עוד פעם רבין

מישהו אחר היה בוודאי מחפש כיוון חקירה חדש, אבל לא אורי מילשטיין. כאילו לא שבע האשמות על שספרו "תיק רבין" שימש השראה לרוצחו של יצחק רבין, משלים כעת ההיסטוריון מנפץ המיתוסים את ספר ההמשך. הוא ייקרא בפשטות "תיק רבין 2", וידון ברצח, בקריסת הסכמי אוסלו ובאינתיפאדה הנוכחית, שאותה מכנה ד"ר מילשטיין "מורשת רבין האמיתית".

כשזה נוגע לרבין, מילשטיין יורה לכל הכיוונים, מקרבות מלחמת העצמאות והלאה. בימים אלה פרסם מילשטיין קטע מהספר ב"האומה", רבעון של הימין, בין הבודדים שמוכנים כיום לתת לו במה. תחת הכותרת "ירושלים בתש"ח: מדוע לא הגיעה האספקה", שב מילשטיין לתזה שלו כי לא היה כלל מצור על ירושלים, וכי האספקה לא הגיעה לעיר משום שהמשאיות המובילות היו תקועות ריקות בירושלים, כיוון שיצחק רבין, אז מפקד חטיבת הראל, היה נתון בהלם קרב וחשש להחזירן לתל-אביב להטענה מחדש. מילשטיין גם טוען שאנשי החטיבה עיכבו את המשאיות, שכן הם השתמשו בהן להובלת ביזה שלקחו מקטמון.

"במקור 'תיק רבין' היה אמור לצאת בשלושה חלקים", אומר מילשטיין. "החלק הראשון מסתיים בהדחתו במלחמת העצמאות, הספר השני על רבין כמצביא מהולל, והשלישי כמר ביטחון הנוכחי. אבל אז רבין נרצח, ואני הסתבכתי, הפכתי להיות 'האידאולוג של יגאל עמיר', וכבר לא היה דחוף להוציא את ההמשכים. עכשיו החלטתי להוציא גרסה חדשה של מה שהתפרסם, להוסיף את נושא הרצח, שייכתב על-ידי שותפי ד"ר מיכאל ברונשטיין, ואת כל נושא האינתיפאדה הנוכחית".

בוא נבהיר קודם את ה"הסתבכות" שלך. קראתי התבטאויות שלך גם שנתיים אחרי הרצח, שבהן אתה אומר "רבין חי כאפס ומת כאפס".

"זה לא נכון, לא אמרתי דבר שכזה. תשמע, הספר יצא חצי שנה לפני הרצח ולא זכה להתייחסות. אחרי הרצח מצאו את הספר בחדרו של יגאל עמיר, ועיתונאים פנו לקבל ממני תגובה. יכולתי להגיד שאין לי תגובה, יכולתי להגיד שזה לא רלבנטי, אבל זה לא באופיי, אמרתי שיגאל עמיר היה תלמיד שלי, וכשמסתכלים על האופן שבו בוצע הרצח רואים שהוא הבין מהספר איך פועלות מערכות.

"לא אמרתי שאני שמח ומאושר מהרצח, אמרתי בשידור אצל גבי גזית שאני מצטער שרבין נרצח ושזה היה מחדל אדיר של השב"כ, מערכת שרבין עצמו היה אחראי לה. אז ציטטו מפי כאילו אני מתגאה שהתלמיד שלי קורא אותי. איזה מתגאה? אתה יודע איזה נזק זה גרם לי? אבל מי יכול להיכנס למאבקים משפטיים עם העיתונות. לא רוצה להתמודד עם כל העולם ולפתוח עוד חזית ועוד חזית".

אם בספרך הנוכחי אתה מתעסק באינתיפאדה הנוכחית, למה אתה ממשיך לדבוק בשם רבין שרק יביא לך צרות?

"אני מטפל בספר גם בברק ובשרון, אבל טענתי היא שתוצאות הסכם אוסלו קשורות לרבין. זה היה המעשה הכי חשוב בחייו, והביטוי לכישלונו היא האינתיפאדה הנוכחית. אני מטפל בספר גם בתפקוד הלקוי של הצבא, שרבין השפיע עליו ועל תפיסת הביטחון שלנו ב–20—30 השנה האחרונות. אין אדם שמסמל יותר מרבין את ההסתאבות והפגמים של מערכת הביטחון. אין לי שום דבר אישי נגדו, יש עוד אנשים, אבל הוא הסמל".

