אי.די ביס: איש השנה של "גלובס" - נוחי דנקנר

בשיאו של הערב הכריז המנחה, יהודה ברקן, על מכירה של חמש מעטפות סגורות, תמורת 2,000 דולר כל אחת. אחת מהמעטפות, בישר ברקן, מבטיחה פרס יקר-ערך - סביבון זעיר מזהב, מעשה אמנות משובץ יהלומים. ביתר מקופלים היו פרסי-ניחומים בשווי סמלי.

"גם נתרום וגם ניקח את הסביבון", לחש נוחי דנקנר לעו"ד אבי פישר, שהסב עמו לשולחן בהילטון לנגהאם. פישר, ידיד קרוב ושותפו של נוחי לעסקים, ציין לעצמו את הביטחון הרב שבו נאמרו הדברים. לנוחי, התרשם, אין כל צל של ספק שהסביבון יגיע לידיו. כשנפתחה המעטפה האחרונה, התברר שהוא לא טעה.

ואכן, המהלך הממושך, המורכב, לרכישת השליטה בקונצרן אי.די.בי, חשף את נוחי כאיש עסקים שאפתן ונחוש, אבל גם כאדם מאמין. בשיחות עם חבריו עולים בהקשר זה הטיולים הממושכים לטיבט ולנפאל, הביקורים בקבר האר"י הקדוש בצפת, וקשרי הידידות החמים עם הרב יעקב איפרגן, "הרנטגן" מנתיבות, ועם זקן המקובלים, הרב כדורי. ממד של רוחניות, שאותו מקבל נוחי, לדבריהם, כחלק שלוב ומאזן בחייו.

ואכן, נוחי נדרש להרבה אמונה כדי להמשיך ולחתור קדימה להשלמת העסקה, שהיקפה כמעט חצי מיליארד דולר. אלה לא רק התמוטטות הכלכלה המקומית, שאי.די.בי היא חלק בלתי נפרד ממנה, וההליכה נגד הזרם בתקופה שבה מתחפרים בעלי הממון עד יעבור זעם או מוציאים את כספם בחו"ל. הפאניקה השוררת בבנקים ו"מחנק האשראי" בכל הקשור למימון רכישות ממונפות, לא הקלו על נוחי ושותפיו בסגירת העסקה.

אך יותר מכול, מדובר מבחינתו בבמדורי הגיהינום הכרוכים בהשגת ההיתרים הנדרשים לרכישת "נושאת מטוסים" כאי.די.בי, שעל סיפונה עשרות אחזקות בכל תחום כמעט שניתן להעלות על הדעת: בנקאות, ביטוח, נדל"ן, מסחר, תקשורת, היי-טק.

גם היום, יותר מחצי שנה מאז נחתמה העסקה עם משפחות רקנאטי וקרסו, עדיין לא ברור האם יזכה נוחי בכל אותם היתרים, ובעיקר זה של המפקח על הבנקים, הדורש את מכירת אחזקותיו של נוחי בבנק הפועלים (באמצעות חברת תעשיות מלח). נוחי רואה במפקח על הבנקים את המכשול היחיד שמפריד בינו לבין אי.די.בי. בחודשים הקרובים; עד מועד סגירת העסקה, בסוף חודש מרס, הוא צפוי להפעיל מכבש של לחצים על-מנת להשיג את אישורו.

אלה התוהים מדוע נדרש נוחי לכאב-הראש הזה, כנראה אינם יודעים עד כמה הוא נחוש לבצע את קפיצת המדרגה, שתהפוך אותו לאחד מאנשי העסקים הבולטים והמשפיעים בישראל. מי ששולט בקונצרן אחראי לגורלם של אלפי עובדים ומגיע לכמעט כל אזרח במדינה, בין אם הוא משתמש בסלולרי של "סלקום", צופה בכבלים של "תבל", עושה קניות ב"שופרסל", רוכש דירה ב"אזורים", או פותח חשבון ב"דיסקונט".

אי.די.בי קוסמת לו גם בגלל האתגר: הקונצרן, יודע כל בר-בי-רב בשוק ההון, זקוק לניעור רציני, לאחר כמעט שנתיים של שיתוק, מאז העמיד אודי רקנאטי את מניותיו למכירה.

לנוחי ברור כי המהפך אותו הוא מתכוון לחולל באי.די.בי עובר דרך התייעלות, שפירושה קיצוץ ב"שמנת" - שכבה עבה של מנהלים המקבלים שכר מופרז - אבל בעיקר דרך הפגנת מנהיגות והחדרת האנרגיות שכל-כך חסרות לאי.די.בי היום.

