הכבוד של יונס נזריאן

ככה זה. גם במשפחות שהונן הכולל מוערך במיליארדים, שמהוות את בעלי המניות הפרטיים הגדולים ביותר בענק הטכנולוגיה קוואלקום, ושולחות ידן בעסקים חובקי-עולם, מנדל"ן ועד תשתיות, מציוד צבאי ועד בנקאות - גם במשפחות כאלה לא מתאפקים מלשלוח עקיצה מכוונת זה לזה.

אבל נכונה קביעתו של יונס נזריאן, 70, שבימים רגילים אין הוא שש לדבר על עצמו. זהו ראיון ראשון שלו, על אף שהוא פעיל כתורם בארץ כבר שנים. אחיו הבכור, יצחק, שכמוהו חי בקרב הקהילה היהודית-אמריקנית-אירנית העשירה אשר בבברלי-הילס, תורם בימים אלה מיליונים כדי "לחזק את הדמוקרטיה הישראלית", באמצעות הקמת "המרכז הישראלי להעצמת האזרח". בראיון ל"ידיעות אחרונות" דיבר יצחק על "חוסר–יציבות פוליטי חולני וחוסר קשר בין האזרח הבוחר לבין נבחריו בכנסת ובממשל".

"באופן כללי זו מחשבה טובה", בורר יונס נזריאן בקפידה את מילותיו. "כמה הוא יצליח להוציא את זה לפועל, אני לא יודע, אבל הוא משתדל. הוא הזמין אותי להשתתף, אז אמרתי את דעתי. ואת רואה שברשימת התורמים למרכז, השם שלי לא מופיע".

מה אמרת לו כשהוא הזמין אותך להשתתף?

"זאת שאלה לא כל-כך הוגנת, מפני שאני לא רוצה שיהיו לי בעיות עם אחי. בכל-זאת, הוא הבכור. יש לך אח יותר גדול?"

לא, יש לי אחות יותר קטנה.

"נו, אז את מכתיבה לה מה לעשות? הוא אדם שאחראי על החיים שלו ועל ההחלטות שלו. אני לא מותח עליו ביקורת, ולא אומר אם זה טוב או לא. אני יכול רק לא-להשתתף במה שהוא עושה. זה הכול".

אתה חושב שכאדם שלא חי כאן, ראוי שלא להתערב בענייני ממשל?

"תביני מה שאת רוצה מההסברים שלי".

אין לך קשרים עם פוליטיקאים ישראלים?

"יש לי קשר חברי איתם. מחר, ביום שישי, באים לבקר אותי כמה חברים מתחום הפוליטיקה. אבל אני לא פוליטיקאי. אני לא יושב פה, אני לא משלם מסים למדינת ישראל. אני תומך גם בליכוד, גם בעבודה. כל מנהיג ישראלי מכובד עליי".

"צריך מי שייתן את הדחיפה"

אז יונס נזריאן לא מקים מכונים לחקר הדמוקרטיה, אבל הוא כן מקים את "בניין נזריאן", שעומד להיות המשכן החדש של התיכון והקונסרבטוריון שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בגבעת רם. בקדמת הבניין מתנוסס לגובה שלושה מטרים וחצי פסל לבן של נבל, "צליל" שמו, עיצוב ותרומה של סוראיה נזריאן, אשתו, היושבת לצדו צנומה ושזופה בג'ינס ובחולצה לבנה.

מי שיצר את השידוך בין הנזריאנים לבין האקדמיה הוא יצחק נבון, המכהן כיו"ר חבר-הנאמנים שלה. "יצחק מאוד יקר לנו", אומר נזריאן. "אנחנו מכירים אותו הרבה שנים, עוד בזמן חייה של אופירה. אשתי היתה חברה שלה. כאשר הגענו מטהרן הוזמנו לפגישה עם בן-גוריון, ואז הכרנו את יצחק. אחר-כך הוא עבר את כל התהליך, נהיה נשיא, וגם הידידות התהדקה והתהדקה ועד עכשיו היא נמשכת".