כשרבין ישן

ד"ר אורי מילשטיין הוא כיום "נגוע", מורחק מהשפעה באקדמיה, בצה"ל ובכלי-התקשורת. הוא ממשיך להשמיע את דעותיו, בבוטות, בקולניות, ובלא-מעט תחושת ערך עצמית — שלא לומר ביטול כל דעה אחרת — אולם הדעות האלה נשמעות היום בעיקר בישיבות ובחוגי הימין הקיצוני. הוא מונה את משה פייגלין, מנהיג "זו ארצנו", בין מכריו, ואף הלך עמו כברת-דרך בתנועת "מנהיגות יהודית". מילשטיין גם מאמין שקריאת ספרו "תיק רבין" השפיעה על עיצוב הכרתם הפוליטית של חלק נכבד מעולי ברית-המועצות לשעבר.

סדרת הספרים "תולדות מלחמת העצמאות" נחשבת למפעלו המרכזי של מילשטיין כהיסטוריון. הוא הספיק לכסות את חודשיה הראשונים של המלחמה בארבעה כרכים, ואז, לפני כעשר שנים, נפסקה ההתקשרות בינו ובין ההוצאה זמורה-ביתן, והוא נאלץ, לדבריו, לקנות בחזרה את הזכויות תמורת 30 אלף דולר, סכום שאותו הוא משלם עד היום.

"המחקר ההיסטורי שלי על מלחמת העצמאות עלה לי עד היום חצי מיליון דולר", אומר מילשטיין. "אני משלם כל חודש החזרי הלוואות של 3,000 שקל, שילמתי עליו בחיי, בבריאותי ובמשפחתי".

את הצעד של ההוצאה הוא רואה כחלק מתהליך ההחרמה, שהחל במהלך שנות ה-80 ותפס תאוצה, כאשר החלו להתפרסם גילויים שלו על פועלם של בני דור הפלמ"ח, מי שהפכו לאליטה הפוליטית-חברתית-תרבותית של ישראל. לטענתו, כל ניסיונותיו מאז להשיג תמיכה למימון מחקריו, אם באמצעות אוניברסיטאות, קרנות בארץ ובחו"ל, או אנשי עסקים כמו מוזי ורטהיים, עלו בתוהו. הספר על רבין, הוא אומר, הוא דרך קלה להמשיך ולהוציא חומרים שהצטברו אצלו ממחקרו המונומנטלי.

סיפור הלם הקרב, שמייחס מילשטיין לרבין, בא לידי ביטוי ב"בריחה של מח"ט הראל אל השינה שעה שפקודיו לוחמים, וגם באימה לחזור אל המקום שבו הוא קיבל את הלם הקרב, לשער הגיא". "הפעם הראשונה שדיברתי על הבריחה של רבין", מספר מילשטיין, "היתה כשהוזמנתי כעד הגנה במשפטו של רוני אלמוג, הש"ג מליל הגלשונים. אמרתי, 'אם אתם רוצים לשפוט אותו על בריחה, קודם תשפטו את שר הביטחון'. השופטים נפלו בפח ושאלו על מה, והרציתי להם שעה על בריחתו של רבין. קיבלתי למחרת עמוד ב'מעריב' — רבין ברח משדה הקרב. מלשכת רבין ענו שלא ראוי להתייחס לדברים, והעיתונות קיבלה את זה".

דיר יאסין הוא אירוע מכונן נוסף שמילשטיין מתכתש עליו. "הראיתי שלא היה טבח בדיר יאסין וכל סיפורו לא היה אלא השמצה על האצ"ל, כדי שלא ייכנסו לצה"ל כארגון אלא כפרטים. לא הפריכו את דבריי עד היום. טוענים שרצחו 254 ואני אומר מקסימום 110 — וזו הגזמה שמלמדת על האמינות שלנו. אין אדם בעולם שראה את הטבח, חוץ ממאיר פעיל. את הגרסה שלו מצטטים, ואילו מילשטיין, שאומר שלא היה טבח, הוא הקוריוז".

הימין בשלטון כבר לא-מעט שנים, ולכאורה היה צריך לאמץ את הגרסה שלך.

