כשהמעמד הבינוני נדחק אל הקיר

יש משהו לא מובן בסטטיסטיקה הבאה מוונצואלה. 80% מתושבי הארץ הזו, בחלק הצפון-מזרחי של דרום אמריקה, חיים מתחת לקו העוני. הנשיא אוגו צ'אווס, קולונל מטורזן ופטפטן, מבטיח לחולל בשבילם מהפכה חברתית. הרטוריקה שלו מהלכת אימים על המעמד הבינוני. זה זמן מה שהמעמד הזה משתמש בנשק השביתה, כדי לערער את ממשלתו הנבחרת של צ'אווס. על-פי סקרי דעת הקהל, בערך 70% מתושבי ונצואלה תומכים בסילוק צ'אווס.

איך זה יתכן? 80% מתחת לקו העוני - אבל 70% נגד האיש המבטיח לחסל את העוני? האומנם לפנינו תעתוע סטטיסטי, או ראיה מפתיעה שגם לעניים נמאס מן המושיע? זה חודשים רבים שהקיטוב החברתי המתחדד בוונצואלה מעמיד אותה בקירבה מסוכנת למלחמת אזרחים, או אולי מוטב למלחמת מעמדות. השבוע היא מתקרבת לשיתוק כלכלי מלא. קואליציה לא-רגילה של איגודים מקצועיים ושל אנשי עסקים הודיעה, כי השביתה הכללית, שהתחילה בשבוע שעבר, היא מעכשיו "שביתה קבועה".

הברזים נסגרים והולכים בתעשיית הנפט של ונצואלה, המספקת עשירית מיבוא הנפט של ארה"ב. הבנקים נועלים את שעריהם, המטוסים חדלים לטוס, בית המשפט העליון השעה את רוב פעולותיו, אפילו ליגת הבייסבול של ונצואלה נעלה את איצטדיוניה. הרחובות מלאים מפגינים ומפגיני-נגד, ויריות כבר נורו.

מסימני ההסלמה של הימים האחרונים: בריונים תוקפים משרדים של כלי תקשורת, המזוהים עם האופוזיציה לנשיא צ'אווס. אומנם אין בינתיים ראיות, אבל נראה שידם של תומכי הנשיא בהתקפות. מדוע לא? סוף סוף, הנשיא עצמו האשים את כלי התקשורת הפרטיים במלחמת "טרור עקובת דם" נגדו.

האם אמריקה הלטינית ניתנת בכלל לשליטה?

בינתיים, ביצואנית הנפט החמישית בגודלה בעולם (2.4 מיליון חביות ביום, ש-60% מהן נשלחות לארה"ב), תורים ארוכים משתרכים בכל תחנות הדלק, והצבא נשלח להשליט בהן סדר. הממשלה איבדה למעשה את השליטה על חברת הנפט הלאומית, מנכ"לה התלונן שמנהלים "משתמשים לרעה בכוחם", רוב היצוא פסק, והצי נשלח לתפוס מכלית מורדת בלב ים.

בגלל הנפט, המשבר בוונצואלה זוכה ביותר תשומת לב בין לאומית ממשברי השלטון בארצות לטינו-אמריקניות אחרות. אבל באשר אנחנו מתבוננים ביבשת הזו, כשלונות חברתיים וכלכליים עצומי ממדים, ומתחים חברתיים וגזעיים רבי ימים, חוברים יחד במידה מבשרת רעות.

המירקם החברתי עצמו עומד בסכנה, ואנחנו חוזים במשבר של תרבות פוליטית. שוב נשאלת השאלה הישנה, אולי ביתר שאת: האם היבשת בכלל ניתנת לשליטה? האם אפשר להחיל עליה ציפיות מערביות של שיטה קפיטליסטית מודרנית ושל דמוקרטיה מתפקדת?

בכל מקום בעולם, הציפיות האלה מודרכות על ידי מאווייו של המעמד הבינוני ועל ידי פחדיו. הבו למעמד הבינוני יציבות, שחררו אותו מחששות בסיסים (כמו אינפלציה, או אלימות ברחובות, או שיתוק של מערכות), והוא יניב דמוקרטיה. אולי. בכל אופן, זה מה שהוא עשה באירופה ובצפון אמריקה, ובעוד כמה מקומות. אבל קחו-נא ממנו את מרכיביה של משוואת הבטחון, והוא יעשה אחת משתיים: יוותר על דמוקרטיה לטובת סדר, או יארוז את המזוודות ויילך למקום אחר. או אולי יעשה את שתיהן.

