מלך הים האדום

"תיקח את כל הפסטיבלים שקמו בשנות ה-80, פסטיבל ישראל ופסטיבל עכו ופסטיבל ערד ופסטיבל הג'אז - לכולם, למעט שלנו, היו שנים של גירעונות. פסטיבל ישראל הביא בשנת 2000, לפני האינתיפאדה, 40 אלף כרטיסים. ערד, כולנו יודעים איך הוא נגמר בגלל מערכת לא-מסודרת. פסטיבל הג'אז הוא היחיד שלא חטף גירעונות על ניהול לא נכון ועוד מתפתח כל שנה - אפילו בשנת 2001, שהיתה שנה מטורפת לכולם, גדלנו ב-3% - והשנה הגדלנו ב-15% את סכומי הכסף שמזרימים הספונסרים".

אבי יפרח, מפיק פסטיבל ג'אז בים האדום, שיתקיים באילת בין ה-26 ל-29 באוגוסט, זורק את הנתונים תוך כדי שהוא שרוע על הספה, רגל מונפת מעל המסעד, ולא מתוך זחיחות. הוא ריסק את הרגל לפני שנה בתאונת אופנוע. בין טיפול פיזיותרפיה למשנהו החליט לוותר על הטיפוס הרגלי למשרדי חברת ההפקות שלו "מולטימדיה בע"מ", שממילא פעילותה ירדה, כשאר המשרדים השנה, לאפס, ואת עיקר הישיבות וההכנות לפסטיבל האילתי ניהל מדירת-הגן הנעימה שלו בכניסה אחורית בבית-דירות בלב תל-אביב.

יפרח הוא הוגה פסטיבל הג'אז באילת, ומי שמנהל אותו, באמצעות חברת ההפקה הפרטית שלו, מיום הקמתו, זו השנה ה-16. את החברה שלו, מולטימדיה, הקים בשנת 1983, והוא עומד בראשה יחד עם מי שהיתה חברתו-לחיים עד לפני שנתיים, דינה אלדור. על תקציב החברה הוא מסרב להרחיב את הדיבור. יפרח הגיש בשעתו שירותים לפסטיבל ישראל, והחל בשנת 1985, ולמשך שש השנים שיבואו, היה מנכ"ל פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. לצד פעילויות פסטיבליות החל גם לייבא מופעים: "נפוליאון", סרטו האילם המונומנטלי של אבל גאנס, שהוקרן בהיכל התרבות בליווי תזמורתי; ובשנים האחרונות, "אגם הברבורים" של מתיו בורן, להקת סטומפ, דה כרמן, בואנה ויסטה סושיאל קלאב, צ'יק קוריאה, ג'ילברטו ז'יל, רויאל שייקספיר קומפני, הלהקה של מרתה גרהם. בשנת 1987 התבקש גם לרדת לאילת ולסייע בהקמת פסטיבל ג'אז.

"היוזמה היתה של עיריית אילת, אמנות לעם ומפעלות דיסקונט, אבל אחרי שהם אמרו 'רוצים פסטיבל ג'אז', השתררה שתיקה. נו, אז איך עושים פסטיבל ג'אז? הרציונל של כל השותפים, חוץ מדיסקונט, היה שיווקי, ולמעשה זה הדלק שמניע אותו עד היום. העירייה רצתה לקדם שבוע קשה מבחינתם, השבוע האחרון של אוגוסט, שהיתה בו אז תפוסה של 17% במלונות שתכולתם 2,000 חדר, לעומת המצב היום, של תפוסה מלאה על 12 אלף חדר; אמנות לעם רצו לקדם ג'אז ישראלי, שלא סבל אז מעודף מופעים. היה צריך לקרב קהל, 'ליצור סצנה', ולך תיצור כאיש שיווק מוצר שיעשה את העבודה. באילת גם לא היה איפה. לא יכולתי, וגם לא רציתי, לעשות את זה לא באולמות קולנוע ולא בלובי מוקף קירות שיש של בתי-מלון. ההברקה היתה נמל אילת. עברנו שם, ואמרתי פה. פה?, אמרו לי, השתגעת?! ממלא-מקום מנהל הנמל אמר לי באלה המילים: 'פה זה נמל, זה לא פסטיבל', בחרוזים".