"אנשי אצ"ל ותיקים שמחים על הפרסום שלי על דיר יאסין, אבל את השלטון היום, השאלה אם היה טבח או לא היה אינה מעניינת".

"לא היה מצור על ירושלים"

בשבוע הבא ירצה מילשטיין על דיר יאסין בכנס על טרור שייערך באוניברסיטת בר-אילן. זו תהיה יריית-הפתיחה לחודש של הרצאות בכנסים ומופעי-דרכים שהוא יערוך, עד יום העצמאות ה-55, ובהם ישוב ויספר, עיר אחר עיר, שכל מה שסופר עד כה על מלחמת העצמאות הבל-הבלים הוא.

מילשטיין אומר שהוא חש כירמיהו הנביא מול ההיסטוריונים-הכוהנים, המשרתים את המערכת, ושהאמת שלו תוכח, אם לא כעת, בעוד עשר, עשרים שנה, ומצדו, גם אחרי מותו. המופע האחרון יהיה ביום העצמאות, בירושלים: שחזור הקרבות בדרך אל הבירה, על-פי מילשטיין.

את סיפור הביזה בקטמון מילשטיין מבסס על ראיונות שבהם סיפר לו לוחם אחד כיצד הורידו מקטמון שתי משאיות עם פסנתרים ושטיחים, "ואחרי המלחמה שמעתי שאנשים פרטיים לקחו מזה לעצמם", ובעדות אחרת, "ראיתי פלמחניקים עטופים בשטיחים פרסיים". מילשטיין מסתמך גם על ראיונות שלו עם האלופים דוד שאלתיאל ויגאל אלון, שלפיהם מפקדים בכירים נטלו חלק בביזה. הם לא הוענשו וקידומם לא נפסק.

סיפור הביזה נשמע לי מנופח. שתיים-שלוש משאיות מתוך 200 משאיות, ומה זה בכלל קשור לרבין?

"זה 40 משאיות מלאות ביזה, וזה הרבה. אז נכון שרבין עצמו לא לקח ביזה ולא קשור לביזה. גם שרון לא רצח אף ערבי בסברה ושתילה, אבל הוא היה שר ביטחון. רבין היה מח"ט כשחייליו לקחו ביזה".

וירושלים לא היתה במצור?

"לא היה סיפור מצור. יהודים עשו על עצמם מצור, לא בכוונה אולי, כי המשאיות היו תקועות בירושלים. אבל כשאתה קורא את רם אורן, אז מ-20 באפריל עד 19 במאי 1948, חודש שלם, לא הגיעה אספקה לירושלים, ושוב מיתוס המצור".

הרומן של רם אורן "לטרון" הצליח להרגיז את מילשטיין, שכינה אותו במאמר ביקורת בתואר "פולקלור". במכתב תגובה למערכת נכתב שאם מילשטיין היה מבקר את "מלחמה ושלום" של טולסטוי, היה כותב ש"מדובר בפולקלור ואי-הבנות של רוסיה במאה ה-19".

מילשטיין: "טולסטוי כתב ספרות יפה ופילוסופיה, אורן מתיימר לומר שהסיפור שלו זה מה שהיה. הוא אומר, 'איפה שהיסטוריונים נכשלו, אני אצליח', ובכך חיזק את המיתוס של לטרון. הוא לא הבין את העניין".

"אי–אפשר לקרוא מרוב חנופה מלוקקת"

אם למילשטיין יש מחמאות למישהו, כנראה שנמנמתי בקטע הזה במהלך שיחותינו. נראה שהוא מבעיר כל חלקה היסטורית-ספרותית שצומחת בסמוך אליו. החל בספרים החקייניים, כהגדרתו, שכתבו דן מרגלית, מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר על הצנחנים ("הצנחנים כעסו שלא פרגנתי להם והזמינו אותם לעצמם כספרי מתנה"), עבור בספר שכתב בן כספית על אהוד ברק ("חלאה, ספר מגויס"), ועד האחרון על ברק שכתב רן אדליסט ("אי-אפשר לקרוא מרוב שזה חנופה מלוקקת").