ההיסטוריה הפוליטית של זמננו, מאתיים השנה האחרונות פחות או יותר, היא סיפור רצונותיו, תקוותיו ואכזבותיו של המעמד הבינוני. מעולם לא היתה נוסחה בדוקה יותר של אי יציבות חברתית מאשר הנסיון לעקוף את המעמד הבינוני מלמעלה או מלמטה. בוונצואלה, זה ארבע שנים נעשה נסיון לעקוף את הבינוניים מלמטה. אוגו צ'אווס רצה לעשות את זה עוד ב-1992, כאשר היה קולונל בצבא. הוא ניסה לעשות כן באמצעי הלטינו-אמריקני הקלאסי: הפיכה צבאית. זה לא הסתייע, והוא ישב זמן מה בכלא.

זה היה פחות או יותר הזמן שבו הרוב הגדול של הוונצואלים קצו בשיטה הפוליטית שלהם. היא היתה בערך בת 35 שנה, והעניקה להם את אחת משתי הדמוקרטיות מאריכות הימים ביותר באמריקה הלטינית. למרבה העניין, הדמוקרטיה השניה שהאריכה ימים, זו של קולומביה, נקלעה אל משבר קיומי פחות או יותר באותו הזמן, אם גם בנסיבות קצת שונות.

הפלירט שלו עם סדאם ועם פידל

ב-1998 החליט הקולונל (בדימוס) צ'אווס להתמודד על הנשיאות בבחירות דמוקרטיות. הוא עשה כן פעמיים בתוך שנה אחת, נבחר בכל פעם ברוב עצום, ריסק את המערכת הדו-מפלגתית הישנה, כתב חוקה חדשה, שינה את שם המדינה - מן "הרפובליקה של ונצואלה" ל"רפובליקה הבוליבארית של ונצואלה", שזה בערך כמו לשנות את שם "מדינת ישראל" ל"מדינה ההרצליאנית של ישראל", או אולי "המדינה הטרומפלדורית של ישראל".

בוליבאר הוא כמובן סימון בוליבאר, "המשחרר הגדול", אבי עצמאותן של כמה מדינות בהרי האנדים בתחילת המאה ה-19. הסמליות של ה"בוליבאריזציה" היתה ברורה למדי: בוליבאר היה משחרר, אבל לא היה דמוקרט. הוא זרע באמריקה הלטינית את הזרעים הרי האסון של ה"קאודיליסמו", הכמיהה אל המנהיג החזק, אל המושיע על הסוס הלבן. הוא הקניט את האליטות, עד שהושלך מן הארמון, וגורש מעיר הבירה. עם צ'אווס היה מנוי וגמור לעקר את האליטות, כדי להבטיח ש"המהפכה הבוליבארית" שלו לא תסתיים.

הוא הטיל שורה של תפקידים אזרחיים על הצבא, העביר משאבים לעניים, הסית נגד "האליטות" ונגד הכנסיה, וכמובן נגד ארה"ב. הוא סיגל לעצמו, לזמן מה, פרופיל בין לאומי גבוה, כאשר אירגן חזית רחבה של המדינות המייצאות נפט, כדי לקצץ את הייצור, ולהעלות את המחירים. אומנם מחירי הנפט משתנים מחזורית, ואל-נכון היו משתנים גם בלעדיו - אבל הוא מילא תפקיד לא מבוטל בתהליך שהקפיץ את מחירה הממוצע של חבית מסביבות 10 דולר ב-1998 לסביבות 25 דולר ב-1999.

בקשר עם הפעילות הזו, אבל לא רק בקשר איתה, הוא היה הנשיא הלא-ערבי הראשון אשר ביקר אצל סדאם חוסיין. והוא ניהל פלירט, ממש מעשה אהבים, עם פידל קסטרו. יתר על כן, הוא התחיל למכור לקובה נפט מסובסד.

