עולם הולך ומתגבש

במפת העולם הכלכלי העתידי ישורטטו הרבה פחות גבולות מדיניים. מאוד יכול להיות כי בתוך עשרים שנה נראה שלושה גושימעצמות עם מטבע אחיד וזרימה חופשית של הון וסחורות - האיחוד האירופי, איחוד קנדה והאמריקות, ודרום-מזרח אסיה. השאלה הגדולה היא מה יקרה למי שיישאר מחוץ לגושים, ובעיקר לאפריקה, שתידחק סופית אל שולי העולם

אי-שם בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת התרחש מאורע בעל חשיבות אדירה למשק ולפוליטיקה העולמית. ארצות-הברית הפכה להיות הגורם החשוב ביותר במשק העולמי.

השינוי בתפיסה לא היה קל, ובני-אדם משני צדי האוקיינוס האטלנטי המשיכו, במשך שנים לא מועטות, לדבוק בתפיסות הישנות בדבר חשיבותו של העולם הישן. הדבר גרם, בין היתר, לשגיאות טרגיות בניהול מדיניות כלכלית גלובלית. בספרו הקלאסי "העולם בשפל", מתאר פרופ' צ'רלס קינדלברגר כיצד ארצות-הברית לא היתה מוכנה ליטול על עצמה את תפקיד ההגמוניה והשליטה על המערכת הכלכלית העולמית בשנות ה-20, ואילו בריטניה כבר לא יכלה למלא תפקיד זה. מצב עניינים זה גרם להחמרת המשבר הפיננסי של שנות השלושים והעמיק את השפל שפקד את העולם.

כזאת היא התפיסה האנושית. היא מתקשה לפעמים להכיר בשינוי, וממשיכה לדבוק בסכמות מוכרות, במיוחד כאשר מדובר בתהליכים מורכבים. גם אנחנו, חרף הגלובליזציה, ממשיכים לדבוק במדיניות כלכלית שביסודו של דבר היא לאומית, וממשיכים לזהות את המילה "משק" עם מדינת לאום. אלא שאם בוחנים ללא דעות קדומות את התהליכים המתרחשים היום, מגיעים למסקנה שהעולם הולך בכיוונים שונים לחלוטין מאלה שאפיינו את מרבית המאה העשרים.

מאוד ייתכן שלקראת העשור השלישי של המאה הנוכחית לא נראה מפה של מדינות בודדות שהן גם מעצמות כלכליות, אלא של היווצרות גושים כלכליים גדולים, אשר יקיימו בתוכם יחסים של אינטגרציה כלכלית מוגברת, ייתכן שגם תוך יצירת מטבע משלהם. הדוגמה הבולטת לסוג זה של מעצמה כלכלית היא, כמובן, האיחוד האירופי, שהוא מועמד מוביל להפוך למעצמה כלכלית עולמית, אם כי ניצבות בדרכו כמה וכמה בעיות לא פשוטות.

האירופים עצמם מודעים לנחיתות שלהם בכל הקשור לכושר התחרות מול האמריקנים בתחומים מרכזיים, כמו גודל שוק ההון, פריון או יזמות, והם עושים מאמצים מודעים כדי לשנות מצב זה. לפני שנתיים שמו לעצמם ראשי המדינות של האיחוד למטרה להפוך בתוך עשור לגורם התחרותי ביותר בעולם, על-ידי דחיפה לתחומי האינטרנט וטכנולוגיית המידע. בינתיים אירופה מפגרת בהרבה בתחומים אלה, תעשיית התקשורת הסלולרית - התחום שבו היה לה יתרון על-פני אמריקה - ספג מהלומות פיננסיות קשות בשנתיים האחרונות. הנהגת האירו אמורה להוביל להאחדת שוקי הון, דבר שהתממש עד עתה רק באופן חלקי, ולהמריץ התייעלות של הפירמות שיפעלו בשוק גדול יותר. אך השינוי באירופה לא יסתיים בשינויים פנימיים. הסיפור הגדול יהיה ההרחבה כלפי מזרח ודרום - לעבר מרכז ומזרח אירופה, ולעבר אזור הים התיכון. בתוך מספר שנים יגיע תור ההרחבה של האיחוד האירופי, אשר תלווה גם באיחוד מוניטרי. מטבע אחד ישמש בכל היבשת, מפינלנד עד קפריסין, מפורטוגל עד פולין. לאנגליה ולמדינות הסקנדינביות לא תהיה ברירה אלא להצטרף לאירו, והדבר רק יגביר את העוצמה של המעצמה האירופית.