אבל אל דאגה, מילשטיין כבר יראה לכולם. לצד ספרו על רבין הוא יוציא השנה ספר נוסף, "תרבות הביטחון", ובו יהיו גילויים על קרב עין זחלתא במלחמת לבנון. "זה הקרב החשוב ביותר במלחמה הזו", אומר מילשטיין, "והוא משמש בספר כמודל לתרבות הביטחון בישראל. התוכנית היתה להגיע לכביש ביירות—דמשק בתוך יום, אבל הכוחות נכנסו מאוחר ונעשו הרבה שגיאות, וכאשר הגיעו לעין זחלתא, אוגדה צה"לית שלמה התברברה שם במשך יומיים מול גדוד חי"ר וגדוד שריון סורי, ולא התקדמה ליעד המרכזי של כל המלחמה".

בספר גם מפרט מילשטיין את דעתו על הספרים שמהם מלמדים בצה"ל, דוגמת ספרו של ישראל טל, על ביטחון לאומי ("אראה שהוא ספר חסר ערך"), ספרו של אורי בן-ארי "אחריי", המשמש ספר לימוד במסגרות טקטיות, וכמובן ביקורת על מאיר פעיל, "התאום הסיאמי שלי".

בעניין ספרי הצנחנים, לפחות, אפשר להבין את כאבו. יותר מכולם עשה מילשטיין לטיפוח המיתולוגיה של הצנחנים, תחילה כחייל בסדיר שנלקח על-ידי שרון לתאר את ימיה ולילותיה של היחידה, ואחרי 1967 כשפרסם במוספי השבת סדרה מעלילות הצנחנים, שהפכה בהמשך לספר רב-מכר. מילשטיין כמובן טוען שחשף את מעשיהם, ואף נוקב בשמו של אחד מגיבורי ה-101 שאיים עליו לדבריו, ברצח, כי ציפה ממנו לספר מפרגן.

ואת הסיפור על אהוד ברק שמעתם? "ערב אחד אני עולה על משכבי לצד רעייתי", אומר מילשטיין, "ופתאום צלצול בטלפון. אהוד על הקו". לדברי מילשטיין, ברק רצה להתייעץ איתו בקשר להתנגדותו למינויו של דן שומרון לרמטכ"ל. "זה היה ב-1985, סוף תקופת משה וחצי (הרמטכ"ל משה לוי), ואהוד היה אז ראש אמ"ן. מה פתאום אתה רוצה להתייעץ איתי? 'אורי, אתה אדם חכם', הוא אומר לי. בסופו של דבר הוא לא התקשר, ושיחת העצה לא התקיימה".

חשבון ארוך, לפחות מזווית הראייה של מילשטיין, יש לו גם עם שאול מופז. "מופז בזכותי רמטכ"ל", הוא אומר. "אחרי 1967 הוא היה סמל בגדוד של איציק מרדכי, ואני אז ההיסטוריון של הצנחנים. באתי לבקעה לאסוף חומר, גם עליו. הוא חיסל כמה מחבלים במארב, ושאלתי את המח"ט דני מט מה קורה עם הסמל הזה. מט אמר לי שהוא נכשל במבדקי קצונה. למח"ט יש אפשרות להמליץ, אבל דני חשש שהוא ייכשל בקורס וזה ייפול על אחריותו. אמרתי לו, דני, כל הקורס הזה קשקוש, אחרי ששאול עבר מרדפים בבקעה, הוא לא ייכשל.

"ובאמת, מופז עבר את הקורס. והוא ידע על ההתערבות שלי. פעם בשנה היה שולח לי שנה טובה, תמונה, ספר. ככה כמה שנים. בינתיים הוא התקדם. לימים, והוא מפקד בה"ד 1, נפגשנו ברב-שיח שבו טענתי שצה"ל לא מפיק לקחים. דיברתי על פעולה של סיירת צנחנים שנעשתה ביום כיפור ליד דמשק, ונכשלה. מופז ואנשיו נחתו סמוך לכביש רמת הגולן—דמשק במטרה למנוע העברת ציוד סורי לחזית, אבל הסורים איתרו אותם והחלו להקיף אותם. הצנחנים קראו חזרה למסוק שהנחית אותם וחולצו תחת אש בלי שימלאו את המשימה. הם פשוט הגיעו ונחלצו".

איך מופז הגיב להתקפה כזו, שנעשתה בפני חניכיו בקורס?

