יוסי, ילד שלי מוצלח

וואסה, שחקן ממוצא אתיופי, מספר את קורות מסעו הרגלי מכפרו אל גבול סודן, מרחק של 700 קילומטר, מעבר מתרבות לתרבות והגעה לישראל.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב, שוואסה "מספר לקהל את חוויותיו במופע סטנד-אפ, בו הוא נהנה בעליל - ומהנה את קהלו - בהתייחסות הומוריסטית ואירונית לעצמו ולגורלו, ולחברה שקלטה אותו, כשהיא מנסה מצד אחד להראות התחשבות מוגזמת ומצד שני מפגינה התנשאות".

וואסה ניחן ב"כנות, חן בלתי אמצעי, ויש לו סיפור, וכשנראה כי הוא נסחף אחרי הצורך של הסטנד-אפיסט למצוא חן ולהצחיק את קהלו, אפילו על חשבונו הוא ועל חשבון בני עמו ותרבותו, באים הרגעים האישיים של הסבל (הוא איבד בדרך את שני אחיו הקטנים וסבתו) ויוצרים תפנית עזה במצב הרוח".

וואסה מביא "הבחנות מעניינות על פערים בין תרבויות... ויש קטעים מבריקים... כמו שיש קטעים חלשים יותר של רדיפה אחרי האפקט (בעיקר צחוק)". אך לקהל יש הזדמנות "לראות לפעמים מעבר לסטנד-אפ, ולהבין יותר מאשר הסברים מלומדים. זהו בהחלט צעד ראשון בדרך אמנותית שעשויה להיות מעניינת", ויש לקוות כי וואסה יהפוך עם הזמן "ליוצר שיתפתח".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין, כי לוואסה "נוכחות בימתית סימפטית". במופע שלו - "על הגבול בין מונודרמה לסטנד-אפ" - הוא "מביא סיפורים משעשעים על נושאים מגוונים כמו היחס להורים בשתי התרבויות, שיטות חיזור באתיופיה ובישראל ואפילו ספירת כבשים כשיטה ללימוד חשבון".

בר-יעקב טוען, שגם אם באמהרית זה נשמע יותר טוב "וואסה דווקא נשמע מצוין בעברית". בדרכו הנחמדה והחייכנית, הוא "מצליח להפוך גם אירועים מצמררים לחומר גלם לבדיחות, ולרכך את הכאב שמאחורי הסיפורים".

לעתים, "הרצון לתקשר ולספר את הסיפור הופך את וואסה לסוג של ליצן משתטה, ומונע ממנו מלהתעמק בעלבון ובכעס שעולים מהחוויות שהוא מתאר. אך למרות זאת, ואולי בגלל זאת, זה מופע מהנה, משכנע ובעל אמירה משמעותית, שמבקש להכיר בסיפור האתיופי כחלק מנארטיב לאומי מתהווה", ו"בהחלט כדאי" להיענות לו.

בקיצור: וואסה, שחקן סימפטי ובעל חן בלתי אמצעי, במופע שגם אם לעתים הוא נגרר יתר על המידה לכיוון הסטנד-אפ, הוא בכל זאת מהנה, משעשע, משכנע ובעל אמירה.