עיתונאים, פוליטיקאים ופטריוטים

אולי זו היתה התניה, שהתחילה ביום שבת, שישה באוקטובר 1973, ב-1:51 אחר-הצהריים, כאשר רק הבי.בי.סי היה בהישג-יד, ורק הוא הצליח להסביר לנו שנעורינו הסתיימו. אבל זה היה הרבה יותר. זה היה המפלט היחיד מפני מונופול תקשורתי של שליש ערוץ טלוויזיה ושל מקור חדשות אחד, ללא אלטרנטיבות זרות.

הבי.בי.סי לא היה רק ההבדל בין ידיעה ובין בורות. הוא היה המחסום היחיד לפני אתנוצנטריות. הוא העניק תזכורת בלתי פוסקת על הפרופורציות הנכונות. הוא לימד את שומעיו להאזין לפרספקטיבות אחרות, ולשקול אותן. לפחות לשקול.

והוא גם לימד אותי אנגלית. ועל כל אלה אני אסיר-תודה לו, וחושב אותו ל"אלמה מאטר" שלי, גם אם מעולם לא הייתי רשום בו, וגם אם לא שילמתי לו את דמי-האגרה. משלם המסים הבריטי מימן את חינוכי, ואת חינוכם של מיליונים בעולם כולו.

מיליונים גמלו לבי.בי.סי באנגלופיליה. לונדון, אף כי ירדה זה כבר מחשיבותה האימפריאלית, לבשה אצלנו ממדים לא-ריאליים. חשיבותה לא היתה פוליטית, אלא כמעט מטאפיסית. התגעגענו אליה עוד לפני שהצבנו בה כף-רגל ראשונה.

ןכשהצבנו את כף-הרגל, ולקחנו את האוטובוס הראשון לכיכר טרפלגר, וצעדנו בהתרגשות אל Bush House בואך פליט סטריט, הרגשנו כמעט כמו עולי-הרגל הקדמונים, בעומדם על פסגת הר הצופים. הנה בית-המקדש שלנו, הכתובת המיתית שדוקלמה בגלים קצרים או בינוניים, זו שהזמינה אותך לבקש את לוח-התוכניות החודשי, שאומנם הגיע בדואר, על-חשבון משלם המסים הבריטי.

"החברה חדלה להאמין במוסדותיה"

הבי.בי.סי, כמו לונדון, ירד מאז מגדולתו. בארצות התעשייתיות, האזנה לרדיו בגלים קצרים היא מעשה כמעט אקסצנטרי. אנשים מיושבים מעדיפים את הסיגנאלים הבטוחים של הטלוויזיה המלוויינת. שם, הבי.בי.סי הוא אחד מרבים, ואם אתה נמצא במקרה דרומה לקנדה וצפונה למקסיקו הוא אפילו אינו אחד מרבים. הוא מוסיף כמובן להיות כלי-מידע מרכזי בחייהם של מיליונים בעולם השלישי והרביעי, לפחות עד שיגיעו הצלחות.

הבי.בי.סי עומד בימים האלה במאבק דרמטי, אולי קיומי. מולו עומדת ממשלת בריטניה, ובייחוד האיש העומד בראשה, טוני בלייר. יום-יום מתעופפות בליסטראות בין הבי.בי.סי ובין רחוב דאונינג. זה מצב סוריאליסטי, מפני שרחוב דאונינג מממן את הבי.בי.סי, ומפני שהבי.בי.סי הוא שירות שידור ממלכתי, לא משתתף שווה-זכויות בתהליך הפוליטי, הרשאי לקרוא קריאות-ביניים לעבר הממשלה, או לאפיין את התנהגותה, או להיעלב מידיה.

הקרב שהבי.בי.סי מנהל הוא אולי חלק של תופעה הרבה יותר רחבה, אשר כותב אחד ב'פיייננשל טיימס' תיאר בשבוע שעבר כ"משבר אמון מעמיק בחברה הבריטית ובחברות של ארצות נוספות". החברה הבריטית, הוא כתב, חדלה לתת אמון במוסדותיה. יחידים חדלו לתת אמון זה בזה. מה הפלא שעיתונאים אינם מאמינים עוד לממשלה, והממשלה אינה מאמינה עוד לעיתונאים, והציבור אינו מאמין לשניהם.

כותב אחר, כיום עורך חדשות בכיר בעיתון, סיפר על ימיו הראשונים ככתב פוליטי, לפני 11 שנה. כאשר הוא התחיל לסקר את ווייטהול, מקום-מושבם של רוב משרדי הממשלה, הוא ועמיתיו היו נוטים לגנוז ידיעה, אם הממשלה הכחישה אותה. שמונה שנים אחר-כך הוא ועמיתיו הסתפקו בציון ההכחשה בסוף הידיעה המוכחשת.

עיתונאים אמריקנים היו מושכים בכתפיהם, ואומרים שלהם זה קרה 25 שנה קודם, בעקבות שקריה של הממשלה במלחמת וייטנאם ובפרשת ווטרגייט. הבריטים מתנסים עכשיו במשהו המזכיר את ווטרגייט, אם כי התוצאות רחוקות מלהיות ודאיות. הבי.בי.סי מאמין שהוא תפס את הממשלה בשקר, הממשלה מאמינה שהבי.בי.סי מנהל נגדה פעולת-נקם פוליטית. אין זה כלל מן הנמנע ששני הצדדים צודקים.

הכול התחיל בדיווח של כתב הבי.בי.סי לענייני ביטחון, אנדרו גיליגאן, בתחילת יוני. הוא ייחס למקור בממשלת בריטניה את הקביעה, שהממשלה הטעתה את הציבור בספר הלבן שלה על נשק ההשמדה ההמונית של סדאם חוסיין. בדוח ההוא נאמר, כי עיראק זקוקה ל"ארבעים וחמש דקות", כדי להכין את הנשק הביולוגי שלה לשימוש.

