יהלומים פגומים באפריקה

קניה, שנחשבה פעם לאחד מסיפורי ההצלחה הכלכליים הנדירים באפריקה ומודל לכל שאר הקולוניות הבריטיות לשעבר, נמצאת כיום בסכנה להיות מתויגת כעוד סיפור כישלון אפריקני, אחד מני רבים

הפיגוע שהרג תשעה רקדנים קנייתים ושלושה תיירים ישראלים במומבאסה בשבוע שעבר, שימש תיזכורת מכאיבה לקושי לזכות בניצחון כלשהו במלחמה נגד הטרור. הוא גם היווה מכה כואבת מבחינתה של קניה, מי שנחשבה פעם לגן עדן של יציבות וביטחון במזרח אפריקה.

הפיצוץ התרחש רק חודש לפני הבחירות לנשיאות, הנחשבות למכריעות וחשובות ביותר ב-39 שנות עצמאותה של קניה. הוא בוודאי ינוצל כתירוץ לערעור הגינות הבחירות והוא יחריב בוודאי את ענף התיירות במדינה שסבל מכמעט עשור של קשיים כלכליים. מכל בחינה שהיא, ברור כי הפיצוץ שהחריב את פרדייז מומבסה לא יכול היה להתרחש בעיתוי גרוע יותר מבחינת הקנייתים.

גם אם יוכח שהטרוריסטים פעלו מבסיס זר, ההתקפה תמקד בוודאי את תשומת הלב, הן על שיעורי הפשיעה הגואים בקניה ועל השחיתות הפושה בה, כולל בכוחות המשטרה. מדינה שנחשבה פעם לאחד מסיפורי ההצלחה הכלכליים הנדירים באפריקה ומודל לכל שאר הקולוניות הבריטיות לשעבר, נמצאת כיום בסכנה להיות מתויגת כעוד סיפור כישלון אפריקני, אחד מני רבים.

מצידה השני של היבשת, שוכן מודל נוסף שנחשב פעם להבטחה גדולה, וכיום מצוי במצב נואש הרבה יותר: חוף השנהב, פעם התלמיד המוערך של הקולוניאליזם הצרפתי, ניצבת כיום בפני איום של מלחמת אזרחים ואנרכיה. תנועות המורדים נלחמות בכוחות המימשל, המצליחים להחזיק מעמד רק בזכות שכירי חרב זרים, כשברקע מבקשים 1,200 חיילים צרפתים מכוחות שמירת השלום לאכוף את הפסקת האש.

אז מה בדיוק השתבש בשתי המדינות, אשר רק לפני 30 שנה נחשבו בלונדון ובפאריז כסמל חיקוי לשאר מדינות אפריקה? אילו לקחים אפשר ללמוד מהתסבוכת שאליה שקעה אפריקה.

שתי הממשלות פנו למסלולים די שונים עם קבלת עצמאותן. בחוף השנהב, ביקש הנשיא פליקס הופואהבואני (Houphouet-Boigny) להמשיך ולקיים את הקשרים החזקים ביותר האפשריים עם פאריז.

בבסיס הקשרים עמד חוזה הגנה סודי, שהבטיח התערבות צרפתית צבאית במקרה של איום חיצוני על המשטר בחוף השנהב. רבים מתפקידי המפתח הכלכליים נשארו בידיים צרפתיות. מצד שני, כל זה היה מרשם בטוח להזרמה קבועה של השקעות זרות ישירות וכלכלה משגשגת.

החיסרון היחיד היה בהפיכתו של Houphouet-Boigny לדיקטטור שנכשל בהקמת המוסדות החיוניים לקיומה של מדינה דמוקרטית. בעורמה רבה מצידו, הוא שמר על צבא חלש כשהוא מפיץ מסביב מספיק מנעמי שלטון ופינוקים כלכליים כדי לשמור על המדינה כנועה, צייתנית ומאוחדת. אולם כאשר מת ב-1993, הוא הותיר אחריו ואקום פוליטי.