אירופה היא המודל, וההיגיון אומר שהוא יאומץ על-ידי אזורים אחרים בעולם, תוך שינויים והתאמות לכל אזור ואזור. המסלול של אזור סחר חופשי, איחוד מכס, איחוד מוניטרי ולבסוף איחוד כלכלי נראה הגיוני ביותר, לאור הניסיון האירופי, אך כדאי להשאיר גם מקום לסטיות מהמודל ה"קלאסי", למשל ניסיון להגיע לאיחוד מוניטרי מהר יותר מאשר הגיעו האירופים.

שני אזורים נראים כעת כבעלי פוטנציאל ללכת בעקבות אירופה וליצור ענקים כלכליים אזוריים. הראשון הוא אזור אמריקה, והשני אסיה, ובפרט דרום-מזרח היבשת.

נפט"א זו רק ההתחלה

באמריקה, הסיפור עד עתה הוא של יצירת נפט"א, אזור הסחר החופשי של צפון-אמריקה, הכולל את קנדה, מקסיקו וארצות-הברית. מנקודת-הראות של צמיחה כלכלית, מדובר בסיפור הצלחה: שלושת שותפי ההסכם רשמו, במשך כמעט כל אחת משמונה השנים של קיום ההסכם, שיעורי גידול בתוצר שהיו מעל ומעבר למה שנרשם במרבית המדינות המתועשות: כ-3% עד 4% בקנדה וארצות-הברית, ו-5% עד 7% למקסיקו. הסחר בין שלוש המדינות נסק, ומקסיקו מייצאת היום סחורות ב-160 מיליארד דולר לשנה, יותר מאשר כל יתר מדינות אמריקה הלטינית ביחד.

עלויות-עבודה נמוכות במקסיקו, הון אמריקני וקנדי, ושפע של משאבי טבע בכל אחת משלוש המדינות, מבטיחים למעשה את ההצלחה גם בעתיד. יש להניח כי העתיד הזה יכלול את העמקת האינטגרציה הכלכלית בצפון היבשת, כאשר הגבול הכלכלי של ארצות-הברית ינוע אט-אט דרומה, ומקסיקו תיטמע כלכלית במערכת הצפון-אמריקנית.

אומנם, כמו במקרה האירופי, יש לא מעט מכשולים בדרך - תרבותיים, פוליטיים וכלכליים. יש לא-מעט חשדנות, ואפילו קורטוב של עוינות כלפי ארצות-הברית בצד הגבול המקסיקני, והחשש מפני אובדן ריבונות יאט את התהליך בכל אחת מההמדינות. במקסיקו עצמה יהיה צורך בהשקעות עצומות בתשתיות, וליברליזציה של כל מערכת התשתיות. זו לא תהיה פעולה קלה, כיוון שהיא מנוגדת לאינטרסים של כמה מהקבוצות החזקות במדינה.

אף-על-פי-כן, המציאות שיצר נפט"א חזקה למדי, ונראה כי בסופו של דבר היא תהיה חזקה יותר מכל מכשול אפשרי. כבר היום, בחלקים הסמוכים לגבול הדרומי של ארצותהברית, רוב האוכלוסייה הוא מקסיקני, ובמדינות שלמות יש השפעה ניכרת של יוצאי מקסיקו. בעתיד יהיה יותר ויותר קשה לקבוע איפה מסתיימת ארצות-הברית ואיפה מתחילה מקסיקו. בדיוק כפי שכבר היום קשה לקבוע, מבחינה כלכלית, איפה מסתיימת ארצות-הברית ואיפה מתחילה קנדה.

