כישלון אשת הברזל

כמו חברים ותיקים, כמו שותפים למסע שלא ייאמן, נאספו הבוקר גיבורי פרשת תא"ל (במיל.) יצחק יעקב לשמיעת גזר הדין.

הסיפור עוסק, להזכיר, בעניין שתואר כ"הכי סודי במדינה", והיה ל"הכי מפורסם בעולם". לא חשוב, על כן, מה היה גזר דינו הפרטי של הגנרל הפטפטן, הבוקר. הקומונסנס הציבורי קבע את עמדתו בעניין לפני זמן רב; לא היה כאן מרגל, ולא בוגד מרושע. והגיע הזמן לשוב ולבחון את פעולת המנגנונים הפועלים על התפר הרגיש של מערכת בתי המשפט-פרקליטות המדינה ומערכת הביטחון. אם פרשת יעקב באה אמנם כדי להגן על הסוד ולהזהיר בעלי סוד אחרים נראה, שהמטרה פוספסה. המערכת כשלה. הדיון המשפטי הנוקשה הפך לנחלת הכל, והעיסוק בשאלת הרלבנטיות של המדיניות הנושנה של העמימות הגרעינית רווחת עתה מאי-פעם.

אם לוקחים בחשבון שדווקא השבוע פורסמו כתבות נרחבות אודות הצוללות הישראליות נושאות טילי הגרעין, מתחדדת השאלה כפליים. ראוי על כן לפשפש מעט בשורשי התנהלותה של הפרקליטות בפרשה.

אגב, בישראל מניחים כי האמריקנים הם שהדליפו את המידע אודות טילי הגרעין הישראליים כדי לחזק את לב העם לקראת הוויתורים המדיניים הדרושים. וכל זה מחדד גם כן את הצורך בבחינה מחדש של ההתמודדות המשפטנית-ביטחונית עם נושאי ביטחון שדה.

מכל מקום, יצחק יעקב נשפט על מסירת מידע בן עשרות שנים, שהרי הוא עצמו פרש מצה"ל ב-1973. ספק, אם ישראל החזיקה אז בטילי גרעין כה משוכללים. ובעצם, אין ספק (לפי הקומונסנס).

השאלה, מה הוביל את היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה להתעקש על העמדתו לדין של הקשיש שביקש לשמור על מקומו בהיסטוריה, ראויה לחקירה ציבורית.

אבל יש כאן דבר מה גדול אף מזה, והוא, התנהלותה של הפרקליטות בבתי המשפט, ומלחמתם הבלתי מתפשרת של אנשיה לכיבוש ההר הליטיגטורי של הניצחון. הקרב מתנהל בבית המשפט, כמו בפרוזדורים, כמו במערכות העיתונים. אף שעל לא מוזנח. דוברי הפרקליטות נלחמים אפילו בעיתונאים שאינם שרים את הזמר המתאים. הפרקליטות לא רוצה להפסיד. אבל השאלה היא, איך מגדירים הפסד?

מספרים, למשל, על מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, כי בעת שכיהן כפרקליט המדינה, התעקש ובחן בעצמו כל ערעור שהפרקליטות שקלה להגיש לבית המשפט. כדי לערער היה צריך להשיג את חתימתו האישית, כפרקליט המדינה. כל זה, כמובן, כדי להבטיח שהאינטרס הציבורי הרחב ייבחן במערכת, בנוסף לניצחון החד-מימדי בבית המשפט. ה

יום כבר לא נוהגים כך בירושלים. אפשר להניח שהדבר נובע מהשינויים הטבעיים בגודל המערכת, ובהיקף החומרים המטופלים. אפשר גם להציע הסברים אחרים; האם יתכן כי הדבר קשור בחשיפה הגוברת לתקשורת? האם מדובר בהתנהגות המושפעת מהקצב ומהמוסיקה שהזרקורים מכתיבים? האם התקשורת תרמה לכך שהפרקליטות נלחמת בשיניים על הניצחון?

עו"ד דבורה חן, הממונה על ענייני הביטחון בפרקליטות המדינה, עשתה לעצמה שם של אספנית אמביציוזית של ניצחונות ליטיגטוריים בבתי המשפט. מעניין, אבל דווקא דבורה חן הציעה בשלבים מוקדמים למדי של פרשת יצחק יעקב, לבחון מחדש את מידת החומרה שהפרקליטות צריכה לייחס לעבירותיו של האיש.

כלומר, דווקא דבורה חן הציעה לרדת מהעץ הגבוה שיחיאל חורב סיפק בשעתו, לעשות את השיקול הפרקליטי העצמאי ולהסתפק בעבירה של הדלפת מידע סודי (לעיתונאי). חן אפילו מצאה את הסולם הנוח לכל זה - עיסקת טיעון שסניגוריו של יעקב הציעו.

אבל פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, בגיבויו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, התעקשה להמשיך ולנהל את התיק הזה, עד לסוף הליטיגטורי המוצלח. במהלך החודשים האחרונים נעשה אופנתי לעסוק בהתנהלותה של ארבל כפרקליטת המדינה, בצל המירוץ האישי שהיא מנהלת לפתחו של בית המשפט העליון, כמועמדת.

יותר מדי אנשים שואלים האם ארבל מבקשת למצב עצמה כ"ביטחוניסטית" של העליון העתידי, כ"אשת הברזל". בכך תשיג שתי ציפורים במכה אחת: התמחות יוקרתית, והתרחקות מהדימוי הבעייתי של ה"מאמל'ה הנשית". מי שמתמודד היום על מקום בבית המשפט העליון, לא יכול להצטייר ככזה. ולא רק הוא.

ככה זה, כשאין זמן. שהכל צריך לקרות מיד, לפי קצב מהדורות החדשות. כך הופך המירוץ הפרטי, לריצה נוקשה. זה נכון לפרקליטות המדינה, וזה נכון גם לשוק האזרחי. וזה נכון, למערכת, שתבחן עצמה גם בתחום זה. וזוהי, רק אחת הנקודות שראוי לבדוק עתה, בעקבות הפרשה.