נזריאן עומד בראש אגודת ידידי הוועד למען החייל בלוס-אנג'לס, פעיל ברשת הטלוויזיה היהודית, שהוקמה כדי "לאזן את המסרים האנטי-ישראליים בתקשורת האמריקנית", בתו פתחה מרכז ללימודים ישראליים ב-UCLA, ומתכוננת לעשות כן בעוד אוניברסיטאות; הוא פעיל בעשרות ארגונים, קרנות וכיוצא-באלה. שלוש הערים הגדולות כבר זכו לפעילותו במסגרת קרן ירושלים, תל-אביב וחיפה, כל אחת בשעתה. עמרם מצנע, למשל, ערך בביתו של נזריאן ארוחת גיוס לקרן בהשתתפות 300 עשירים מקומיים, כלומר מבברלי-הילס ומהסביבה - "וסוראיה בישלה בעצמה לכל ה-300", מהלל נזריאן, וסוראיה מחייכת במבוכה ומנסה להסביר שלא לגמרי לבד.

איך התרשמת ממצנע?

"מצנע הוא ראש עיר נהדר. אם הוא פוליטיקאי? אולי אין לו ניסיון; ראיתי את התגובות הלא כל-כך מוצלחות אליו. למה? אני לא יודע, אני לא חי פה. אבל הוא בן-אדם טוב וחבר טוב. הוא ביקר אצלי בבית הרבה פעמים".

יש לו, לנזריאן, תקציב תרומות שנתי, ואיש מיוחד האחראי להקצאתן. הוא אינו שש לומר מה גובה התרומה שהעמיד לקונסרבטוריון, אבל פרסומים קודמים מדברים על שני מיליון דולר. "בדברים כאלה, צריך איזה אדם שייתן את הדחיפה, יעשה את הסטרט-אפ", הוא אומר. "הדחיפה יכולה להיות בכסף, או בניהול, או בקשרים, או במחשבה. לי היה הכבוד הזה לעשות את הסטרט-אפ של האקדמיה למוסיקה ולמחול".

כיבוש המזרח הרחוק

הונה העיקרי של משפחת נזריאן הן מניותיה בקוואלקום, אם שיטת השידור הסלולרית CDMA: טכנולוגיה אלחוטית ההופכת דיבור לאינפורמציה דיגיטלית, המועברת ברשת אלחוטית, ומומרת בחזרה לדיבור בצד השני. בארץ משתמשת בשיטה הזו חברת פלאפון.

בבסיסה של ה-CDMA עומדת טכנולוגיה של תקשורת לוויינים אלחוטית, אשר פותחה בעבור הצבא האמריקני, וזה לא השתמש בה. "הגיעה אלינו הטכנולוגיה הזו", אומר נזריאן, "והחלטנו להשקיע בה". על הבסיס הטכנולוגי הזה פותחה, כבר במסגרת קוואלקום, טכנולוגיית ה-CDMA. קוואלקום מייצרת בעיקר שבבים למכשירים סלולריים, הפועלים בטכנולוגיה זאת ובאחרות הנגזרות ממנה.

במשך שנים לא מעטות נתפסה הטכנולוגיה הזו - שנחשבת לשיטה ה"אמריקנית" - לנסוגה, לעומת שיטת ה-GSM, מתחרתה ה"אירופית". המהפך חל לפני כמעט עשור, כאשר ה-CDMA אומצה בקוריאה. מאז רשמה הטכנולוגיה מהלך של "כיבוש" המזרח הרחוק, ששיאו באימוצה לפני שנתיים בידי מפעילת הסלולר הסינית "צ'יינה יוניקום" - מה שמעורר תקוות לעשרות מיליוני משתמשים חדשים בתוך שנים ספורות. לפי שעה, קשה להעריך לאיזו מהטכנולוגיות יש יותר משתמשים. "הזמן עובד לטובת קוואלקום", משוכנע נזריאן. "כל מי שמשתמש בטכנולוגיות ה-CDMA, אנחנו מקבלים את הדיבידנד. לא אני, החברה. אני, כמו כל בעלי המניות, קיבלתי עכשיו דיבידנד של 5 סנט".

קוואלקום ספגה פגיעות מתונות יחסית במפולת ההיי-טק, ובאחרונה היא פורחת. שוויה בבורסה כ-26.5 מיליארד דולר, והכנסותיה השנתיות הן כ-4 מיליארד דולר. לפי העיתונות, משפחת נזריאן מחזיקה בכ–%5 ממניות החברה. מייסדי החברה, שהקימו אותה ב-1985, היו ארווין ג'ייקובס ואנדרו ויתרבי. ויתרבי פרש לעסקים פרטיים; ג'ייקובס עדיין עומד בראש קוואלקום, וב-2002 אף היה אחד המנהלים המתוגמלים ביותר באמריקה, עם 63 מיליון דולר. "ככה החליטה ההנהלה", אומר נזריאן, "בעלי מניות לא יכולים להיות מעורבים בכל דבר".