ויש עוד עניין אחרון, שעד היום כמעט שלא הוזכר: לנוחי אין כוונה להמשיך ולנהל את חברת ההשקעות הפרטית שלו, גנדן, בנפרד מאי.די.בי. בשנתיים האחרונות ביצעה גנדן השקעות אגרסיביות של כרבע מיליארד דולר בתחום הנדל"ן. לכך יש להוסיף השקעות אדירות קודמות בתחומי התעופה והתיירות.

זה לא שמישהו טוען כי העסקים שנרכשו גרועים, אך המחירים ששילם נוחי תמורתם יקרים משמעותית ממחיר השוק, ואינם משקפים את המיתון הנוכחי בשווקים. בטווח הארוך עשויה ההשקעה באי.די.בי להתברר כהימור מוצלח על יציאת המשק מהמיתון, אך בטווח הקצר היא צפויה לקלוט את עסקיו הפרטיים של נוחי - גם אם המהלך לא יזכה לפופולריות רבה בתקשורת הכלכלית, שאותה היטיב כל-כך לקרב.

עם כידון בתא המעצר

נוחי דנקנר נולד לפני 48 שנים בדירה שכורה ברחוב דיזנגוף, הרבה לפני שדנקנר היה שם-נרדף לעסקים וכסף גדול. לעשירים של תל-אביב בשנות ילדותו קראו מושביץ או פרומצ'נקו.

אביו, יצחק, הוא אחד משישה אחים ואחיות שנולדו למשה דנקנר ואשתו רחל (לבית בכר). אמו של נוחי, זהבה, היא בתו של נח דוברושין, מי שהיה נהג בחברת האוטובוסים הראשונה בישראל "איחוד רגב" (לימים קואופרטיב דן). מעטים יודעים כי את הרכוש הרב, שהיווה את בסיס האימפריה של הדנקנרים - פרדסים, מטעי זיתים, מגרשים ובתים - הורישה דווקא סבתו של נוחי, רחל, שנפטרה ב-1939 כתוצאה מסיבוך בניתוח שעברה.

הסבא, משה, סוחר בסוכר ובחיטה שלימים הפך ליהלומן, התחתן עוד ארבע פעמים. מאשתו השנייה, אינס, נולדו לו חמישה ילדים, שאינם משתייכים ל"קבוצת דנקנר" המוכרת ואשר המשיכו את עסקיו. רק עם השנים, הרחיבו בני הדור השני, בהנהגתו של שמואל, את עסקי המשפחה, והפכו אותה לאחת הקבוצות החזקות במשק בתחומי הנדל"ן, התעשייה והתקשורת.

יצחק, הגם ששמר על חלקו בכל אחד מהעסקים המשפחתיים (שחולקו שווה בשווה בין ששת בתי-האב), הוא אינדיבידואליסט, אשר הקפיד להתרחק ממעורבות בניהולם. את הידע שצבר מעבודה במלטשת היהלומים של אביו, יישם בהקמת עסק עצמאי, שזכה להצלחה נאה.

ילדותו של נוחי עברה ברחובות תל-אביב הישנה. כשהיה בן 10, עבר עם הוריו ואחותו, שלי, להרצליה. לנוחי קבוצת חברים קטנה המלווה אותו מאז ילדותו, הכוללת בין היתר את אלון פרומצ'נקו, עו"ד פנחס מילמן ורו"ח אלון ברוידא, העומד כיום בראש חברה המייעצת למשפחות בנושא העברת עסקים מדור לדור. "נוחי הוא מסוג החברים שיעמדו לצידך", הוא אומר. "במהלך השנים הוא נתן כתף בכל מיני אירועים. זו חברות מאד קרובה וההתייחסות היא כמו לאח".

לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ברנדס ובגימנסיה הרצליה, התגייס נוחי ב-1973 והתנדב לקורס טיס, שם גם הכיר את מודי כידון (כיום מבעלי משרד הפרסום גיתם). במסגרת הקורס, נזכר כידון, היו השניים שותפים לבריחה לילית לבאר-שבע. כשחזרו מסעודה דשנה, פגשו בשער את מפקד בית-הספר לטיסה, יעקב טרנר (לימים מפכ"ל המשטרה וראש עיריית באר-שבע), אשר שיגר אותם אחר כבוד לחדר-המעצר.

את המחבוש נוחי עוד שרד, אך כעבור שנה הודח מהקורס. הוא נשאר באגף המודיעין של החיל, וגם סיים את קורס הקצינים בהצטיינות. במטה החיל בקריה פגש נוחי את אורלי הולצר, לימים אשתו, אחייניתו של מפקד חיל-האוויר דאז, בני פלד. הם הפכו לזוג רק כעבור כמה שנים. רונה, הבת הבכורה מתוך שלושת ילדיהם, משרתת כיום כפקידת מבצעים בבסיס חיל-האוויר חצרים.