סוף טוב קם הפסטיבל, הבנוי על שטח של חמישים דונם. בכל שנה נבנים מחדש ארבעה אולמות, תוך שימוש בקונטיינרים ימיים המגדרים את השטח. שני אולמות בני 3,000 מקומות ("יותר גדולים מהיכל התרבות"), שבהם נערכים המופעים של האמנים והלהקות מחו"ל, והקטנים - בני 1,500 מקומות כל אחד - המייצרים יחד 36 מופעים בארבעת ימי הפסטיבל.

שנת השיא, לדברי יפרח, היתה עונת 1999/2000, אז הגיעה החברה שלו לגודל המתאים, שאפשר לו לפתוח מרכז מכירות. כל הכרטיסים למופעיו נמכרים טלפונית. "עם סוג המופעים שלי, אין לי מה לחפש במשרדי כרטיסים. ראית משרד כרטיסים עם סידורי חנייה לידו? השיקול שלי היה כלכלי - לא לשלם 10% עמלה למשרד הכרטיסים. הטעם השני שיווקי. ייצרתי מערכת נתונים של קהל שקונה אותי". מאגר הנתונים שלו מכיל לדבריו, 50 אלף שמות. בנוסף, החל להוציא מגזין רבעוני, "מולטי קלצ'ר", ובו מידע על מופעיו, דרכו להילחם בעיתונות, שדורשת בלעדיות ומגבילה את יכולתו להגיע לקהלים בעיתון המתחרה.

פסטיבל ג'אז בים האדום נשען, כאחרים, על חסויות, אבל מקפיד שלא לתלות את הבאנרים המנקרים סביב הבמה. את היחסים עם נותני החסויות יפרח מכנה 'מערכת תמורות'. לדוגמה, דובק, תומכת ותיקה של הפסטיבל, 'תורמת' שני אזורי ישיבה נורא נוחים, עם כיסאות ממותגי סיגריות גולף. אוטובוס ממותג סלקום עושה שאטלים מבתי-המלון לשטח הפסטיבל. קונטיננטל איירליינס, שמטיסים את האמנים מחו"ל, מחזיקים במקום אוהל ממוזג, היחיד בפסטיבל, דמוי לאונג'. אז באנרים על הקירות לא, אבל לאולמות שבנה קרא יפרח אולם קוקה-קולה, אולם טובורג, אולם ארקיע ואולם מעריב. חברות החסות, מיותר לציין, נהנות מבלעדיות. אם קוקה-קולה בפנים, טמפו לא נכנסים. והשנה יצטרפו לראשונה לפסטיבל 15 מסעדות אילתיות שיקימו במקום דוכני אוכל. הן ישלמו ליפרח 15% מהמחזור ומקדמה של 1,500 דולר, על החשבון.

כמה כסף מתגלגל במקום בארבעת ימי הפסטיבל? יפרח מוציא מחשבון. עלות של מלון וכלכלה, כ-150 דולר ליום, תכפיל בכ-30 אלף איש, והגענו ל-18 מיליון דולר. יפרח נבהל מהסכומים, מסביר שקשה להעריך קהל על-פי הכרטיסים, המעקב הוא רק על כניסות לקונצרטים, ולכן הוא מציע הערכה יותר צנועה, "רבע מזה, כלומר ארבעה וחצי מיליון דולר, שזה יפה בעיר קטנה כמו אילת".

מספרים נוספים: תקציב הפסטיבל בשנה שעברה עמד על 4.5 מיליון שקל. 80 אלף כניסות שנרשמו הניבו 1.5 מיליון שקל הכנסות, סדר-גודל דומה תרמו החסויות, והשאר ממימון ציבורי. השנה, בעקבות הקיצוצים לכולם, ירד המימון הציבורי ל-25% מתקציב הפסטיבל, שעדיין עומד על מיליון דולר. את הפער שנוצר לדבריו, הוא הוציא מנותני החסויות, שותפים אסטרטגיים, בניסוחו.

הכול דפק כמו שעון עד לפסטיבל של שנת 2000, חודש לפני פרוץ האינתיפאדה. בשנת 2001 הבינו שיש בעיה, אבל ניהלו דיאלוג עם הלהקות ולא היה, כדברי יפרח, שום ביטול. "אילת נתפסת כמקום מבודד, לא קורים בה פיגועים. הפסטיבל הפך משמעותי לאורך השנים, ונוצרה מערכת אישית חזקה עם האמנים, ולא בקלות אומרים לנו לא. לקראת פסטיבל 2002 החלו מגעים עם האמנים, והפעם הסתבר שאין תגובות טובות. התכנסנו והחלטנו על פתרון".