אולם מאוד יכול להיות שנפט"א לא ייעצר בגבול מקסיקו, אלא ינדוד דרומה, אל מרכז אמריקה ודרומה. המשברים הכלכלים התכופים בארצות דרום אמריקה, והכישלון היחסי של הסכמים אזוריים בתת-היבשת, עשויים עוד לשכנע את הממשלות של המדינות האלה להשתלב בתוכנית הרבה יותר שאפתנית, של אינטגרציה כלכלית על-פני היבשת כולה. הכוונה להקים אזור סחר חופשי ביבשת כולה במהלך העשור הנוכחי מצביעה על האפשרות ליצירתו של ענק כלכלי לאורך זמן. נכון שהתהליך עוד לא החל, אבל הוא בהחלט אפשרי. אין בין המדינות האלה הטינה ההיסטורית שיש בין מדינות אירופה, יש בהן אחידות תרבותית גדולה, ויש צורך לתת תשובות רדיקליות למצב כלכלי מידרדר.

למעשה, השתלבות בגוש כלכלי של יבשת אמריקה עשויה להיות הדרך היחידה להבטיח שהון מצפון היבשת יושקע בדרומה. אם אכן יקום גוש כלכלי של יבשת אמריקה, הוא יגביר מאוד את הנטייה לרכז השקעות בתוכו, קרוב לבית.

מעצמה במצוקה, נמרים ואריה

הסיפור הגדול השני הוא זה של דרום-מזרח אסיה. מדובר בסיפור מורכב הרבה יותר מזה של אמריקה. הגיבורים בו הם מעצמה כלכלית במצוקה, יפן, נמרים כלכליים, ואריה של ממש, שהתעורר וקם מרבצו לפני כמה שנים, סין. לתמונה המורכבת הזאת יש להוסיף את העובדה שהסינים יהפכו להיות, בתוך מספר שנים, פלטפורמת הייצוא הגדולה ביותר בעולם, ובהיסטוריה. כניסתה של סין לארגון הסחר העולמי לא רק פותחת בפניה סופית את שוקי העולם, היא גם פותחת בפניה את האפשרות לקבל זרם השקעות אדירממדים בתוך מספר מועט מאוד של שנים. תעשיות שלמות בעולם לא יוכלו לעמוד בפני התחרות הסינית, ולא מעט ענפי ייצור יתרכזו במדינה זו.

השאלה היא מה יקרה כאשר העוצמה הסינית תפגוש את ההון היפני, הקוריאני או הטייוואני. כבר בנובמבר שעבר נפגשו נציגים של מדינות דרום-מזרח אסיה כדי לדון בהעמקת האינטגרציה ביניהן. החשבון הוא פשוט. השכנות של סין מפחדות מתחרות איתה ומעדיפות בבירור מצב של אינטגרציה אשר תותיר להן מרחב פעולה בכל מה שקשור לייצור, ייצוא והשקעות זרות. לגבי מלזיה, קוריאה או כל נמר אסיאני אחר, זו הדרך הסבירה ביותר לשרוד מול הענק הסיני.

כמו במקרים של אמריקה ואירופה, גם פה תהיה התרכזות פנימה, תוך הסטת סחר והשקעות. אלא שהשווקים של מדינות אלה נמצאים, באופן מסורתי, בארצות-הברית ובאירופה, ושינוי בכיוון הסחר יהיה לא רק שינוי טכני, אלא מהפכה בכל התרבות העסקית של דרום-מזרח אסיה, ופתיחת אפשרויות שלא לוקחים אותן בחשבון היום, כמו שיתוף-פעולה סיני-יפני.

כמו באירופה, יש עדיין מכשולים לא קטנים, והיחסים בין סין לטייוואן הם רק דוגמה אחת לכל מה שעלול להשתבש בדרך לאינטגרציה כלכלית. מצד שני, אולי דווקא מסלול האינטגרציה יקל על הסינים לעלות על מסלול שיאפשר ביום מן הימים איחוד מחדש של המדינה הסינית.