במהלך תקופת הקבע, פתחו נוחי וכידון (ששירת כטייס תובלה) את "בוטיצ'לי", בית גבינות ויין ביפו העתיקה, ש"החתיכות של תל-אביב עבדו או בילו בו", כדברי מי שחווה את אותה תקופה. נוחי, משחזר כידון, "הפגין כבר אז יכולות של משפטן. הוא מצא את הפרצה שאיפשרה לנו, כחיילים בקבע, להיות בעלי עסק המשמש למטרות תרבות. לבוטיצ'לי קראנו בית גבינות ויין אבל גם גלריה".

סדר-היום שלהם, באותה תקופה, החל מוקדם בבוקר בנסיעה לבסיס, נמשך עם לימודי ערב באוניברסיטת תל-אביב, ולאחריהם היו אוספים את המלצריות ונוסעים ליפו. הלילה היה מסתיים בבילויים סוערים, וכדברי כידון: "זו היתה תקופה מדהימה; הקדמנו את זמננו בתחום היין, וחבל על הזמן כמה שהשתוללנו".

כידון, שנותר חבר טוב גם היום, מציין כי "למרות שאפשר היה להגדיר את נוחי כילד שמנת, הוא תמיד רצה להוכיח את עצמו ולבנות עסקים לבד. הוא קפדן, יש לו יכולת ריכוז מדהימה, ותפיסה שמאפשרת לראות מטריצה רב-שכבתית. הוא מחבר את כל הקצוות לתמונה אחת שלמה, ורואה אותה הרבה לפני האחרים. במונחים של עולם העסקים, הוא שחקן שח-מט מעולה".

הקונסליירי של שמואל

עם שחרורו מהצבא פנה נוחי ללימודי משפטים, במקביל ללימודי מדעי המדינה, שאותם החל בתקופת הצבא. אל הלימודים הגיע בדרך האלימינציה. עסקי היהלומים של אביו לא עניינו אותו במיוחד. לעסקיה של קבוצת דנקנר, לשם פנו מרבית בני-דודיו, לא היתה לו באותו שלב גישה.

בהיותו תלמיד מצטיין, מונה נוחי לעוזר מחקר של הפרופ' סעדיה תובל, דיקן הפקולטה למדעי החברה, ואף הושאל על-ידי האוניברסיטה לסייע לאבא אבן המנוח בכתיבת אחד מספריו.

בפקולטה למשפטים קשר נוחי קשר חברות אמיץ, המלווה אותו עד היום, אם אבי פישר. השניים הכירו על רקע עבודה משותפת בניתוח מאמרים ופסקי-דין בעבור ביטאון הפקולטה, "עיוני משפט", שאותו גם ערך נוחי בהמשך.

פישר נזכר כי כבר אז בלטה יכולתו של נוחי לפשט בעיות מורכבות. להתקרבות ביניהם, הוא אומר, תרמה גם העובדה שנוחי, למרות הגיעו ממשפחה עתירת-נכסים, לא התנשא, וודאי שלא התפתה לחיי בטלה סטודנטיאליים, ואף שירת תקופות ממושכות במילואים. פישר עצמו, שעומד כיום בראש משרד משגשג (פישר-בכר) משרת כסמח"ט שריון במילואים. לחתונתו של נוחי, שהתקיימה ערב פרוץ מלחמת לבנון, הגיע בדרך לסולטן יעקב, שם לחם כמג"ד מחלץ.

מודי כידון מחזק את דבריו: "נוחי תמיד מדבר איתך בגובה העיניים. הוא חבר אמיתי, וגם כשהיה סגן היו"ר של בנק הפועלים, בכל מצב שהרמת לו טלפון הוא היה שם כדי לעזור. השתן לא עלה לו לראש".

באוניברסיטה היו בטוחים שנוחי יתמיד בקריירה האקדמית, אך ראשו היה נתון לעסקים. בתקופת הלימודים, לאחר שבוטיצ'לי נמכר (עקב חתונתו של כידון), פתחו נוחי ועו"ד מילמן גלידריה בהרצליה. כעת מכר גם אותה, לאחר שהתקבל לסטאז' יוקרתי, במשרדו של יגאל ארנון.

לאחר חצי שנה הפך למתמחה האישי של ארנון, מעמד שכלל פגישות-עבודה, כתיבת הסכמים, שירותי "לך תביא", ואפילו נהיגה לבית-המשפט. לאחר גמר התמחות של שנתיים, הפך באופן טבעי לעורך-דין מן השורה במשרד. כעבור שנה, בשעה מוקדמת של בוקר, התייצבו נוחי ועו"ד משה לוסקי בפני ארנון, והודיעו לו על כוונתם לעזוב לטובת הקמת משרד עצמאי.

