זיכוי קהלני: בכל זאת, מגדלים פורחים באוויר

השופט עודד אליגון, בחושים משפטיים משופשפים, זיכה את השר לשעבר, אביגדור קהלני, כבר לפני שנה ושלושה חודשים. אז הוא מצא לכנות את טרוניות התביעה הכללית כלפי קהלני בלשון בוטה, בוטה יתר על המידה, מבחינת הסגנון של דבריו. לא מבחינת מהותם. הוא קבע שהאישומים עומדים על כרעי תרנגולת; הוא יותר-מרמז ששיקולים זרים הינחו את התביעה בהגשת כתב האישום; הוא פרם, וללא מאמץ, את התפירות הגסות והמוזרות שתפרה התביעה בכתב האישום המיותר שהוגש כנגד קהלני.

והוא צדק. כך רשמנו בעיתו (חיקור דין, "גלובס", 1-2.4.01) וכך התגלה היום, בפעם השניה.

פסק דינו של השופט דוד רוזן אישר היום את עיקרי מסקנותיו של השופט אליגון. להוציא את המילים הבוטות שבהן נקט השופט אליגון, קביעותיו של השופט רוזן בהתייחס לתביעה, לשיקוליה, ולכתב האישום שהוגש, אינן פחותות בחומרתן.

"הנאשם זכאי מכל אשמה", כתב השופט רוזן בסופה של הכרעת הדין המזכה, לא לפני שהוא סקר את הראיות ואת טענות התביעה. קביעותיו עומדות ביחס ישר לקביעותיו הקודמות של השופט אליגון, לפיהן בעדויות התביעה אין "דבר וחצי דבר שיש בו כדי להפליל את הנאשם".

לבעלי הזכרון הקצר - השר קהלני הואשם הן בשיבוש הליכי חקירתו של עופר נמרודי והן בשיבוש הליכי חקירתו שלו.

בפרשה הראשונה, ייחסה התביעה לקהלני העברת פרטים מחקירתו הסמוייה של נמרודי לנמרודי עצמו. נטען שקהלני העביר לנמרודי, באמצעות ניצב יוסי כהן ובלעדיו, מידע בשאלה האם נחתם הסכם המקנה לפרידן מעמד של עד מדינה. נמרודי, מסתבר, נפגש עם קהלני, סיפר לו שפרידן מנסה לסחוט ממנו מיליוני שקלים, וביקש להיפגש עם מפכ"ל המשטרה או עם ראש אגף החקירות במשטרה, כדי להביא בפניהם את הנתונים שבידו, בטרם ייחתם הסכם כאמור עם פרידן.

קהלני, אז השר לבטחון פנים, מעלה את בקשתו של נמרודי בפני כמעט-כל-העולם (למעט הפרקליטות) - בישיבה פורמלית עם המפכ"ל ובנוכחות אנשים נוספים. "הנה נא", קבע השופט רוזן, "הנאשם נתבקש ע"י נמרודי לעשות מעשה. הנאשם נענה לבקשה במלואה. הנאשם ששימש בתפקיד השר לבטחון פנים מביא את בקשת נמרודי לפני המפקח הכללי של משטרת ישראל. הנאשם מבקש מראש המטה המבצעי לקדם את הבקשה שביקשו נמרודי, בקשה לה נענה המפכ"ל, כמו גם בהמשך, ראש אגף החקירות, ניצב סדבון".

"לא ניתן לטעון ברצינות כנגד פועלו של הנאשם בשלב זה. הנאשם פעל לפי תומו. הנאשם הציג את הדברים לפני גורמי המשטרה הנוגעים בדבר", הוסיף וכתב השופט. "הנאשם לא עיוות דבר, לא נקט בצעד מפולפל או נפתל כדי לקדם את עניינו של חברו האישי, שאליו חובר מו"ל עיתון מעריב, עופר נמרודי. הנאשם נטל את בקשת יוסי כהן, ארוזה באריזתה המקורית, והניחה בפני המפכ"ל".

בפרשה השניה, כזכור, נטען שקהלני שיבש את הליכי חקירתו שלו. איך? בפנייה לחברו מזה 20 שנים, רוני אלוני, שזומן בעצמו לחקירה הנ"ל.

קהלני שוחח עם אלוני מספר פעמים, ואמר לו, בין היתר, שחוקרי המשטרה "סוגרים עלי, הם מחפשים אותי, הם סוגרים עלי כמה דברים". כן ביקש קהלני מאלוני שלא לספר למשטרה על שיחותיהם, לא לפני דרישתו ממנו לספר למשטרה את כל האמת.