מי יישאר מחוץ למשחק

אך השאלה היא לא רק מה יקרה לגושים השונים, אלא מה יקרה לאלה שלא יהיו בתוך גוש כזה - המזרח התיכון, רוסיה ומזרח אירופה, תת-היבשת ההודית, ומעל לכולם - אפריקה. המקרה האפריקני הוא כבר היום טרגדיה אנושית בקנה-מידה בלתי נתפס. ממדי העוני, החולי, האלימות והשחיתות גורמים לדלדול האוכלוסייה בכמה מקומות ביבשת. עולם של גושים כלכליים עלול להחמיר עוד יותר את המציאות העגומה הזו. אפריקה תישאר מחוץ למפת הסחר, מחוץ למפת ההשקעות, ובעצם בשולי העולם.

רוסיה, מזרח אירופה והבלקנים מצד אחד, והמזרח התיכון וצפון אפריקה מצד שני, הם אזורים שיגבלו עם האיחוד האירופי המורחב, ועתידם הכלכלי תלוי בסוג היחסים שיתפתחו בינם לבין אירופה. במקרה של המזרח התיכון, האסטרטגיה האירופית ברורה: הם רוצים אזור שקט, אשר יהיה מסופח אליה באמצעות הסכמי סחר חופשי, ויפתח סחר והשקעות בתוכו. אומנם זה לא יהפוך את המזרח התיכון לגוש כלכלי או לחלק מהאיחוד האירופי - הוא עדיין יהיה בשולי המטרופולין הכלכלי - אבל לפחות ניתן יהיה להבטיח השתלבות במשק הגלובלי.

אבל, אם האזור יהיה נתון עדיין במלחמות לאומיות או דתיות, האירופים יעשו כל מאמץ אפשרי כדי לבודד אותו ולבנות חומות אשר ימנעו, ככל הניתן, גידול בהגירה מתחומו.

רוסיה היא מקרה שונה בתכלית. כבר היום יש לה פוטנציאל אדיר, לא רק בשל משאבי-טבע וגודל המדינה ואוכלוסייתה, אלא גם בזכות ההון האנושי העצום שלה. מסורת פיתוח הטכנולוגיות שמאפשרות פתרונות זולים בכמה תחומי-מפתח, הידע שנצבר בשטחים רבים - כל אלה הופכים את רוסיה כבר היום למוקד-משיכה בעבור השקעות מהמערב. אלא שהסיפור לא תם בכך. רוסיה היא מועמדת רצינית להיכנס לארגון הסחר העולמי, מה שיקנה לה כרטיס-כניסה לשוקי העולם. כמו במקרה של סין, גם פה ניתן לדבר על זרם של השקעות שיבוא לנצל את הפוטנציאל החדש, אך בשונה מהמקרה הסיני, מדובר בהשקעות בטכנולוגיות מתקדמות יותר. שאלה לא פחות חשובה היא, האם רוסיה תנסה לנצל את העלייה בחשיבותה הכלכלית כדי להעמיק את קשריה הכלכליים עם המדינות האחרות של ברית-המועצות לשעבר ועם מדינות הבלקן.

ואיפה ישראל בכל הפרשה? עולם של גושים כלכליים עשוי להיות אחד האיומים האסטרטגיים על המשק הישראלי - גם אם התשתית הכלכלית שלה, הידע שנצבר פה וההסכמים עם אירופה, ארצות-הברית, מקסיקו ומדינות אחרות, ירככו את המכה. עדיין, האפשרות של הסטת סחר, של יצירת מגה-מעצמות כלכליות, והשארתה של ישראל מחוץ לתמונה צריכה להדאיג אותנו. דווקא החזון האירופי של מזרח תיכון מקושר ומסופח אליה נותן לישראל פתח להשתלב בתהליכי אינטגרציה כלכלית. אך יהיה לכך מחיר פוליטי - חתירה להסכמים מדיניים עם השכנים ועשיית שלום, תוך עימותים פנימיים לא קטנים, בשל המחיר הטריטוריאלי שישראל תידרש לשלם.