משרד דנקנר-לוסקי הוקם ב-1984, ובמשך יותר מעשר שנים השקיע נוחי את עיקר מרצו בטיפוחו. המשרד זכה להצלחה נאה, בין היתר בזכות תיקים רבים שהועברו אליו מקבוצת החברות של משפחת דנקנר. עם השנים התמקדה פעילותו בכיוון העסקי. היה ברור שזה מה שנוחי אוהב לעשות. הפרקטיקה המשפטית היתה "קטנה" עליו.

הטיפול המשפטי בחלק מעסקי המשפחה גרם להתקרבות לשמואל דנקנר, שאימץ את נוחי לכמעין "קונסליירי" למהלכים העסקיים רבי-ההשראה שביצע בחברות דור אנרגיה, דור כימיקלים ומת"ב. הם הסתדרו היטב, למרות ששמואל, איש העסקים הקפדן, לא עשה הנחות לאחיינו הצעיר.

טבילת-האש הראשונה של נוחי בייזום עסקה גדולה (לצד שמואל ובן-דודו דני) הזדמנה בשלהי 1996 - ההתמודדות של משפחת דנקנר על השליטה בחברת פועלים השקעות. כשבמשפחה החליטו שהולכים על רכישת חברת האחזקות מקבוצת בנק הפועלים (שנאלץ למכור אותה כחלק מצמצום אחזקותיו הראליות), נקבע כי העסקה תבוצע על-ידי תעשיות מלח - החברה הפחות ממונפת של הדנקנרים, בעלת עתודות קרקע גדולות בעתלית ובאילת.

במהלך שנראה מחוכם בזמנו הקדימה תעשיות מלח לאסוף כ-14% ממניות פועלים השקעות, אחזקה שהעמידה אותה בעמדה מבטיחה לרכוש את מניות הבנק בחברה. אלא שביום ההתמחרות, בחודש ספטמבר, הפתיעו אהרון דברת ויצחק שרם, כשהציעו באמצעות אורדן מחיר "משוגע", לפי שווי חברה של 270 מיליון דולר, ולקחו את הקופה (בנק הפועלים הוא שהעמיד את מימון הרכישה).

חודשיים מאוחר יותר, כשתיווך נוחי בעסקה שבה מכרה תעשיות מלח את מניותיה בפועלים השקעות (תמורת אחזקות בחברת הכבלים מת"ב), הוא כבר היה מעורב במגעים לעסקה יומרנית בהרבה - רכישת גרעין השליטה בבנק הפועלים. מאוחר יותר יאמר דברת כי ההפסד במאבק על פועלים השקעות הוא שגרם לנוחי להסתער על הבנק. נראה שהצדק היה עמו.

סיון הולך הביתה

זה התחיל עם ידיעה בעיתון, שבה נכתב כי המיליארדר היהודי טד אריסון מרכיב קבוצה שתתמודד על השליטה בבנק הפועלים, והסתיים בהשקעה הגדולה ביותר שביצעה קבוצת דנקנר מעודה - 1.2 מיליארד שקל תמורת 11% ממניות הבנק.

הפעם הוביל נוחי את השתתפות המשפחה בעסקה החל ביומה הראשון. לאחר שקיבל אור ירוק משלמה נחמה, נציגו של אריסון בישראל, כינס את שמואל ובני-דודיו, דני ודורי, כדי לדון בהצעה. שמואל הביע את התנגדותו, ונוחי המאוכזב חזר לנחמה עם התשובה: "מצטער, אנחנו בחוץ".

שבוע לאחר מכן שמואל חזר בו. הפעם נקבעה פגישה עם אריסון עצמו, שלאחריה כונסה המשפחה המורחבת כדי לבשר לה על ההצטרפות לקבוצה. בתהליך הרכישה של הבנק הפך נוחי לדובר הבלתי-רשמי של המשפחה: "אנחנו עובדים בשיתוף-פעולה, ומי שמוביל את הקבוצה הוא שמואל, שנתן את ברכתו ליוזמה שלנו", הסביר באחד הראיונות שהעניק מאותה תקופה.

לאחר שהקבוצה זכתה בשליטה בבנק, מונה נוחי לאחד משני הדירקטורים מטעם משפחת דנקנר, ומאוחר יותר לסגנו של היו"ר נחמה. אבל המינוי המשמעותי יותר היה זה של יו"ר ועדת האשראי של הדירקטוריון, תפקיד שהפך אותו לאחת הדמויות המרכזיות במשק והמחוזרות במיליה העסקי.

