מחקר חדש באוני' ת"א מעלה: תכונות כריזמטיות הן תכונות נרכשות ולא "מתת אל" כפי שנהוג לחשוב

תכונות כריזמטיות הן תכונות נרכשות ולא "מתת אל" כפי שנהוג לחשוב. כך עולה ממחקר שערכה קבוצת חוקרים מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, בראשות ד"ר טלי דביר וענבל ונגר. החוקרות נעזרו בקבוצות מיקוד של סטודנטים למינהל עסקים, שכונסו בשנה האחרונה למתן משובים על תוכנית הלימודים.

לקראת המחקר, נשכרו שני שחקנים מקצועיים, על מנת שינהלו את קבוצות המיקוד הסטודנטיאליות. השניים עברו אימון מיוחד בן כ-30 שעות על ידי עורכות המחקר, שבמהלכו אומן האחד לשחק מנהל כריזמטי והשני - מנהל משימתי. כל כיתה חולקה לשתי קבוצות שבכל אחת 25 סטודנטים, והשחקנים צוותו אליהם. הם הוצגו כמנהלים מיוחדים, שנשכרו לצורך פרויקט המשובים.

לדברי דביר, "השחקנים עבדו על תסריט, שהוכן בעבורם מראש. התסריט כלל הן את תוכן הדברים והן את מאפייני העברת המסרים של מנהיגות כריזמטית או משימתית. ההתנהגות הכריזמטית כללה תנועות עין וקשר עין רציף; הנהונים וחיוכים; לחיצת ידיים עם חלק מהסטודנטים; שאלת הסטודנט לשמו והתייחסות לשמו בהמשך; דיבור בתנועות ידיים מעניינות, תנועה הלוך ושוב בחדר (התקרבות אל הקהל); יציבה רגועה ובוטחת; גיוון בהבעות הפנים ועוד. ההתנהגות המשימתית כללה טון דיבור אחיד, מרחק פיזי גדול מהקהל, הימנעות מלחיצת יד, הבעות פנים קבועות וכו'.

בסיום שאלוני המשוב הרגילים שלהם, התבקשו הסטודנטים לדווח על הרגשותיהם במהלך העבודה על המשימה ועל תחושותיהם לגבי מנהל המשימה שתחתיו עבדו. בשלב זה עדיין לא היה ידוע לסטודנטים כי מנהלי המשימה הם שחקנים מקצועיים. "אני יכולה לקבוע חד משמעית, שהיו יותר רגשות חיוביים על כל המישורים כלפי השחקן שאומן להיות כריזמטי בהשוואה ל'מנהיג המשימתי'", אומרת דביר. "הסטודנטים שעבדו תחת השחקן הכריזמטי חוו יותר רגשות חיבה, הערצה וסמכותיות כלפיו. תגובות הנחקרים לשחקן המשימתי היו שליליות. הם לא אהבו אותו, הוא אפילו הרגיז אותם והתקשו לקבל ממנו הוראות".