כשהתותחים רועמים, המוזות עוברות לפואיה

אופירה הניג קיבלה את המינוי לתפקיד מנהלת פסטיבל ישראל בשבוע שבו פרצו אירועי אוקטובר. את הפסטיבל של 2001, שניסה לשדר עסקים כרגיל, עוד ניהל מיכה לבינסון. לאורך החודשים שיבואו - שבהם שקדה הניג על הרכבת התוכנית לאירוע התרבותי המגדיר של ירושלים - אירעו בבירה, בזה אחר זה, פיגועי הטרור במסעדת סבארו, שכונת בית-ישראל, רחוב יפו ושוב רחוב יפו, קפה מומנט ושוק מחנה יהודה, אם למנות את הבולטים שבהם. בהנהלת הפסטיבל לקחו השנה החלטה אסטרטגית: פחות אירועים, פחות אולמות, ומסתגרים רק במבנים שניתנים לאבטחה.

הניג: "לא עשינו מחקרים סטטיסטיים, אבל ברור שיהיו אנשים מתל-אביב שלא יבואו השנה לאירועי הפסטיבל. יחד עם זאת, מנכ"ל הפסטיבל יוסי טל-גן קיבל החלטה אידיאולוגית להוריד מחירים למופעים, וזה בשנה שהיו קיצוצים די גדולים בתקציב. גם כסף שצריכים להעביר אלינו מעיריית ירושלים וגם חלק מהחסויות ירדו, והביטחון עלינו, שזה טירוף מוחלט".

נושא כאוב וחוזר על עצמו הוא ביטולי הופעות. בשנה שעברה עוד התגאה כאן טל-גן שהוא לקח את כל האמנים המודאגים מחו"ל לסיבוב בבתי-קפה בירושלים, להראות להם שהמצב הוא באיזשהו "שם" ערטילאי. הניג כבר קיבלה את ביטולי ההופעות בהבנה. "אנשים היו ישרים איתי, הכול היה על השולחן, מצד אלה שיש להם בעיה עקרונית עם הכיבוש הישראלי ומצד אלה שפשוט פחדו לבוא הנה. ולאלה שיש בעיה אידיאולוגית לא משנה אם במסגרת המבצע הנוכחי נכנסנו לשטחים או כבר יצאנו משם". הניג מסרבת להסגיר שמות, "אולי יהיו ימי שלום והם כן יגיעו".

חשוב להניג לעשות אבחנה בשיחה בין תוכני הפסטיבל, שעליהם עבדה בשיתוף עם ההנהלה כולה, ובין דעותיה הפרטיות, שעליהן סיכם איתה טל-גן ויודגש כי הן שלה בלבד. את הניג, במאית מוערכת ואדם מעורב פוליטית-חברתית, לוקחים לתפקיד כולל דעות. בארבע השנים האחרונות כמנהלת האמנותית של תיאטרון החאן, עמדה מאחורי הצגות טעונות כמו "השיבה למדבר", שעסקה בטראומה הצרפתית של מלחמת אלג'יר, לצד הצגות כמו "אנטיגונה", שבה יוצאת גיבורת המחזה כנגד צווי השלטון. כך גם "אנה גלקתיה", "השחף" ו"שמים", שעימתו אותה מול קהלים ירושלמים-דתיים מחמירים כמו מול קניינים שחפצים בחומר קל ללעיסה.

איך את מרגישה להיכנס לתפקידך בימים בלתי-אפשריים שכאלה?

"בזמן הפיגועים היו רגעים של 'אם בכלל'. אמרתי לעצמי, 'מה פסטיבל, לכי תתנדבי בבית-חולים'. אבל אמנות חייבת להיות, זו הדרך לשפיות. לי יותר קשה עם החגיגות ומופעי זיקוקין-דינור. מעבר לעמדתי הפוליטית, אני לא מבינה את האובססיה והיהירות הזאת שלנו. לקרוא לכל אזרחי ישראל לחגוג, זו לא גבורה בעיניי. לגיטימי לעצור ולהגיד שזו מלחמה וצריך להיכנס פנימה לאולמות, להיות יותר צנוע. לפסטיבל יש במובן זה תפקיד ציבורי. פסטיבל ישראל אומר, 'אני לא משתולל עם מופעי חוצות, בוא נשב באולם, בפואיה, ושם אני יכול לספק גם ביטחון', וזה עדיף בעיניי מאשר לעמוד בטלוויזיה ולקרוא לצאת ולחגוג, כשמסביבי מתפוצצים אנשים. מצב כזה, כשאין תקנות חירום, וכל גוף עושה החלטות לבד, הוא מסוכן. כי אנשים מבולבלים, לא יודעים מה אפשר, מה מותר, וקשה להם להודות שהם פוחדים, כאילו שהם לא-פטריוטים".

עברתי על התוכנית. אין בה אף מופע שמתייחס למציאות החדשה.

"אמנות לא יכולה להגיב מיידית. זה מיד יהפוך לז'ורנליזם. אמן חייב פרספקטיבה של זמן, של מקום, ולפעמים מגיבים על דרך משל ונמשל. מעבר למציאות המשתוללת, אני מוטרדת מתופעות של קולוניאליזם תרבותי וגזענות בחברה הישראלית. מעניין אותי נושא זכויות אדם, ונסעתי לראות איך מתמודדים עם הנושא היוצרים באירלנד, בדרום-אפריקה, בצרפת. חיפשתי גם אצל יוצרים ישראלים את הנגיעה בנושא. זה הטעם האישי שלי".