במהלך תקופת עבודתו בוועדה, נחשף נוחי למאות עסקות-מימון מצד כמעט כל גוף עסקי גדול במדינה. השנים בראשות הוועדה העמיקו את מיומנותו הפיננסית. הוא נכנס לתפקיד ברצינות רבה, למד כל החלטה לעומק, לילות כימים.

על רקע הרכישה הצפויה של אי.די.בי, אחד הלווים הגדולים של בנק הפועלים, התפטר לאחרונה נוחי מתפקידיו בבנק. הוא עדיין מקורב ליו"ר שלמה נחמה ולבן-דודו דני דנקנר, שהחליפו בעמדת סגן היו"ר - שלישייה שלה מיוחסת פרישת המנכ"ל הכול-יכול של הבנק, עמירם סיון, בתחילת השנה.

נחמה, נוחי ודני, יזמים מדור שצמח בארץ, הרואים בפתיחת המשק כהזדמנות, ושגורמים בין-לאומיים מעורבים בעסקיהם, לא הסתדרו, בלשון המעטה, עם סיון, איש המנגנון המסורתי, ששאב עוצמה אדירה מהכפופים לו. סיון, שנחשב בעבר לבנקאי מספר אחת, גם בעיניהם, איבד את חינו ככל שחלף הזמן. נראה היה כי הוא מתקשה להפנים את העברת השליטה בבנק לידיים פרטיות. בהתנגשות הבלתי-נמנעת, נאלץ המנכ"ל הוותיק לפנות את לשכתו מוקדם מכפי שתכנן.

נחמה, שנותר האיש החזק בנק, אומר היום כי "נוחי ואני עשינו יחד דרך ארוכה, ובהחלט נהנים לפעול במשותף ולעשות עסקים. יותר מהכול, זהו קשר חברי שנמשך, ואין לי ספק שיימשך גם בעתיד".

את דעתו על עסקת אי.די.בי נמנע נחמה מלחוות, לבד מהאבחנה שלפיה מדובר ב"אתגר גדול ומעניין, שנוחי הוא בהחלט אחד מאלה שמסוגלים להצליח בו, וודאי שאני מפרגן לו מכל הלב. אני חושב שלנוחי יש תוכנית טובה, ובוודאי היכולות, אישית ומקצועית".

"בכל חברה חייבים היררכיה"

ובינתיים, הופר האיזון במשפחת דנקנר. שמואל, לאחר שכבר נתן את ברכתו לעסקת בנק הפועלים, התחרט ככל הידוע ומצא את עצמו בבידוד מול בני-משפחתו, ובעיקר מול נוחי, שהסתמן כעת כיזם הבולט מבין בני הדור השני.

השוני שמחצינים השניים עצום: נוחי חם, אמפתי ולבבי. שמואל קשוח, ציני, רחוק מלהיות "חיה חברתית" כאחיינו. ועם זאת, טוען מי שמכיר אותם היטב, יש גם משותף - האמביציה, הנחישות, התחכום, הדרישה האין-סופית מעצמם ומהסביבה.

באפריל 1998, חצי שנה לאחר ביצוע עסקת הפועלים, נותבו חילוקי הדיעות לזירת המסחר. נוחי, שהתבשר על רכישת מניות גדולה שביצע שמואל בשעות הבוקר של אותו היום, הגיב במהירות. הוא חבר בטלפון לבן-דודו דני, ובמשך השעות הבאות "רוקנו" הצדדים את השוק ממניות דנקנר השקעות ותעשיות מלח, כשהם מזרימים לצורך הקניות סכומים שהסתכמו בכ-70 מיליון שקל(!).

התקשורת חגגה את מאבק השליטה המפתיע במשפחה, שנחשבה עד אז לסלע איתן של הרמוניה, ואשר הקפידה על ניהול ענייניה הרחק מאור הזרקורים. לפתע התברר שהיחסים בין המשפחות המרכיבות את הקבוצה רחוקים מלהיות אידיאליים.

הדנקנרים נבהלו ועצרו מייד. בלילות הבאים קיימו נציגי המשפחות פגישות ליליות מרתוניות, שבמהלכן הוחלפו תוכניות לחלוקת האחזקות המשפחתיות. בסופו של דבר, ולא בפעם האחרונה, החליטו הדנקנרים שלא להחליט.

פחות משבוע לאחר פרוץ המאבק, כינסו הדנקנרים מסיבת עתונאים, לראשונה בהיסטוריה המשפחתית. נציגי המשפחות הפגינו חזות מחויכת מול העיתונאים, והסתדרו לתצלום קבוצתי. שמואל, שנטל את רשות הדיבור, מסר כי: "אנו רואים בהמשך האחדות בינינו מתכון לפיתוח ולהצלחה. הדבר הוכיח את עצמו במשך 40 שנה, וימשיך להוכיח עצמו בעתיד. אולי הוצאנו קצת יותר מדי כסף, אבל אני מרגיש שעשינו השקעה טובה, וזה עדיף על פיצוץ שהיה מפרק את העסקים המשותפים".