ב-1994 ניגשה קוואלקום למכרז הסלולרי השני בישראל, במסגרת קבוצה שכללה את SFR הצרפתית ואת חיים בראון ז"ל, אולם לא זכתה. יש לה בישראל חברה-בת, "שעושה כל מיני פיתוחים לדרישות של בזק, של הממשל, ושל המפעלים שרוצים להתעסק בענייני היי-טק, בתקווה שטכנולוגיית ה-CDMA תתפתח גם פה. בינתיים הצלחה גדולה לא היתה לנו", מודה נזריאן, "אבל אנחנו לא מיואשים. בעתיד הם יגיעו לבד למסקנה שכדאי ללכת לטכנולוגיה הזו".

"זו קהילה מאוד מוצלחת"

כאשר נזריאן נשאל לעסקיו, הוא עונה: "אנחנו עושים כמה דברים, כמו כל יהודי בנכר. אנחנו מתעסקים קצת בענייני בניינים". בנוסף ל"ענייני הבניינים", כלומר העיסוק בנדל"ן, נזריאן מכהן היום כיו"ר קיוטרון (Qtron) שהיא חברת תשתית בינלאומית העובדת בשיטת הטרן-קי, שבסיסה בסן-דייגו, ומשמש כבעל מניות מרכזי ביצרנית הציוד הצבאי והתעשייתי ANG, וכנשיא תאגיד סלקט לייצור מוני-גז.

לפני מספר שנים, נזריאן העביר את שרביט הניהול ברוב חברותיו לבניו ולחתנו - יש לו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ושבעה נכדים. עם אחיו יצחק הוא עדיין "שותף בכמה דברים, אבל הגענו לפני כמה שנים למסקנה שכדאי להפריד את הדברים היומיומיים שלנו, שאם קורה לנו משהו, שהילדים לא יריבו ביניהם. אז נפרדנו בדברים העיקריים. בכל מה שהיה לנו בתחום התעשייתי, מחרטות ודברים כאלה, הוא מכר את חלקו לי".

אבל בקוואלקום אתם עדיין ביחד.

"קוואלקום זאת אחזקת מניות. בתהליך הפרידה, כל אחד קיבל חצי מהמניות שהיו לנו, והיום אנחנו לא פעילים שם. ישבנו במועצת המנהלים חמש שנים, אחר-כך רצינו לבנות מפעלים אחרים, ומצד שני ראינו שהחברה מצליחה ומתקדמת; אז פרשנו ממועצת המנהלים. היום אנחנו בעלי מניות שם, לא מעורבים בניהול היום-יומי; אבל אנחנו כמובן שומרים יד על הדופק, לשמור על המניות שלנו".

שני האחים לבית נזריאן נולדו באירן, בהפרש של שנתיים, לאם מאזרבייג'אן ולאב פרסי. האב נפטר בגיל צעיר, כשיונס היה בן שלוש ויצחק בן חמש, "ואמא גידלה אותנו בתנאים מאוד קשים", מספר נזריאן. "התחלנו לעבוד מהר מאוד, תוך כדי לימודים, על-מנת לעזור לאמא להתפרנס".

נזריאן משייך את עצמו לאלה שהפכו לציונים על בשרם. "בכל שנה, כאשר יהודי פרס היו יושבים לליל-הסדר, היו אומרים 'השנה פה ובשנה הבאה בארץ ישראל'. את הערך של מדינת ישראל הבנו מתוך היחס של המוסלמים באירן: מאות שנים אנחנו, היהודים, לא קיבלנו יד חופשית; לא יכולנו לעבוד בכל עבודה, או להגיע לדרגות ממשלתיות ברמה של שר למשל". כאשר השאה הגיע לשלטון - נזריאן היה בן 8 או 9 - שוחררו המגבלות על הגטו היהודי, והתאפשר שגשוגה של הקהילה היהודית שם.

כאשר הוקמה המדינה, עלה יצחק נזריאן לארץ, ויונס הצטרף אליו במהרה. השניים חיו בארץ מ-1949 עד 1953, שירתו בצבא, ולמדו (לנזריאן יש תואר של טכנאי מכונות). אחר-כך חזרו לאירן כקבלנים, תוך שיתוף-פעולה עם חברות ישראליות כמו סולל בונה, ועלו על גל תנופת הבנייה והפיתוח של השאה. "אירן שגשגה אז", נזכר נזריאן, "מחיר הנפט עלה, היו חסרים קבלנים".

