זיכוי מחמת הספקולציה

מה שנובע מפסק הדין של ביהמ"ש העליון בענין יו"ר הסוכנות לשעבר, שמחה דיניץ, הוא, שאפשר להשתמש בכספי ציבור לצרכים אישיים-פרטיים, ולעורר את הספק הבא בליבם של השופטים: אולי האיש הניח, סובייקטיבית, שיש "הסדר"? מכאן והלאה אפשר לקנות ספות עור לעצמך ולילד, שמלה לאישה ועוד דברים טובים, הכל על חשבון כספי ציבור, ואז לשחק אותה אדיש לחלוטין לעניינים הכספיים.

העובדה המוזרה ביותר בפרשת שמחה דיניץ היא, שאף אחד משופטי בית המשפט העליון, תיאודור אור, שלמה לוין ודליה דורנר, לא מצא לנכון להתייחס לרקע הכספי השלם של פרשת דיניץ, מעבר לשימוש הפרטי שעשה דיניץ בכרטיס הסוכנותי של האמריקן אקספרס, שחוייב בכ-20 אלף דולר, ומעבר לכ-7 אלפים דולר של כרטיס האשראי הפרטי שלו של חנות הבגדים סימס, בהם חייב דיניץ את הסוכנות.

הכוונה היא לכך, שדיניץ קיבל מהסוכנות דמי אש"ל מראש ובמזומן בסך כ-100 דולר ליום לכל יום בחו"ל, מלבד המלון והטיסות ששולמו בנפרד, ובסך הכל קיבל במהלך כהונתו אש"ל של 40 אלף דולר. גם לשלמה הלל, יו"ר קרן היסוד, היה כרטיס אמריקן אקספרס, אבל הלל, כפי שהעיד בביהמ"ש, השתמש בו פעם אחת בלבד, כאשר נתקע בנסיעה לסופת שלגים.

מה חשב דיניץ על ה-40 אלף דולר אש"ל? ראשית, הוא דרש ממזכירתו להקפיד לקבל את הכסף כמפרעות, ואת הסכומים הללו, בין אם השתמש בהם ובין אם לאו, הוא ראה ככסף שלו. בעדותו אמר דיניץ, כי היה רשאי להשתמש בכסף זה גם "לקנות מתנה לילדים".

דרך ארוכה ונפתלת עשו השופטים ברנר (במחוזי) ואור ולוין (בעליון) עד שזיכו את דיניץ משני האישומים. הסיבה לכך היא, שהתובע, שמעון דולן, ניתץ את כל גירסאותיו של דיניץ והציג את המסכת העובדתית הבאה:

דיניץ הקפיד לדרוש מהסוכנות החזר הוצאות על סכומים פעוטים, כמו 29 ש"ח מתחנת דלק או טיפ למלצרית, אבל בתלוש המשכורת, כך דיניץ, הוא רק העיף עין לכיוון סכום הנטו; דיניץ ידע, שבלי סיוע אקטיבי מצידו אי אפשר לבצע הפרדה בין הוצאות פרטיות והוצאות בתפקיד באמריקן אקספרס; הפרדה כזו לא נעשתה; כשהתבקש על ידי פקידי הסוכנות לדווח על הוצאותיו הפרטיות, נמנע מלעשות כן; כשהתבקש במפורש על ידי הגזברות לפרט מה בתפקיד ומה פרטי, פשוט התעלם מהבקשה; כאשר הפרשה החלה להתגלגל בתוך הסוכנות, ערך התחשבנות פיקטיבית ומוטה, וארגן לעצמו "מענק ביגוד" כדי להקטין את חובו; גם אחרי שהופסק ענין האמריקן אקספרס, המשיך דיניץ לרכוש בגדים בכרטיס סימס; כשגם ענין זה נחשף, ארגן דיניץ שני מכתבים מראשי הסוכנות בניו-יורק, עמירה דותן ועוזי נרקיס, מכתבים בהם לקחו השניים על עצמם את ה"אשמה" בענין כרטיס סימס.

בענין סימס הרשיע השופט ברנר את דיניץ בקבלת דבר במירמה ובהפרת אמונים, בעיקר על יסוד אי אמון מוחלט כלפי דיניץ, ומצד שני אמון מוחלט בעדותו ובמהימנותו של משה נתיב, מי שהיה ראש המשלחת בניו-יורק. השאלה שבמחלוקת היתה, האם נתיב ודיניץ סיכמו על "הסדר", לפיו הסוכנות בניו-יורק תשלם את חשבונות סימס ותחייב את דיניץ בישראל, ומכאן והלאה, כך דיניץ, הפקידים התרשלו והסוכנות שילמה.

השופט ברנר קבע, כי אמנם היה ארוע חד פעמי, בו נתיב אישר לדיניץ כיסוי של חליפה אחת מתוך שתיים שקנה, לצורכי תפקיד, אבל נתיב אף פעם לא אישר "הסדר" קבוע לגבי כרטיס סימס, דיניץ חזר בו מגירסה זו - וזהו יסוד ההרשעה.