המקור של גיליגאן, לפי גיליגאן, אמר שהממשלה רקחה את העובדות. הוא השתמש בביטוי שתרגומו המסורבל לעברית "הגדיל את מידת הסקסיות" של הדוח (sexed up). גיליגאן גם נקב בשמו של הסקס-אפיסט: יועצו הראשי של ראש הממשלה לענייני תקשורת, אלאסטייר קמפבל, מן האנשים רבי-ההשפעה ביותר ברחוב דאונינג, שמילא תפקיד מרכזי בחזרת מפלגת העבודה הבריטית לשלטון, לאחר 18 שנות אופוזיציה.

קמפבל הכחיש מיד, ותבע התנצלות. גיליגאן סירב. שניהם, היועץ והעיתונאי, נקראו להעיד לפני ועדת חקירה פרלמנטרית. רחוב דאונינג, בהשראת קמפבל, פתח מערכה להבאשת ריחו של הבי.בי.סי. המשימה היתה לגלות את זהותה של ה"חפרפרת" בממשלת בריטניה, שהזינה את גיליגאן. הבי.בי.סי עמד על זכותו של גיליגאן שלא לגלות את מקורותיו. לפי מבקריו, גיליגאן נתן את הרושם, שהמקור ישב בלב קהילת הביון הבריטית.

המקור הזדהה לבסוף: דייוויד קלי, לשעבר חבר במשלחת המשקיפים של האו"ם לעיראק, מדען אבל לא איש ביון. הוא לא אמר מה שגיליגאן ייחס לו, אמר קלי לוועדת החקירה הפרלמנטרית. למחרת הוא יצא לטיול היומי שלו בפארק, ולא חזר. אחר-כך נמצאה גופתו. הוא התאבד. רק אז הבי.בי.סי אישר שהוא אומנם היה המקור, והוא דווקא כן אמר. ד"ר קלי כבר לא היה מסוגל להכחיש.

מבקרי הבי.בי.סי אומרים, כי מלכתחילה היתה לו עמדה בעניין המלחמה בעיראק. בלשונו של פיטר מנדלסון, לשעבר שר בממשלה ויועץ קרוב של טוני בלייר, "הבעיה היא שהבי.בי.סי אינו רפורטר, הוא משתתף. האינטרס המוסדי שלו הוא להבאיש את ריחה של הממשלה, ולערער את האמון בה. נוצר כאן מצב חוקתי חמור, מפני שלפנינו שירות שידור ציבורי, שהצ'רטר שלו הוא להעניק סיקור ללא משוא-פנים, עובדתי, מאוזן - אבל אין הוא מסוגל לעשות כן".

מספקנות בריאה לניהיליזם

הבי.בי.סי עבר טרנספורמציה מסובכת, הקשורה כנראה פחות בפוליטיקה ויותר בתרבות. ערכים של פטריוטיות, נאמנות למולדת ואמונה באלוהים עברו פיחות רדיקלי במערב אירופה במחצית השנייה של המאה ה-20. היכולת להאזין לצד השני, ולהביא בחשבון את עמדותיו - זו היכולת ששיבחתי למעלה - התפתחה לכלל משהו שאנשי ימין באמריקה מכנים "רלטיביזם מוסרי". ספקנות בריאה התפתחה לניהיליזם.

המערב הדמוקרטי התחיל להיתפס כעוד שחקן אחד בתיאטרון ההיסטוריה, ללא עדיפות מיוחדת. עיתונאי אובייקטיבי הוא זה המתבונן במאבק בין הדמוקרטיה המערבית ובין אויביה בשוויון-נפש, מבלי לנקוט עמדה.

בתחילת מאי השנה נתקלתי בראיון עם ג'ון טיוסה, מן העיתונאים הנחשבים ביותר בבריטניה, לשעבר מנהל השידורים הבין-לאומיים של הבי.בי.סי. "המרואיין האידיאלי שלי", הוא סיפר, "הוא בן שישים עד שבעים, וסבל תחת הנאציזם, הקומוניזם והמקארתיזם".

אני מודה שנשימתי נעתקה. המקארתיזם היה ציד-מכשפות מגונה והיסטרי, זמן של חרפה לדמוקרטיה האמריקנית. אבל הקומוניזם והנאציזם רצחו עשרות מיליוני בני-אדם, כוננו מדינות משטרה מרושעות, עסקו בפתרונות סופיים של עמים ושל תרבויות, והיו קרובים להחריב את העולם. משהו פגום בעיקרו במהלך המחשבה של עיתונאי מערבי רב-השפעה, אם הוא מסוגל להזכיר את השלושה בנשימה אחת.

לפי מיטב ידיעותיי לא התפרסם שום מכתב למערכת. משכיל בריטי ליברלי לא היה מוצא במילים האלה שום דבר מעורר מחלוקת.

אבל אין זו בושה בשביל איש משכיל לחשוב שהדמוקרטיה המערבית טובה מן האלטרנטיבות, ושמורה לה הזכות להגן על עצמה, או אפילו להרחיב את תחומי השפעתה. אין זה רע בשביל עיתונאי להרגיש מידה של הזדהות עם ארצו ועם עמו. פטריוטיות יכולה להיות גם מפלטו של הנבל, כמובן, ולפיכך צריך לעמוד על המשמר ולהוקיע את הנבל. אבל אין זאת אומרת שכל פטריוט הוא נבל.

ואין זאת אומרת שכל עיתונאי השונא פטריוטים הוא אמיץ, אובייקטיבי וראוי להערצה.