בהמשך נכנסו לעסקי הציוד הקבלני, והחברה הגיעה למצבת כוח-אדם של כ-1,000 עובדים. "היינו הכי גדולים באזור, אפילו שלחנו ציוד לארץ, לעמאן, בחריין, כווית, קטאר; כל מדינות-ערב הקטנות האלה, שהיו צריכים ציוד לבנייה. קיבלנו גם מדליית–זהב מהמלך, כהוקרה על התשתיות שבנינו בטהרן ובאירן כולה, והיו לנו קשרים עסקיים עם אירופה וארצות-הברית. הרגשנו שהמצב ממש טוב מכדי להיות אמיתי, כמאמר הפתגם".

והמצב באמת היה טוב מדי: ב-1979 הגיעה המהפכה החומייניסטית, "התחלנו להוציא את המשפחות, ויצאנו. היו לנו שני מפעלים בארץ, ובאנו לישראל. נשארנו פה פחות משנה, ועברנו לארצות-הברית".

למה לארצות-הברית?

"לא האמנו למה שקורה באירן. חשבנו שזה זמני, שהצבא הפרסי יפיל את המשטר הזה. כבר היו מקרים כאלה. עד שזה יקרה, התכוונו לדאוג למפעל שלנו מרחוק - בטלפונים, בפקסים. ניסינו לעשות את זה מישראל, אבל ברגע שערפאת הגיע לטהרן נותקו כל היחסים, אי-אפשר היה להתקשר. אז עברנו מיד לארצות-הברית, שאפשר יהיה להתקשר ולראות מה קורה באירן.

"לאט-לאט התחלנו להסתדר. צריך היה להכניס את הילדים לבית-ספר, חיכינו עוד קצת ועוד קצת, ובינתיים כמעט שכחנו מאירן, והתחלנו לבנות את החיים מחדש".

הקהילה הפרסית היהודית בקליפורניה מונה כ-35 אלף יהודים. נזריאן נחשב לאחד ממנהיגיה. "זאת קהילה מאוד מוצלחת", הוא אומר. "מאוד קשורים זה לזה, עובדים קשה, בעלי ראש פתוח, יש להם חוש למסחר, וכל מה שהיה חסר בקליפורניה, הם מילאו. ייצור בד, צביעת בד, ייבוא בגדים מוכנים, ציוד למסעדות ולמסיבות, פרחים. יש באזור גם קרוב למיליון מוסלמים, ואנחנו נהנים מכל מה שהם מייצרים - מסעדות, מועדוני לילה, תחנות רדיו וכדומה".

אחווה יהודית-מוסלמית?

"יש לנו פחד אחד מהם: שלא יתקשרו עם הילדים שלנו ושלא יתחתנו איתם. זו דאגה מתמדת, אבל עד עכשיו הצלחנו להפריד אותם, שלא יהיו לא באותו מועדון, לא באותו בית-ספר ולא באותה אוניברסיטה".

והילדים שלכם, מה הם יותר, חברי הקהילה או אמריקנים?

"שלושה מהם נשארו בקהילה, אבל הצעיר, שהיה בן שלוש כשהגענו מטהרן, הוא נהפך קצת לאמריקני", הוא מציין בצער. "צורת החיים והמחשבה שלו יותר אמריקנית מאשר אירנית".

מהו אותו אורח-חיים אירני שלכם?

"כבוד להורים. עד עכשיו הבן שלי, שהוא בן 41, לא יוצא מפתח הדלת לפניי. הוא אדם מוצלח בפני עצמו, אבל אם אני אומר משהו, הוא עדיין מקשיב ושומע, או שואל שאלות בכבוד. הוא, אשתו, ילדיו. זה החיים המוסריים שיש לנו. שומרים על זה. משתדלים להתחתן עם אותם פרסים יהודים. וכמובן יש האוכל, השפה, הלבוש".

לא עלתה אף פעם המחשבה לשוב ולגור בישראל?

"פעם החלטנו לעשות את זה, קנינו בית, אחר-כך בית יותר גדול. אבל יש לנו המון קשרים שם - ההורים של החתן, של הכלה, הילדים. הקשר הזה מייצר את ההתחייבות, ולכן זה לא כל-כך קל".