נתאר את טענת התביעה בנושא זה, בלשונו התמציתית של השופט רוזן - "לגישת התביעה, במעמד פתיחת החקירה יורדות חומות אטומות ובלתי חדירות סביבה. אין שיח ודיבור בין הנמצאים מחוץ לחומות (החוקרים טרם פנו אליהם) לאלה שבתוכן. לגישת התביעה, שומה על מועמד לחקירה לגזור על עצמו שתיקה בכל נושא חקירתו. אסור עליו בתכלית האיסור להחליף דברים בנושא עם מי מהמעורבים, גם אם מדובר בחברים קרובים ו/או בני משפחה".

צריך לציין, טענות שכאלו לא הומצאו ע"י התביעה לראשונה לצורך משפטו של קהלני. הן מושמעות במשפטים פליליים רבים, לצורך, ובעיקר שלא לצורך.

לפיכך, חשובה ביותר (ולא רק במסגרת משפטו של קהלני) התשובה שנתן השופט רוזן לטענתה זו של התביעה - "גישה זו, עם כל הכבוד, אינה מקובלת עלי. חקירת משטרה אינו הליך מקודש. לא מדובר במעין צו טבעי עליון, הליך נעלה ורם שהכל מצווים בשתיקה רועמת סביבו. המחוקק לא הורה כך, ולא בכדי... המחוקק לא מצא להורות את שדורשת המשטרה בתיק זה".

לקרוא ולשנן.

"יתר על כן", הוסיף השופט רוזן וכתב בנושא מהותי וחשוב זה, "על פי עמדת התביעה, אסורה על הנאשם מרגע היוודע לו על חקירה בעניינו, כל שיחה עם מי מקרוביו באחד הנושאים שעלולים להיחקר ע"י המשטרה. נושאים נעלמים העלולים להתפרש על שטחים רחבים ועמוקים, כמעט ללא מיצרים. משמעות ידיעה שכזו, ידיעה שהגיעה אליו מפי השמועה, אליבא דתביעה - הינה גזירת שתיקה על האזרח, ובמידה רבה פרישה מן הציבור והחברה שסביבו. תוצאה שאין הדעת סובלתה".

וכבר כתבנו, לקרוא ולשנן.

לתביעה, אין צריך לומר, קיימת זכות שבדין לערער על פסק דינו המזכה של השופט רוזן. תבונה אנושית ומוסרית צריכה למנוע ממנה לעשות כן. הציבור שבע מהפרשה, מההליכים שכפתה עליו הפרקליטות בנושא, וכל שכן מהליכים חוזרים ונשנים בהקשר אליו. הציבור, מותר לשער, לא יקבל בעין יפה מה שעלול להתפרש כרדיפה נוספת של קהלני. "מספיק זה מספיק".

צריך לקוות שהתביעה תדע לקבל עליה את הדין. נעשתה טעות חמורה בהעמדתו של קהלני מלכתחילה לדין. כך קבעו שני שופטים, בשני הליכים נפרדים.

אפשר שהתביעה תנסה להיאחז בהחלטת שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בת"א, שקיבלו את הערעור על הזיכוי הראשון של השופט אליגון. טענה שכזו לא תהא עניינית או שלמה. שופטי בית המשפט המחוזי לא שמעו את העדויות ולא התיימרו להביע עמדה לגופם של אישומים. אלו נדונו הפעם עד-תום על ידי השופט רוזן, ודי בכך, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה (ובהמשך לפסק דינו הקודם של השופט אליגון).

בכל מקרה, יש לקוות, כי בשונה מהטענות הקשות שהופנו לפני שנה ע"י הפרקליטות כלפי השופט אליגון, לא נשמע הפעם טענות גם כנגד השופט דוד רוזן. בין שהינו "שופט מקל" ובין שלא, ראוי לחוס על כבודו של השופט רוזן. לא הוא הגיש את ההליך המופרך כנגד קהלני.

(ת"פ שלום ת"א 12121/00 מ"י נ. קהלני, הכרעת דין מיום 31.7.02. השופט דוד רוזן. בשם המאשימה עו"ד אריאלה סגל-אנטלר ושרון הר ציון, בשם הנאשם עו"ד דב ויסגלס ומיכה פטמן)

רקע: זיכוי שני בפחות משנה וחצי

זיכויו של השר לשעבר אביגדור קהלני היום הינו למעשה השני בתוך פחות משנה וחצי באותו בית משפט. בחודש מרץ שעבר זוכה קהלני מכל אשמה בשלב מוקדם של משפטו, בהליך נדיר - "אין להשיב לאשמה".