מבחינתו של נוחי, כבר לא היתה דרך חזרה. לאחר אין-ספור טיוטות, שנועדו לאפשר מכירת חלק מאחזקותיו, נחתמה באקטובר 1999 עסקה שבה מכר, עם אביו ואחותו, את מניותיהם בחברת דנקנר השקעות ליתר בני-המשפחה, תמורת כ-55 מיליון דולר.

עיתוי המכירה היה מושלם. מניות דנקנר השקעות זינקו בכ-200% בשנה שקדמה לעסקה, על רקע התמחור שניתן לעסקי הכבלים של מת"ב וההנפקה הצפויה של החברה המוחזקת פרטנר. מחיר העסקה שיקף לחברה שווי של יותר מ-300 מיליון דולר - פי שישה לערך ממחירה כיום.

בראיון משותף שהעניקו ל"גלובס" לאחר העסקה, טען נוחי כי "במשפחה שלי גמלה החלטה לממש חלק מהאחזקות בקבוצה על-מנת לקדם עסקים אחרים. אני מבטיח שבכסף לא נקנה יאכטה, ושהוא גם לא ישכב שנה בבנק".

את הסכסוך עם שמואל פטר נוחי כ"אי-הבנה זמנית, אירוע שלקח בערך 24 שעות והתקשורת בחרה להאריך". שמואל עצמו התייחס לדברים באופן שונה במקצת: "בכל חברה חייבת להיות היררכיה, למרות שהיחסים האישיים היו ועודם מצוינים. נוחי מוכשר כאדם וכאיש עסקים. אני בטוח שהוא יגיע רחוק ומאחל לו את זה מכל הלב".

ההצגה הפרטית של נוחי

בתקופה שבה הוביל לעסקת הפועלים, נטש נוחי את עיסוקו כמשפטן, אך המשיך לטפח שותפות שהקים עם פישר בעסקי התיירות והתעופה. בטיולי התרמילים המשותפים, במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, רקמו השניים תוכניות לעסק משותף. בטיבט גם מצאו את השם שהעניקו לחברת האחזקות שהקימו ב-1996 - גנדן.

נוחי ופישר החלו עם השקעה צנועה בחברת התעופה המקרטעת ישראייר, שבעת הרכישה מנתה שלושה מטוסים בלבד, והמשיכו בסדרת רכישות (החברות נתור, אופן-סקיי, צבר, השטיח המעופף ויוניטל), שהפכו את גנדן תיירות ותעופה, יש מאין, לקבוצה השלישית בגודלה בענף, לאחר אל-על וארקיע.

נוחי, כהרגלו, חשב בגדול וגם ביצע. שיקומה של ישראייר עבר דרך השקעות אגרסיביות במטוסי סילון, בצוות ובמנהלים, והפיכת החברה לבין-לאומית. עברו שלוש שנים לא קלות, שבהן נראה היה כי דנקנר ופישר רוכבים על גב הנמר - ישראייר רשמה הפסדים כבדים, והשניים נקלעו לחילוקי-דעות עם השותפים, הורן את ליבוביץ' (ולבסוף רכשו את חלקם).

כס המנכ"ל בחברת התעופה דמה באותן שנים קשות לכיסא-מפלט - שלושה מנהלים התחלפו עד למינויה של סבינה בירן, שבעזרתה עלתה החברה על דרך המלך: החלפת ציוד, התייעלות עצומה ויצירת סינרגיה עם חברות התיירות בקבוצה, העבירו את ישראייר לרווחיות נאה בשנה החולפת, שגדלה מהותית בשנה האחרונה.

ועדיין, למרות מחזור העסקים הגדול (כ-1.5 מיליארד שקל בשנה) גנדן תיירות לא הספיקה לנוחי. גם היום מתנהלת החברה בעיקר בפגישה שבועית עם פישר במסעדת "יקימונו" בשדרות רוטשילד בתל-אביב. השלב הבא של התפתחותו, עמידה בראש חברת השקעות מובילה, התאפשר עם קבלת כספי המכירה בדנקנר השקעות.

גנדן השקעות, שהוקמה לפני כשלוש שנים, היא ההצגה הפרטית של נוחי. פישר אומנם שותף ומסייע רבות, ויש בה לצדו משקיעים "כבדים" מהארץ ומחו"ל (ראה מסגרת), אך לטוב ולרע - האחריות היא על נוחי.

