פומביות הדיון מעל הכל

פסק הדין מחדש חידוש בנושא פומביותם של הליכים המתנהלים בבתי המשפט לענייני משפחה. הוא עתיד לשנות דפוסי חשיבה שנהגו בנושא זה בבתי משפט אלו. הוא קובע נדבך נוסף במגמה מתמשכת, המקדשת ומבצרת את עקרון פומביות הדיון.

בני הזוג מוזס מצויים בהליכי גירושין. ההליכים נפתחו בארה"ב, המשיכו בבתי המשפט לענייני משפחה בארץ, ולאחרונה הועברו להכרעת בורר. לשניים ארבעה ילדים.

הדיונים בבתי המשפט לענייני משפחה נוהלו בדלתיים סגורות, כמצוות הוראת סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט, הקובע שענייני משפחה, כמשמעותם בחוק בתי המשפט לענייני משפחה, יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם הורה בית המשפט על ניהולו של הדיון (כולו או מקצתו) בפומבי.

משנודע לארנון מוזס כי יואב יצחק ו"מעריב" מתעתדים לפרסם את כתבת התחקיר, הוא פנה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לאסור כל פרסום הנוגע במישרין או בעקיפין להליכים שבינו לבין אשתו, ובכלל זאת בהתייחס להליכים שנוהלו בארה"ב ולהליכי הבוררות.

סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון נעתר לבקשתו של ארנון מוזס. יצחק ו"מעריב" טענו שהכתבה אינה עוסקת בבני משפחתו של ארנון מוזס, אינה מאזכרת את ילדי בני הזוג ואינה פוגעת במירקם יחסי המשפחה שלהם, אלא סוקרת את יחסיו של מוזס עם רשויות אכיפת החוק ואת השימוש שהוא עושה במעמדו ובתפקידו בעיתון לשם קידום מטרותיו האישיות. טענות אלה, בעיקרן, לא שיכנעו את השופט בוקובסקי, להוציא היתר מצומצם שהתיר, לפרסם את עצם קיומם של ההליכים.

החלטתו של השופט בוקובסקי ינקה מתפיסה שרווחה עד אתמול בבתי המשפט לענייני משפחה. בהחלטתו זו הוא קבע, כי בשונה מהדין החל על ניהולם של הליכים משפטיים אחרים, "משמדובר בסכסוך במשפחה קבע המחוקק כנקודת מוצא את ההיפך מעקרון פומביות הדיון. נקודת המוצא כעת היא כי הדיון הוא בדלתיים סגורות והחריג הוא, על פי החלטת בית המשפט, דיון פומבי... מול זכות הציבור לדעת עומדת זכות האדם שלא תיפגע פרטיותו... לאור זאת יש לפרש באופן מרחיב את סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט, אשר נועד להגן על הזכות לפרטיות באותם מקרים בהם זכות זו ראויה להגנה מיוחדת ומקרים אלו הינם סכסוכים במשפחה".

שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, יהודית שטופמן, שבפניה נשמע הערעור שהגישו יצחק ו"מעריב", החזיקה בדיעה עקרונית דומה לזו של השופט בוקובסקי, בציינה כי חסיונם של ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה מאפשר למתדיינים "לפתוח את סגור ליבם" ולהתבטא בפתיחות ובכנות בענייניהם האישיים והרגשיים.

עמדה עקרונית זו נדחתה אתמול על ידי בית המשפט העליון (פסק הדין נכתב ע"י השופטת דליה דורנר, בהסכמת חבריה להרכב). השופטת דורנר מתחה ביקורת על המגמה שהתפתחה בבתי המשפט לענייני משפחה, מגמה שצימצמה את השיקולים המצדיקים פרסום של דיונים, מזה, והרחיבה את השיקולים שיצדיקו איסור פרסום, מזה.