"מופז, חכם גדול הוא לא, החליט כנראה להתווכח איתי על היסטוריה, קם ואמר שמה שמילשטיין אומר לא נכון, כי הוא, מופז, יודע על מה שהיה שם באופן אישי. חזרתי ואמרתי שמה שמפקד בה"ד 1 אומר לא נכון, תפקידה של הסיירת היה לעצור שם, אבל הם ברחו מהמקום בעור שיניהם במסוק. ומאז גם לא הזמינו אותי לבה"ד 1".

נשמע לי סיום נאות למערכת יחסים.

"חכה. כשמופז מונה לרמטכ"ל, שלחתי לו מכתב עם ספרי 'קריסה ולקחה', וכתבתי 'לא משנה מה קרה בינינו, אתה יודע את חלקי בהיעשותך לרמטכ"ל'. כעבור שבוע טלפון, מזכירת הרמטכ"ל מעבירה לי את הרמטכ"ל. אורי, שלום, חברי הכי טוב, כאילו לא עברו השנים הארוכות שלא דיברנו. אמרתי לו, אומרים שצה"ל פתוח לקבל ביקורת, הגיע הזמן שתפסיקו להחרים אותי. אמר לי, אורי, מאה אחוז, תוך שבועיים-שלושה נפגשים. כלום. וזו אפיזודה סימפטומטית".

אתה מרגיש שהאנשים האלה, שכיום בצמרת, חייבים לך?

"אריק שרון לא קשור אליי, אני רק משכתי אליו את התודעה הציבורית. אבל מופז חייב לי אישית, ואין לו שום סיבה לנטור לי, ואני שואל למה? כל דור הפלמ"ח מפחד ממני ויש להם מאבק נוראי איתי, אבל אתה שאול, שבטח חושב כמו כולם שאני ימני, מה קרה לך? אתה, שעוד חייב לי אישית את כל מה שיש לך, אתה מחרים אותי?"

ההתייחסות של מילשטיין היא תמיד אישית, וכך גם הפרשנות שהוא נותן ליחס של אחרים כלפיו. "מופז מתכחש לי גם היום, כשהוא שר ביטחון, כי הוא הגיע למסקנה שאני כל-כך בלתי צפוי, שאני יכול לפרסם עליו דברים".

ושרון?

"שרון, שיש לי איתו שעות שיחה מימי הצנחנים ועד משפט הדיבה מול הטיים, לא יכול להיות איתי בקשר, כי אז יחזרו להאשים אותו במה שקדם לרצח רבין. ולא שלא ניסו למעני, אנשים העבירו לי תכתובות שלהם עם משרד ראש הממשלה, שבהן הם ביקשו ממנו, אחרי שנבחר, להפסיק להחרים את מילשטיין. ראיתי תשובות של אורי שני ואחריו גם של דב ויסגלס, שבהן נכתב ששרון מאוד מעריך את מילשטיין, אבל לא יכול להתערב באופן העסקתו באקדמיה או בצבא. אם משרד ראש הממשלה חתום על המכתבים, אני מניח שהם עברו את אריק".

550 מבוקשים במכה אחת

מילשטיין אינו מבקש סתם דוכן שממנו יוכל למחוק את הבלופים של העבר. דבריו סדורים במסגרת תיאורטית, מודל שרידות שפיתח, ועליו הוא מרצה במסגרות שמקבלות אותו. "מערכת הביטחון שלנו מנוונת, אבל חושבים שהצבא חזק. אפילו מצנע, שמותח ביקורת עצומה על שרון, מאמין שצה"ל יוצא מהכלל. אם בציבור היו יודעים את האמת, אנשים היו מגיעים לייאוש. וכשאין הבנה לבעיות האמיתיות, נתפסים לוויכוחים אידאולוגיים בין ימין ושמאל".

הבעיה, כהגדרתו, נעוצה בחובבנות, באי-ניהול נכון ובחוסר חשיבה אסטרטגית צבאית וביטחונית. מילשטיין קורא לכן ליצירת סביבת-מחקר אקדמית סביב ההוויה הביטחונית, כזו שתהיה משוחררת מלחצים. "בנושאים כמו כלכלה ורפואה אנחנו מקדישים אנרגיה ובודקים שתן ודם וליחה של חולה, אבל אנחנו לא בודקים שתן ודם וליחה של המלחמה, ולכן החשיבה היא מניפולטיבית. אין מחקר אמפירי אקדמי אינטלקטואלי על מערכת הביטחון, כי היא לא משחררת מידע, ואז — או שאתה חוקר כמוני שלא מקבל מידע, או שאתה במערכת וקידומך תלוי במי שאתה חוקר. כך אתה לא תטפל בצאלים ב', או בעין זחלתא, או סולטן יעקב או גבעת התחמושת. אלה קרבות שלא נחקרו".