הפתרון היה לפנות לכוכבי הפסטיבל ב-16 שנותיו. יפרח לא אוהב את המונח סחורה ישנה, ומדגיש את התכנים החדשים שיביאו האורחים המוכרים. התוכנית כוללת מחווה לג'ון קולטריין לציון שנת קולטריין, הפקה מיוחדת לפסטיבל של קורטני פיין, איחוד של ספיירו ג'יירה, אירוח של פסטיבל "שומעים עולם" עם היוגוסלבי גוראן ברגוביץ, מופע של כנרית-העל רג'ינה קרטר, מייקל סטרן, פיל וודס ואחרים.

על-פי יפרח, המכירות, נכון לשבוע פתיחת הקופות היו ב-200% גבוהות יותר מאותה נקודת-זמן בשנה שעברה, ירדו ל-150% בשבוע שלאחר מכן, ולהערכתו יתייצבו בהמשך, ויבואו השנה לידי ביטוי בגידול של עד 20% במכירת הכרטיסים. יפרח לא מגלה כמה יוצא לו מזה, ומאבד קצת משלוותו כשאני מעלה טענות ישנות, כי בניגוד למנהלי פסטיבלים אחרים, הוא נהנה גם ממשכורת וגם מאחוזים.

"אין פה כסף אישי, אני לא מקבל משכורת מהפסטיבל, החברה שלי מתוקצבת, וכמו כל מגייס כספים ורוכש מודעות, הכול בנוי על ביצוע. מלכתחילה הכול נגזר מההצלחה, כי לא היה כסף לשלם לנו שכר. עד היום. אם תחלק את הכסף שמוקצב לי בעבור הניהול על דבר כל-כך מורכב, תקבל שכר של מזכירה בינונית בחברה סבירה, 8,000 שקל לחודש, עלות מעביד".

הושמעה טענה שגם אתה וגם דני גוטפריד, המנהל האמנותי, בניגוד למנהלי פסטיבלים אחרים, נבחרתם וממשיכים לכהן, ללא מכרזים וללא תחרות.

"פסטיבל הג'אז באילת זה לא גוף משפטי. התזמורת הפילהרמונית כן, אילת לא. אנחנו מותג תרבות שיצרנו והמצאנו. זה לא כמו פסטיבל ישראל, גוף שהוחלט עליו אדמיניסטרטיבית, ושכרו אותי. מי שבנה את הקונספט זה אני. עם כל הצניעות, פסטיבל הג'אז לא היה קורה לולא המשוגע, כי צריך לדחוף אותו, עד היום. כמות החצץ שאני אוכל פה היא מטורפת. העובדה הנחרצת היא שכל פרויקט שלא עומד מאחוריו מטורף, מתפרק. קח את תיאטרון נווה-צדק. כשעודד קוטלר הלך, התיאטרון הלך. וקח את כל הפסטיבלים שמנוהלים על-ידי גורמים מתחלפים - עכו וכאלה - כולם נקלעים לגירעונות".

אבל מישהו הרי יכול לבוא יום אחד ולקחת את הלוגו הזה?

"לקחת את הלוגו 'ג'אז בים האדום'?! מגוחך. הוא יישאר שם, אולי יזוז לעקבה, אבל יישאר שם, זה קונספט מנצח".

ואם יחליטו, אחרי 16 שנה, שרוצים בלי אבי יפרח?

"עם כל הצניעות, אני לא רואה מישהו שלוקח את הפסטיבל אז איז, ומרים אותו. אבל אם הגופים הציבוריים יגידו שנמאסנו עליהם, בבקשה, רק לא בקונספט הזה ולא בשם הזה. אנחנו יוצרי הקונספט, זה נכתב ברמה של תקשורת ועיתונות והכרות-תודה. מהמפורסמות. ואז זאת שאלת מיליון הדולר: מי בעל הזכויות על הקונספט. אני, מכל מקום, לא מכרתי אותו לאף אחד, ואין גוף פורמלי שהוא הבעלים שלו. אבל אני לא רואה את זה קורה. לו הפסטיבל היה נכשל, היה לכל אחד צידוק לדבר. ומכיוון שלא - כל העניין הוא אקדמי. או קנטרני".