"גישה זו", קבעה השופטת דורנר, "הובילה את בתי המשפט ליצירת מעין-עילה שלדידם משקפת את תכלית סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט - הגנה מפני חשיפת ענייניהם הפרטיים של המתדיינים - שבגידרה כללו כל מידע הנוגע לסכסוך בין בני הזוג, גם אם פרסומו לא נאסר בהוראה מפורשת בחוק. זאת ועוד: בתי המשפט לא הבחינו בענייננו בין תכלית קיום דיון בדלתיים סגורות לבין מטרת איסור הפרסום, ובהידרשם לבקשה להתיר פרסום הסתמכו על תכלית קיום הדיון בדלתיים סגורות".

ראוי להתעכב קמעה על כל אחד משני העיקרים המרכזיים הנפרסים בדבריה של השופטת דורנר.

הראשון והחשוב מביניהם עוסק ביחס שבין עקרון פומביות הדיון לבין ההוראות המצויות בסעיף 68 לחוק. השופטת דורנר הזכירה שלעקרון פומביות מעמד חוקתי. הוא מיוסד על הוראת סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ולא על הוראת סעיף 68 לחוק בתי המשפט, שאך קובע את הכללים להפעלתו של העקרון.

על פי הלך מחשבה זה, "ברירת המחדל" מוצבת על עקרון-העל החוקתי (פומביות הדיון), בהיותו "מרכיב מרכזי במשטרנו". כל אחד מההסדרים שבסעיף 68 חייב להיבחן לאורו של אותו עקרון-על.

למולו של עקרון-על זה מצוי עקרון-על חוקתי אחר, היא הזכות לפרטיות. זוהי, גם כן, זכות חוקתית, הקבועה כיום בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למרות שעסקינן בשני חוקי יסוד, פומביות הדיון זכתה להסדר ספציפי דווקא בחוק יסוד: השפיטה, ולפיכך, בלשונה של השופטת דורנר, "בהוראות הכלליות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר הזכות לפרטיות אין כדי לשנות את ההסדר החוקתי המיוחד שנקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, כפי שפורש בפסיקה".

בעקרון פומביות הדיון לא פוגעים, לרבות בדרך של איסור פירסום, אלא על יסוד הוראת חוק מפורשת, או הוראת בית משפט, הנסמכת על הוראת חוק מפורשת.

העיקר המרכזי השני בדבריה דלעיל של השופטת דורנר נקבע בעבר בפסיקת בתי המשפט, ובכל זאת חלק מהשופטים טעו ביישומו. לפיו, נדרשת הבחנה בין ניהולו של דיון בדלתיים סגורות לבין עקרון פומביות הדיון (ועימו נושא איסור הפרסום). זה לעצמו וזה עצמו. איסור הפרסום, כאמור לעיל, יצווה רק משמוכח דבר קיומה של הוראת חוק מפורשת המצדיקה לעשות כן.

נמצא, שניהול דיון בדלתיים סגורות איננו מחייב תמיד לאסור את פירסומו של הדיון (יצוין, שלאורך שנים רבות רווחה בפרקטיקה המקובלת בבתי המשפט דיעה הפוכה). "על בית משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו", קבעה השופטת דורנר. שם המשחק הוא, איפוא - תכליתיות ומידתיות.

ברירת המחדל של סעיף 68(ה) לחוק, הקובעת את ניהולם של דיונים בענייני משפחה בדלתיים סגורות, נועדה להגן על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים ועל ילדי בני זוג. מתוכה של נקודת מוצא זו קבעה השופטת דורנר, כי "פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים".

כתבתו של יואב יצחק נסבה בעיקרה לא על דיוני בית משפט שנוהלו בדלתיים סגורות, אלא על עניינים חיצוניים לדיונים המשפטיים.

משהפרסום איננו פוגע פגיעה מיוחדת בפרטיות חיי משפחת מוזס וילדיהם, יש להתירו.

(רע"א 3007/02 יואב יצחק ואח' נ. מוזס, פס"ד מיום 30.9.02. השופטים דליה דורנר, יצחק אנגלרד ואשר גרוניס. בשם המבקשים עו"ד צבי בר-נתן וגיורא ארדינסט, בשם ארנון מוזס עו"ד דוד ליבאי, יוסי מנדלסון ודפנה ליבאי, בשם מיכל מוזס עו"ד אפי פרי)