מילשטיין נאלץ כיום להרצות במכללת צפת הנידחת. לדבריו, פנה לפני חודשיים לאוניברסיטת בר-אילן, שהמכללה הגלילית מסונפת אליה, וביקש מעמד של פרופסור. "פרסמתי ארבעה כרכים על מלחמת העצמאות, אני המומחה הכי גדול בנושא. אני חושב שזה מקנה לי בגיל 63 את המעמד. ואחרי כל זה, אני היום מרצה זוטר. אבל בבר-אילן אמרו לא. המקסימום שהם מוכנים לתת לי זה ללמד בצפת. ומי מלמד בבר-אילן? אנשים שקראו ולמדו מהספרים שלי".

השיחות שלנו נערכות בימים שלפני המתקפה על עיראק. בבוקר הפלישה הוא מתקשר בהתלהבות — הנשיא בוש פעל כפי שהוא התנבא בכלי-התקשורת. "טענתי שהאמריקנים ינסו לחסל את סדאם חוסיין במכה מדויקת בעזרת מודיעין, ומתברר שכך נהגו. הם הפתיעו בכך את כל הפרשנים והמומחים בעולם, מחוץ למומחה ישראלי אחד, שמוחרם על-ידי הממסד הביטחוני והאקדמי של מדינתו".

למילשטיין אין בעיה להחיל את מודל השרידות שלו גם על הצבא האמריקני, שמצוי להערכתו בניוון מערכתי מאז מלחמת וייטנאם. וכך, למחרת מתקפת ה-11 בספטמבר, שיגר מכתב לג'ורג' בוש, ובו אותן הצעות שהוא שומר למערכת הביטחון הישראלית. "כתבתי גם שצריך לתקוף את אפגניסטן ואחר-כך את עיראק. לא אומר שבגלל זה פעלו כפי שפעלו, אבל אולי זה השפיע. אתה יודע, אפקט הפרפר".

במכתבך אתה מציע לשקול התקפה גם על איראן, תימן וסודן.

"בוש ניסח את 'ציר הרשע', לא אני, ולאותן מדינות צריך לגרום שלא יתמכו בטרור. האפשרויות הן או להחליף משטר, או לתת לאחת מכה חזקה, ולהעריך שהשאר ייבהלו. להרוג טורקי ולנוח, זה לא אומר שצריך להרוג את כל הטורקים. גם ב-48' חיסלנו כפר אחד. לא ברחו? חיסלנו כפר שני. לא ברחו? כפר שלישי. בסופו של דבר, כולם רוצים לשרוד. כרגע אין לאמריקנים אופציה של משא-ומתן עם הפונדמנטליסטים, כמו שלנו אין אפשרות למשא-ומתן עם החמאס והג'יהאד האיסלאמי. ואם אוסלו והסכם וויי לא הביאו לאפשרות הזו, הגיע הרגע שצריך להפעיל כוח. ברגע מסוים הפלסטינים יעדיפו את דרך הפשרה".

וישראל תנצל את המלחמה בעיראק לבצע מהלכים בשטחים?

"בזמן האחרון הגברנו את עוצמת הפגיעות וארצות-הברית שותקת, ותוך כדי המלחמה היא תשתוק עוד יותר. אבל שרון, בעקבות ניסיונו מסברה ושתילה, לא יעשה מעשה מהסוג הזה. הוא ינהג זהירות, פה עשרה הרוגים, שם עשרים הרוגים, אבל מעשים חמורים לא ייעשו גם אם יהיו כאלה שימליצו. בתחילת האינתיפאדה היתה מחשבה כזו, לחסל במכה אחת את כל 550 המבוקשים. בסופו של דבר ברק פסל את זה. אחריו בא שרון, וגם הוא חיכה לדולפינריום ולמלון פארק, ורק אז התחיל בפעולות מבוקרות, בגלל לקח סברה ושתילה. עכשיו מלחמה, גם הוא וגם הרמטכ"ל יעלון אנשים אקטיביים. הם יגבירו את הפעולות, אבל לא יגיעו למהלך הכרעה".