תחילתה של הפרשה הסבוכה במרכזה עמד השר לביטחון פנים לשעבר כספיח של פרשת נמרודי. נגד קהלני הוגש כתב אישום בסוף שנת 2000 בחשד כי העביר לאיש העסקים עופר נמרודי ולעורך דינו יוסי כהן, מידע על מגעים המתקיימים לחתימת הסכם עד מדינה עם רפי פרידן. בתמורה, כך נאשם קהלני, הוא מונה לדירקטור מטעם הציבור בחברת הכשרת היישוב קניונים ומרכזי מסחר.

ניצב לוי הסכים להסדר טיעון עם הפרקליטות, במסגרתו הודה בהתרשלות בשמירה ידיעה שהגיעה אליו בנוגע לחקירת נמרודי, ידיעה אותה העביר כאמור לקהלני. זה האחרון, לעומתו, כפר באישומים נגדו, אישומים הכוללים עבירות של שיבוש הליכי משפט, הפרת אמונים, גילוי בהפרת חובה והדחה בחקירה. קהלני מצידו טען לאחר סיום פרשת התביעה, באמצעות עו"ד דב וייסגלס, טענת "אין להשיב לאשמה", כלומר ביקש מבית המשפט לזכות לפני שיביא ראיותיו. לשיטתו אז, לא עלה בידי התביעה להרים את הנטל של הוכחת העובדות המבססות את האישומים.

למרבה ההפתעה, נענה שופט בית המשפט השלום, עודד אליגון, לבקשתו של קהלני, בחודש מארס לפני שנה, ולא חסך ביקורת קשה על אופן ניהול חקירתו של קהלני ועל ההחלטה המוטעית להעמידו לדין. אליגון קבע בהחלטתו כי העברת מידע סודי לשר, מבלי להזהירו שמדובר בחומר סודי, הוא מעשה שבבחינת השמת מכשול בפני עיוור.

אליגון אף השתמש בהחלטתו בדימויים ספרותיים כאשר כינה את פרשת התביעה "נפיחה יגעה". "כאשר הגיע משפט קהלני לשלב של סיום הבאת ראיות התביעה", כתב אליגון, "הוברר כי כפי שקורה לעתים עם בלוני ענק המופרחים לשחקים, שכל מה שיש באותו בלון זה הוא מעט אוויר חם ותו לא. אוויר זה, השתחרר בסופו של דבר, ויצא בנפיחה יגעה, שלא הניבה אפילו מעט ריח רע לרפואה".

פרקליטות המדינה, שנדהמה מהחלטת אליגון, החליטה להמשיך את המאבק וערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. היא טענה כי פסק דינו של אליגון מבוסס על נורמות התנהגות בלתי ראויות ובלתי מתקבלות על הדעת במדינה מתוקנת. בימ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה, החזיר את התיק לבימ"ש השלום בת"א והורה לקהלני להשיב על האישומים נגדו בבית המשפט.

ואולם, גם לאחר שהוחזר התיק לבית משפט השלום לא המשיך משפטו של קהלני להתנהל. שופט בית המשפט, עודד אליגון, החליט לפסול את עצמו מלדון שוב בכתב האישום שהוגש נגד קהלני. בהחלטתו ציין, כי הבסיס לפסילה אינו משפטי, אלא תחושת לב והרצון למנוע עינוי דין נוסף מקהלני, כמו גם עקב תגובות אנשי הציבור ופרקליטות המדינה שהקשו עליו מלהמשיך ולדון בתיק.

קהלני, מצידו, החליט לערער לעליון על החלטתו של אליגון לפסול את עצמו מהדיון בעניינו. הוא טען, כי להחלטת אליגון לפסול את עצמו אין על מה להסתמך, מכיוון שלא קיים חשש למשוא פנים מצדו של האחרון. הנשיא ברק אישר את פסילת אליגון מהמשך הדיון. הוא קבע, כי אין יסוד להתערב בהחלטתו של אליגון, אך מתח עליו ביקורת בעקבות שימושו ב"וולגריות לשונית".

היום, כאמור, זיכה שופט בית המשפט השלום בת"א, דוד רוזן, את קהלני מאשמת הסיוע לנמרודי, ובכך ייתכן שבאה לסיומה אחת הפרשיות המשפטיות החמות של השנתיים האחרונות.