שאלה ראשונה: האם סיפורה של העונה האירופית של הפועל תל-אביב ראוי להפוך לדרמת טלוויזיה? ככל הנראה כן, אבל רק בתנאי שיהיה לדרמה הזאת דבר מה לחדש, נוסף על אותם רגעי שיא ספורטיביים שבהם חזינו כולנו בשידור חי.
שאלה שנייה: האם דרור סבו, התסריטאי והבמאי של "ימים אדומים", הוא איש שמסוגל לעבד סיפור דרמטי כזה לסרט טלוויזיה משכנע? גם כאן, התשובה היא כן. סבו כבר הוכיח בעבר, שדי לו במיקרופון ובמצלמה, כדי להביא סיפור טוב, אפילו בתקציב צנוע, כפי שעשה למשל ב"זהבי מחפש תשובה".
שאלה שלישית ואחרונה: האם "ימים אדומים" היה דוקו-דרמה טלוויזיונית טובה? חד-משמעית, לא. ביחס לנסיבות המרגשות שיצרו אותו, קרי המסע האירופי המופלא של הפועל תל-אביב, הזכיר הסרט מאמש יותר את הבעיטה החזקה מדי והבלתי מכוונת של סלים טועמה בתוספת הזמן במשחק הראשון נגד מילאן, מאשר את השערים היפים של אוסטרץ' וקלשנקו.
ימי פגרה הם תמיד ימים שבהם פורחים סיפורי הכדורגל בטלוויזיה, בפרט בתום עונה שבה התערבבו ידיעות ממגרשי הכדורגל במדורי הפלילים - ושסיפקה חומרים לערוץ מיוחד, ולא רק לכמה סרטי תעודה, כמו אלה ששודרו לאחרונה ומופקים בעצם ימים אלו, כמו זה שמכין ערוץ 1 על סיפור ההישרדות של בית"ר ירושלים.
זכות הראשונים בתחום שייכת לדורון צברי ולרינו צרור, שסרטם "בית שאן סרט מלחמה" היה לסנונית הראשונה של הז'אנר. במקרה של בית שאן, הלכו היוצרים על כל הקופה: הם התחברו אל הסיפור עוד בתקופה שעדיין לא היה כמעט אל מה להתחבר, ובסופו של דבר גמלה להם המציאות הדרמטית על הזיהוי הראשוני והמדויק. ב"ימים אדומים" ביקשו יוצרי הסרט להתחבר אל הסיפור, כאשר זה היה כבר גלוי לעין כל. צילומי הסרט החלו רק ערב המשחק מול פארמה האיטלקית. כמו להתחיל סיפור טוב מהאמצע.
זו לא היתה הרעה החולה היחידה ב"ימים אדומים". תשדיר השירות, המגולל את סיפורו של המועדון מאז היה יקיר מעמד הפועלים ועד שהיה לחיית המחמד של מעמד התאומים, היה מיותר. קברניטי הפועל ראויים לכל הערכה על פועלם החינוכי, הכולל, בין היתר, את פרויקט הכדורגל שמרכז שחקן העבר יעקב אקהויז בכלא תל-מונד, אבל קצת צניעות לא היתה מזיקה כאן.
הרגע שבו מנדב משה תאומים מידע למשטרה על התארגנות להבריח רימוני עשן אל יציע 5 בבלומפילד, מדגיש את הפער בין דימוי למציאות: "שיעצרו את הזיפתים האלה", מטיח תאומים לאפרכסת בזעם מעושה. כמי שמטלטל מדי שבת ילד בן שלוש למגרשי הכדורגל, אני יכול להעיד שרימוני עשן מעולם לא הפחידו אותי. מפחידה אותי יותר העובדה, שלמשחק הסיום של הפועל תל-אביב בבלומפילד הגיעו רק 3,000 צופים, כשליש מכמות הצופים שנסעה עד מילאנו. כלומר, אותו קהל מרגש בסן-סירו היה רובו חבורה של טרמפיסטים. בדיוק כמו צוות "ימים אדומים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