"התפיסה הראשונית היתה להתפתח על בסיס נדל"ן", משחזר מנכ"ל החברה, רפי ביסקר. "הערכנו שייקח לנו שלוש-ארבע שנים עד שנראה תוצאות, אך בפועל הוצעו לנו כבר בתחילת הדרך שותפויות בהמון פרויקטים, ובתוך פחות משנתיים הגענו למחזור עסקים משמעותי ולרווחיות".

עד היום השקיעה גנדן קרוב ל-250 מיליון דולר, חלק ניכר מהם במניות של חברות נדל"ן ציבוריות - וילאר, אלרוב, קרדן נדל"ן, ובעיקר מניות השליטה בחברת נכסי אזורים (לשעבר מקבוצת אי.די.בי), שברכישתה לבדה השקיעה גנדן קרוב ל-100 מיליון דולר. כיום, חולשת הקבוצה על כ-250 אלף מ"ר מניבים ומעורבת בבניית כ-1,000 יחידות-דיור.

למזלו, נמנע נוחי כמעט לגמרי מהרפתקאות בתחומי התקשורת והטכנולוגיה (למעט השקעה כושלת של כ-10 מיליון שקל בחברת נגה טכנולוגיות של איציק גולדנברג). פרויקט גדול של טלפוניה, שתכנן לבצע עם לב לבייב, בנובו-סיבירסק, לא יצא לפועל מאחר שהשניים לא מצאו שפה משותפת.

משרדי גנדן משקיפים על תל-אביב ממרומי "מגדל אלרוב". הם מאוכלסים בצוות של כ-25 עובדים, אשר המוכרים שבהם הם מנכ"ל אל על לשעבר יואל פלדשו, נציב מס הכנסה היוצא יוני קפלן, ביסקר וליאור חנס, המשמש כמנכ"ל גנדן תיירות.

למרות הזהות המוחלטת בינו לבין גנדן, נוחי פתוח לקבל ביקורת, ולא מהסס לשנות בעקבותיה החלטות, כשהגיע למסקנה שטעה. מצד שני, הוא חסר סבלנות לעתים, מתרגז בקלות (ונרגע באותה הקלות).

ביסקר מעיד כי "נוחי הוא אדם מאוד מיוחד לטעמי, עם חזון אדיר, דרייב ואנרגיות עצומות. כשהוא מתביית על מטרה הוא סוחף את כולנו". בגנדן כבר רגילים לעבודה סביב השעון. מצד שני יש גם צ'ופרים: בשנתיים קודמות, הוטסו עובדי החברה לבולוניה ופריס, כדי לצפות במשחקי ה"פיינל פור" האירופי, שבו השתתפה מכבי תל-אביב.

קודם להקמת גנדן שימש ביסקר, במשך 16 שנה, כמנכ"ל דנקנר השקעות. כיום הוא מדבר על "הרוח הגנדנית", שפירושה לדבריו, "במונחים צבאיים, להיות סיירת מטכ"ל. זה אומר לקפוץ על כל הזדמנות עסקית, לקבל החלטות מהר ועם אנרגיה אדירה של ייזום וביצוע, לעבוד סביב השעון כשצריך, ולא תמיד בצורה קונבנציונלית".

ביסקר איננו מסכים שגנדן קנתה את נכסיה ביוקר, דעה הרווחת בשוקי ההון והנדל"ן. בתור דוגמה הוא מונה שניים מהפרויקטים הבולטים שהקימה החברה בתוך פחות משנה מאז נרכשו - רכישת "מתחם אסם" בנתניה, שעליו נבנה פאואר סנטר, המושכר כיום במלואו, ו"בית אמבלייז" ברעננה, שהושכר לתקופה ממושכת. בשני הפרויקטים כבר מימשה גנדן מחצית מאחזקותיה, ברווח של מיליוני דולרים. ביסקר: "ענף הנדל"ן, במצבו הנוכחי, בא ואומר לי, אנחנו 'לא מאמינים שעשיתם את זה'".

רקנאטי עושה מחיר

באפריל השנה הרים נוחי טלפון ליורם טורבוביץ', לשעבר מנכ"ל דיסקונט השקעות מקבוצת אי.די.בי ומי שניהל עבור אודי רקנאטי את המגעים למכירת השליטה באי.די.בי. נוחי לא היה היחיד שהתעניין. בתור עמדו גם לב לבייב, עידן עופר, צדיק בינו, ואפילו יוסף גרינפלד מקרדן עדיין השתעשע ברעיון לשלוט באי.די.בי.

אבל נוחי רצה יותר מהאחרים, ובתוך שבועיים סוכם עקרונית מחיר העסקה - לפי שווי חברה של 1.05 מיליארד דולר - בהתאם להערכה שביצעה גנדן ממקורות מידע גלויים.