כאן מונה הניג את המופעים שיזמה, תמכה ודחפה, כמו "בן ממשיך", מופע אישי של שלמה וזאנה, חבר "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שבו הוא מתבונן בביקורתיות בעוולות חברתיות ובשיח הפנימי הישראלי. מופע אחר הוא "ארץ חדשה ישנה", במלאות מאה שנה לכתיבת הרומן "אלטנוילנד" של הרצל, המתבסס על טקסטים מכתבי חוזה המדינה. יהיה גם מרתון קריאה, "האחר בראי היהדות", שבו יגישו לא-שחקנים ציטוטים מהתנ"ך וממקורות יהודיים אחרים, שעוסקים ביחס ל"אחר"; "משורר בניו-יורק", ערב מבוסס על שירים שכתב פדריקו גרסיה לורקה במסעו לניו-יורק ב-1929, ואשר הפכו בידי דורי פרנס ליצירה מוזיקלית, בביצוע התזמורת הסימפונית ירושלים וזמרים סולנים.

מופע שיעורר בוודאי עניין הוא "רואנדה 1994", של קבוצת תיאטרון גרופוב הבלגית, אירוע מולטימדיה בן חמש שעות וחצי, המתייחס לג'נוסייד במיליון בני הטוטסי ושתיקת העולם. הצגה מגויסת, אם תרצו, היא "המלך אורו" של התיאטרון הלאומי של קוריאה, שילוב בין הטרגדיה השקספירית "המלך ליר" ופנטזיה קוריאנית עממית, שהמסר העולה ממנו הוא קריאה לדו-קיום בין שתי הקוריאות, קורבנות המלחמה הקרה. ויהיו המופעים המוסיקליים, שהשנה ניטלו מתחום האחריות של המנהלת האמנותית.

יש משהו מעט בומבסטי בטייטל "פסטיבל ישראל". מה זה, הפסטיבל של המדינה?

"הלוגו הוא 'פסטיבל ישראל, ירושלים', מה שהופך אותו לאירוע תרבותי-ממלכתי. נכון שמצב שבו הממלכתיות מנכסת את האמנות הוא מסוכן. לא מפריעה לי המילה 'ישראל', אבל הייתי מעדיפה שיקראו לו 'פסטיבל ישראל לאמנויות'. מפריע לי שהמילה 'אמנות' לא נמצאת, וזאת למרות שכמנהלת אמנותית יש לי חופש-פעולה מלא".

דיברת בעבר על הבעייתיות בעשייה אמנותית בירושלים. מה דעתך על 'פסטיבל ישראל תל-אביב'?

"היה ניסיון אחד או שניים לפסטיבל כזה, אבל תל-אביב זו עיר שכל הזמן קורה בה משהו, כל הזמן יש בה יצירה וגירויים. ירושלים היא עיר פחות ידידותית, אבל יותר מעניינת. אם הייתי חיה בתל-אביב, הייתי עושה את הדברים אחרת. בירושלים צריך להיות קשוב לדינמיקות של העיר, לטוב ולרע, ולהיזהר שהממלכתיות לא תנכס אותך, כי בירושלים כל דבר הוא אישיו, כמו למשל, האם הפסטיבל הוא פסטיבל ישראל ירושלים המאוחדת או המחולקת".

ומהו?

"הלוגו הוא 'המאוחדת', ולמישהי כמוני זה אישיו".

מיד בתום הפסטיבל, תרד הניג לתל-אביב. היא תשמש במאית-הבית של תיאטרון הבימה בשלוש השנים הקרובות. ההצגה הראשונה שתביים היא "פרגודים" של ז'אן ז'נה, המחזירה אותה לעסוק במלחמת אלג'יר. הדיון המאוחר בחברה הצרפתית על המלחמה ההיא משמש אותה כטיעון מנצח, מדוע המלחמה הנוכחית שלנו אינה "מככבת" עדיין בתוכנית הפסטיבל.

"זו שאלה גדולה, איך מגיבים למציאות. יש יוצרים שמתנתקים, יש מי ששוקעים באסקפיזם, רוצים רק קומדיות, ויש מי שמוצאים נישה - הפגנות, מאמר לעיתון, מפגשים, ללכת למחסומים. אני הולכת המון להפגנות, למרות שאני פוחדת מאלימות. חלק גדול מחבריי פלסטינים, וחשוב לי להמשיך את הדיאלוג איתם, בצורת פגישות, שיחות ומחשבות יחד. היום לא עושים יותר הצגות יחד. לא מאמינה בזה. הרי נעשה את ההצגות בעברית וזו התנשאות.

"אני לא באה בטענה לאנשים שהאמנות שלהם לא מגיבה אחד לאחד במציאות, אבל חסרים לי הקולות שלהם. אני לא רואה אותם בהפגנות. חברים פלסטינים אומרים לי, 'אתם באים בטענות שאנשי-רוח שלנו לא יוצאים נגד הרשות, ואיפה קברניטי התרבות שלכם'? אז איפה באמת קברניטי התרבות, כל אותם מנהלים של מוסדות תרבות? לאמן המבצע אין כוח, אבל קברניטי תרבות הם אנשים שיכולים לקבוע רפרטואר של תיאטרון, וזה המון כוח".