשים אינם עובדים. קריב מדבר על קהילת פנאי, תעשיית פנאי. חלק מהאבחנות שלו, הוא אומר, אינן מקובלות על חבריו הסוציולוגים.

המכללה, הממוקמת בקריית החינוך ברמת-אפעל, אמורה להכשיר אנשים לתפקידי ניהול במקצועות הפנאי. מדובר במקצועות חדשים, שאינם מוכרים על-ידי משרד העבודה. פעם, אומר קריב, למדו נפחות ונגרות, ואנחנו מלמדים את מקצועות הפנאי. ונא לא להאיץ בו, שכן מדובר במקצועות העתיד: ניהול הפנאי בגיל השלישי, ניהול הפנאי בבית-הספר וניהול מיזמי פנאי עסקיים, שזה בשפתו של קריב, "יותר אנשים שרוצים ללמוד כיצד להתפרנס מהעובדה שלמישהו אחר יש פנאי".

לא ברור לי מה יש פה לנהל, וקריב מדגים: נאמר שגוף כמו ארגון יוצאי צה"ל מזהה כי חבריו עוברים תהליך, ויש בידם יותר פנאי, והוא רוצה למנות מישהו שינהל את הפנאי של חברי הארגון. מדוע לנהל את הפנאי הזה, אני תוהה, כשהשוק רווי בגופים - צרכניים ותרבותיים - הנלחמים על זמננו הפנוי. קריב מאמין שהמציאות תוכיח את צדקתו, "אבל אם יסתבר שזה לא מקצוע, הוא לא ייקלט".

נתונים על חברת הפנאי באירופה ובארצות-הברית, קריב לא יודע למסור. אני אומר לו שהמילה "פנאי" בוודאי נשמעת צורמת באוזניו של מובטל. "השאלה היא מי שומע אותי", הוא אומר. "חוץ מהמובטל מ'בגיר' ישנו גם איש היי-טק שמימש אופציות ונפלט מעבודה. הוא חי במציאות של פנאי כפוי, ועוברים עליו תהליכים".

זה שלוש שנים מנסה קריב ליזום את הקמת המועצה הלאומית לחקר הפנאי, שתאגד כ-30 חוקרים העוסקים בנושא. עדיין ללא הצלחה. "חברים במועצה", הוא אומר, "אין בעיה להשיג, אבל אני מתקשה למצוא יו"ר אטרקטיבי, מישהו שיש לו זמן. הבעיה היא שחוקרי הפנאי הם אנשים עסוקים".