קסטרו אינו רק קסטרו, אלא הוא מטאפורה על עצמאות פוליטית ועל רדיקליות חברתית באמריקה הלטינית. כל אימת שצ'אווס חגג בפומבי את יום הולדתו של רודן קובה, ויצא איתו לפיקניקים בחיק הטבע, הוא שלח מסר בוטה מאוד הן לוושינגטון והן למעמד הבינוני שלו. הן וושינגטון והן הבינוני לא סלחו לו.

והוא גם התחיל לכונן בסיס כוח חדש בשכונות העוני: הוא אירגן את תומכיו במערך חצי-צבאי, תחת השם "החוגים הבוליבאריים" (על שם אותו בוליבאר), וסיפק להם נשק. הם נועדו להיות תעודת הביטוח שלו, אם הצבא יעשה יום אחד יד אחת עם המעמד הבינוני. והצבא, או לפחות בכירי קציניו, אומנם עשה יד אחת בחודש אפריל שעבר. וושינגטון היתה חשודה שתמכה במהלך, אם כי רק אחרי מעשה.

אז, הפגנת ענק של המעמד הבינוני ברחובות קאראקאס עוררה יחידים או קבוצות, כנראה מקרב "החוגים הבוליבאריים", להרים נשק. 19 מפגינים נהרגו. הגנרלים נחרדו, הכריחו את צ'אווס להתפטר, והחליפו אותו באחד מאנשי העסקים הידועים של ונצואלה. המחליף עשה כל שגיאה אפשרית, כולל פיזור הקונגרס ופיטורי בית המשפט העליון, וההפיכה התמוטטה.

"שעת האפס"

זמן מה לאחר ההפיכה היה נדמה ששני הצדדים למדו לקח, והם מנמיכים את הטון, ומנסים להידבר זה עם זה. צ'אווס, נואם רגשני, הודה בשגיאות, ומחה דמעות מעיניו. אבל ההפוגה היתה קצרת-ימים.

האופוזיציה אימצה את נשק השביתה הכללית, והודיעה פעם אחר פעם על "שעת האפס". אבל נראה שהיא עצמה הופתעה מן האפקטיביות של השביתה השבוע. הנזק שהשביתה מסיבה לכלכלה הלאומית הוא עכשיו כמעט חסר תקנה.

הימים הם ימי עונת הקניות שלפני חג המולד וראש השנה, אבל מרכזי הקניות מוגפים, והחנויות ריקות. הערכה אחת מעמידה את הפסדי המיגזר הפרטי עד כה על 3 מיליארד דולר, בערך 3% של התמ"ג. כלכלת ונצואלה ממילא שרויה בתקופת הצטמקות: התמ"ג פחת ב-6.4% בתשעת החודשים הראשונים של השנה.

השבוע נורו ונהרגו שלושה מפגינים ממתנגדי צ'אווס. שר הפנים של צ'אווס הצדיק את האלימות נגד כלי התקשורת במלים מבשרות רע: "הם מפגינים למען ערכיהם", הוא אמר על הבריונים, שהשתוללו לפחות בתחנת טלויזיה אחת, והטילו מצור על שורה של עתונים.

האופוזיציה רוצה להיפטר מצ'אווס, אבל היא מעדיפה לעשות כן באמצעים אלקטורליים: משאל עם על נשיאותו, ואחר-כך בחירות מוקדמות. צ'אווס סיכל לפי שעה את המאמצים לערוך משאל-עם, אבל היום לפנות בוקר הוא הפגין סימנים מסוימים של גמישות. אולי בכל זאת יהיו בחירות מוקדמות. ואולי לא. אולי מדיניות הקיטוב שלו הרחיקה לכת במידה כזאת, עד שוונצואלה תהיה זקוקה לתיווכם של הגנרלים, כדי לסגת מפי התהום. ביבשת שהצליחה להיפטר מן הגנרלים בקשיים עצומים, אלה יהיו חדשות רעות מאוד.

הלקח הוונצואלי, הצריך שינון בעצם בכל מדינה ובכל חברה: אבוי לדמוקרטיה ואבוי לקפיטליזם, הדוחקים את המעמד הבינוני שלהם אל הקיר. את תגובותיו לעולם אי אפשר לחזות, ולסכנות הכרוכות בהתעלמות מרצונו אין כלל שיעור.

כתובת הדואר האלקטרונית של יואב קרני היא karny@bellatlantic.net