נוחי לא רצה, וגם לא היה יכול לממן את עסקת-הענק מכספה של גנדן. נדרשו לו שותפים. את יצחק מנור, מבעלי בנק אגוד ואימפריית יבואני הרכב לובינסקי (פיז'ו וסיטרואן) גייס כשזה בא לעניין אותו בעסקת נדל"ן גדולה. בתוך יום נתן מנור תשובה חיובית. לאחר פרסום דבר העסקה בעיתונות, היה צריך נוחי רק לבחור. הוא קיבל עשרות פניות, שמתוכן סגר עם אברהם (בונדי) לבנת, בעלי קונצרן השינוע "תעבורה", שאותו לא הכיר קודם-לכן.

מנור ולבנת מתאימים לנוחי כשותפים. לשניהם עסקים בעלי חוסן פיננסי גדול גם בתקופה של מיתון. בנוסף, השניים בעלי פרופיל סולידי, אינם מחפשים להיות במרכז העניינים, ויותירו בידיו את ניהול הקונצרן. בפן האישי רואה בהם נוחי אנשים כלבבו - הגונים, מביני-עניין, שהפכו בתוך זמן קצר לחברים (בדומה לשותפיו בגנדן).

העסקה לרכישת אי.די.בי נחתמה בחודש מאי ואמורה היתה להיסגר באמצע נובמבר, אך בינתיים התרחשו מספר דברים שטרפו את הקלפים מבחינתו של נוחי: החרפת המיתון, והשפל המעמיק בשוק ההון, עשו שמות בתוצאות אי.די.בי ובשווי השוק של הקונצרן (שירד לפחות מ-600 מיליון דולר - כמעט מחצית מהשווי בעסקה). בנק לאומי, שאמור היה לממן את עיקר הרכישה, הקשיח את תנאי-האשראי, ודרש מהרוכשים ביטחונות נוספים. גם התייקרות הריבית במשק הקטינה מהאטרקטיביות הטמונה בעסקה. בשוק ההון החלו לרנן כי מדובר ב"התאבדות כלכלית".

בשלהי אוקטובר, כחודש לפני המועד לסגירת העסקה המקורית, טס נוחי לפגישה עם אודי רקנאטי בביתו בג'נבה שבשווייץ. עד אז הסתדרו היטב ביניהם, כמעט בחברות. אבל הפעם דובר בבקשה מרחיקת-לכת - הפחתה של יותר מ-20% במחיר העסקה.

את מה שאמר נוחי לאודי באותה פגישה ניתן רק לנחש: הקריסה הכלכלית, ההרעה בתוצאות אי.די.בי והחמרת תנאי המימון הושמו, קרוב לוודאי, על השולחן ביניהם. מבחינה מסוימת, עשה הזמן שחלף שירות טוב לנוחי. הפעם כבר אף אחד לא ממש התעניין ברכישת אי.די.בי.

דבריו נפלו על אוזן קשבת. לאחר תהליך מכירה ממושך, השתוקק אודי להיפטר מאי.די.בי. גם בן-דודו ליאון, שטיפח בעבר שאיפות להמשיך ולשלוט בקונצרן, כבר הסכין עם המכירה. כעבור עשר שעות יצא נוחי מחייך מביתו של אודי בדרך חזרה לשדה-התעופה. בכיסו נח הסיכום על הפחתת מחיר העסקה.

לקח עוד שבועיים, עד שנחתמו תנאי העסקה המעודכנת. הפעם עמדו המוכרים באי.די.בי על תנאי שלפיו יפקידו גנדן ושותפיה בידיהם מקדמה על-סך 12.5 מיליון דולר, סכום שיהפוך ל"קנס" שאותו ישלמו הקונים אם עסקת אי.די.בי תבוטל.

108, מספר מזל

לארבעה אנשים נודעה השפעה גדולה במיוחד על עיצוב אופיו של נוחי דנקנר כאיש עסקים: אביו יצחק, דודו שמואל, יגאל ארנון ותד אריסון. ארבעה אירועים עיצבו את דרכו: רכישת בנק הפועלים, מכירת מניותיו בדנקנר השקעות, הקמתה של גנדן וההשתלטות הצפויה על אי.די.בי.

מועד השלמת הרכישה נדחה עד לסוף מרס 2003, והיא תתבצע בסופו של דבר לפי שווי של 840 מיליון דולר לאי.די.בי. בעצם 840,108,810 דולר. ולמה? כי 108 הוא המספר של נוחי, עניין של אמונה. גם באירוע ההתרמה למועדונים של הרצל אלימלך, משהתבקש לתרום לאחזקת ילד, נקב בסכום של 108 ליש"ט....