את הזיכוי מחמת הספק באמריקן אקספרס, אחרי לבטים קשים, בנה השופט ברנר, באופן פרדוקסלי, דווקא על "תשובותיו הבלתי משכנעות של דיניץ" בחקירה של דולן.

"בעיקרו של דבר", קבע השופט ברנר בזיכוי מהאמריקן אקספרס, "דיניץ היה פשוט אדיש לבעיה כיצד יפרידו פקידי הסוכנות בירושלים בין רכישותיו הפרטיות להוצאותיו המוסדיות בכרטיס האשראי. לדידו, די היה לו בזה שנאמר לו, כי כל הרכישות "מצונרות" בצינור אחד וכי תערך התחשבנות. כיצד יסתדרו פקידי הגזברות וכיצד יפתרו את כל הקשיים והשאלות הטעונות פתרון לביצוע ההפרדה, זו בעיה שלהם. בתודעת דיניץ, הנושא היה מטופל, ועל כל פנים, אמור היה להיות מטופל, ודי היה לו בכך".

עם כל הכבוד לשופט ברנר, דיניץ הציג כל מיני גירסאות - החל מרשלנות של פקידים ועד לתיזה של קונספירציה נגדו - מסקנתו של השופט ברנר בענין האדישות עומדת בסתירה לקפדנותו של דיניץ בענין החזר הוצאות פעוטות בכיוון ההפוך, ובכל מקרה אדישות היא נשמעת יותר כמו מילה נרדפת ל"עצימת עיניים", שבוודאי איננה סיבה לקולא.

הן שופטי הרוב שזיכו את דיניץ בעליון, אור ולוין, והן דורנר במיעוט, אשר הרשיעה את דיניץ בשני האישומים באופן נחרץ, חשבו, בניגוד לשופט ברנר, כי בפרשת דיניץ יש לראות את שני האישומים על אותו יסוד נפשי.

את דעת הרוב, להשאיר בעינו את הזיכוי באמריקן אקספרס ולזכות גם בסימס, כתב השופט תיאודור אור. פרדוקס הזיכוי במחוזי מתגמד לעומת פרדוקס הזיכוי בעליון בכרטיס סימס.

כך בנה השופט אור את הזיכוי: ראשית, יש לקבל את קביעת המחוזי לגבי מהימנותו של משה נתיב מול אי מהימנותו של דיניץ. אם ככה, מה עושים עם גירסתו הנחרצת של נתיב, לפיה דיניץ ידע היטב שלא היה הסדר קבוע בענין סימס? הולכים לחקירה הנגדית ומוצאים שם את הקטע הבא:

עו"ד אמנון גולדנברג, פרקליטו של דיניץ, שאל את נתיב, האם ייתכן שדיניץ הבין אחרת את השיחה ביניהם בענין סימס, דהיינו, למרות שבמכתב של דיניץ לסימס היה איזכור של קניה אחת, דובר ביניהם על הסדר הקבע. תשובתו העדינה של נתיב, שייתכן שדיניץ הבין אחרת, היא ספקולציה טהורה, שאין לה שום ערך ראייתי. אבל, השופט אור לקח אמירה זו כבסיס, הפך לחלוטין את קביעת ביהמ"ש המחוזי, ויצא למסע ספקולטיבי משלו בנבכי נפשו של דיניץ:

"אף אם כענין אוביקטיבי, לא יכול היה נתיב להבין את פניותיו של דיניץ כבקשה מצידו למסד הסדר רב פעמי ומתמשך לתשלום הוצאות בסימס, עדותו של נתיב כשלעצמה אינה שוללת את האפשרות כי דיניץ סבר, מבחינת הלך רוחו הסוביקטיבי, כי הנושא סוכם וכי החשבונות העתידים לבוא יטופלו באופן שבו טופל החשבון הראשון".

השופטת דורנר שלחה עקיצה לשופט אור כשפסקה: "על אף תשובתו האבירית של נתיב, שהסכים לאפשרות של אי הבנה בינו לבין דיניץ בדבר קיומו של ההסדר הכללי שאותו גרס דיניץ ולא עמד על כך שדיניץ אינו אומר אמת, הרי שלנוכח המכתב שכתב דיניץ לנתיב, שעל יסודו הורה נתיב על פרעון החשבון, לא יכול להיות ספק כי לא דובר ביניהם על הסדר קבע, ודיניץ ידע זאת". *« משה ליכטמן « זיכוי מחמת הספקולציה *« שני פרדוקסים היו בזיכוי של שמחה דיניץ: דווקא התשובות הבלתי משכנעות הביאו את ביהמ"ש המחוזי לזכותו באחד האישומים, ופרט ספקולטיבי בעדות המרשיעה העיקרית בסעיף השני היה התשתית לזיכוי בעליון