קניה היתה תמיד עצמאית יותר וקולוניאלית פחות. עם קבלת עצמאותה מבריטניה ב-1963, עברו הקנייתים במהירות יחסית לתפקידי ניהול הן בסקטור הממשלתי והן בסקטור הפרטי. הכוח הקולוניאלי נותר בהישג יד, אולם השקעות זרות התקבלו בברכה.

אולם היו קווי דמיון חשובים ומשותפים בין השתיים. ראשית, גם ג'ומו קנייתה, האב המייסד של קניה העצמאית, וגם מי שבא אחריו, דניאל הראפ מוי, לא סבלו מעולם מאתגרים רציניים על מעמדם כנשיאים. שנית, קניה, בדומה לחוף השנהב, היתה בעלת ברית נאמנה של מדינות המערב בתחרות שהתקיימה במהלך המלחמה הקרה על ליבה של אפריקה בין ארה"ב ובעלות בריתה מחד, ובין ברית המועצות והגוש הקומוניסטי מאידך. שתי המדינות היוו יעדי סיוע מועדפים מצד אירופה, ארה"ב והמוסדות הבינלאומיים.

הבעיה האמיתית בשתי המדינות היתה בחירת התורמים הבינלאומיים להעלים עין מסימנים מתגברים של שחיתות וניהול כלכלי כושל, דווקא משום שהיו אלו בעלות ברית מצוינות בתקופת המלחמה הקרה. חלוקת טובות הנאה על ידי השלטון, הן בנכסים והן בחלוקת חוזים, הפכה עניין שבשיגרה. אולם הקהילה הבינלאומית עשתה רק מעט, אם בכלל, כדי לעצור את הנגע, בשם האינטרסים של שמירת היציבות הפוליטית.

ברור, שבעיות כלכליות ופוליטיות ממשיות ושכיחות צצו בשתי המדינות האלו כל העת. קניה ניצבה מול שיעורי ילודה גואים ותנודתיות מטורפת במחירי הקומודיטיז. חוף השנהב, ששמה חלק ניכר ממבטחה בייצור הקקאו, היתה עדה לצניחה במחיריו בשנות ה-90, שלוותה בעודף היצע של קקאו בכל רחבי מערב אפריקה.

שתי המדינות סובלות גם מחוסר איזון אתני שהן נדרשות לשמר: חוף השנהב ניצבת בטווח בין המוסלמים בצפון והנוצרים בדרום, ואילו בקניה מתקשה המדינה למצוא איזון בין שבטי הקיקויו וקבוצות המיעוט. השחיתות וההעדפות האתניות ערערו כל יציבות כלכלית וניהול פוליטי, ובעיקר, הבריחו זרים רבים מהמדינה.

חוף השנהב, העומדת על סף פיצוץ יומיומי ומלחמת אזרחים באופק, מצויה במצב קשה בהרבה משל קניה. ואכן, הבחירות הצפויות בקניה ב-27 בדצמבר מספקות סיכוי אמיתי לשינוי, באמצעות הקלפי. אם יביס מוואי קיבאקי (Mwai Kibaki), סגן הנשיא לשעבר, את אורו קנייתה (Kenyatta Uhuru), בנו של האב המייסד, יהיה זה בבחינת יום נפלא לדמוקרטיה.

אלא שהסכנה היא שההעדפות המלחמה הקרה יומרו עתה בהעדפות מסוג חדש, שיתבססו הפעם על המלחמה האמריקנית נגד הטרור. סדרי העדיפויות של וושינגטון הם שיכריעו את הכף. אלו שיתפסו כבעלי הברית הטובים במלחמה יזכו לעדיפות, ושוב יעלימו הכל עין מבעיית הניהול הכושל, גם אם יתברר שאלו האחראים לו נאמנים למטרה. אפשר רק לקוות שהלקחים הכואבים של קניה וחוף השנהב לא יישכחו.