מתי יכול בית המשפט להתערב ולמנוע ריבית נשך בלתי חוקית?

האם משמעות הדבר, שבתי המשפט מנועים מלהתערב בשיעורי הריביות המוסכמות בהלוואות נשך חוץ-בנקאיות, כל עוד סכומי ההלוואות עולים על 25 אלף שקל? השאלה התעוררה בתביעה שהגישה חייבת מכוחה של הלוואה דומה.

סכום ההלוואה שניטלה במקור בשנת 93' עמד על 31,500 שקל, אלא שבשל ההסכם שקבע ריבית בשיעור חודשי של 7%, עמד הסכום המעודכן על למעלה מ-3 מיליון שקל (יצוין שקוצר המקום אינו מאפשר לסקור את מכלול הנסיבות הרלוונטיות להליכים המשפטיים המפותלים שנוהלו בין הצדדים).

שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אסתר חיות, השיבה על השאלה בשלילה.

מסקנתה של השופטת חיות היתה, שסעיפים 5-6 לחוק אינם יוצרים הסדר שלילי.

"נראה לי", קבעה השופטת חיות, "כי סעיף 15(ב')(1) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אין בו כדי לשלול את שיקול הדעת המסור לבית המשפט מתוקף סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, להורות על בטלותם של חוזים פסולים, שתוכנם סותר את תקנת הציבור".

ככלל, אין זה ראוי שבתי המשפט ישמשו כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובוודאי לא בשל תוכנן המוסרי.

השופטת חיות אימצה פסיקה קודמת, שעשתה שימוש בתקנת הציבור להתערבות בשיעורי ריביות נשך המוסכמות בין צדדים.

במקרה הנדון נדרשת התערבות מצידו של בית המשפט, שעה שהריבית השנתית המוסכמת עמדה על 84% בשנה, עד כי חוב זעיר יחסית עלה בשיעורים הנדסיים לכדי סכום מפלצתי של מיליוני שקלים.

"חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו", קבעה השופטת. "יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבועה בו הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים".

במקרה הנדון, יש להעמיד את שיעור הריבית על שילוש השיעור שנקבע על-ידי בנק ישראל מדי חודש בחודשו על העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד, הניתן לציבור על-ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.

(ת"א מחוזי ת"א 1277/00 לולה נ. אלחנני ואח', פס"ד מיום 30.7.02. השופטת אסתר חיות. בשם התובעת: עו"ד שאקר; בשם הנתבעים: עוה"ד שטיינר ושוסטר)