כולם משקרים לכולם

מזה שנים הולך ונשחק בישראל רובד האיסור שבין המותר לבין הפלילי. זהו רובד של מוסר ושל תקינות ציבורית, רובד של accountability לציבור - בין אם מדובר בציבור בוחרים, ציבור משקיעים או ציבור קוראי העיתון. זהו רובד "הראוי" לעומת "החוקי". רובד של ערכים שצריך לקיים, רובד של בושה כלפי הציבור במקרה של פעולה לא מוסרית. רובד הולך ונעלם.

אין ספק: הבושה כלפי הציבור בישראל נשחקת ונמרטת. טלו לדוגמא את מנהיגי המדינה. ציניות, אינטרסים אישיים ומפלגתיים, וקידום אינטרסים סקטוריאליים, אינם תופעה חדשה ואינם ייחודיים לפוליטיקה בישראל. ובכל זאת, יש גם בזה התדרדרות של ממש. כל עוד חש הפוליטיקאי מחויבות להציג חזות ממלכתית והוגנת, וליצור לפחות מראית עין של תקינות ציבורית, היתה משמעות לבושה כלפי הציבור. לא עוד. בין אם מדובר במרכז מפלגה השואג לעין כל שמטרתו חלוקת ג'ובים לחבריו, בין אם מדובר בראשי מדינה שהם ואנשי לשכתם משקרים ללא הרף לציבור, בין אם מדובר בחברי כנסת שאינם מנסים להסתיר כלל עבור איזה לוביסט הם פועלים - סכר הבושה נפרץ. עם אובדן מראית העין של התקינות הציבורית, אבד גם חלק מהתקינות עצמה.

אבדה גם הבושה בשקר, שהפך לנורמה. מי ידע לספור אותם מקרים בהם ראש ממשלה, שר, חבר כנסת, חברה עסקית, איש עסקים ואפילו פקיד ציבור נשאלים שאלה (בדרך כלל בידי עיתונאי) ומכחישים נמרצות דברים שהם אמת? כולם משקרים - לתקשורת, ובאמצעותה לציבור. למבקר המדינה, ובאמצעותו לציבור. לכנסת, ובאמצעותה לציבור. משקרים כל הזמן. משקרים לשופטים - על דוכן העדים, במסמכים רשמיים, באזהרה ושלא באזהרה. חברות נסחרות משקרות לתקשורת ובכך מטעות את בעלי המניות שלהן. אנשי עסקים מכחישים בתוקף אפשרות ביצועה של עסקה עליה הם עובדים חודשים. מנהלים מכחישים את כוונתם להתפטר אחרי שמסרו כבר מכתבי התפטרות. כולם משקרים כל הזמן, ועולם כמנהגו נוהג.

מוקדם להספיד את הקלון

הרובד שבין המותר לפלילי נשחק. מה לגבי הרובד הפלילי עצמו? האם נושא עמו אדם שהורשע בפלילים אות של קלון מוסרי?

קשה למדוד קלון, וקשה למדוד תגובה ציבורית לקלון. עם זאת, תחושתי היא שיש הבדל בין עבירה לעבירה, ובין זירה לזירה. דווקא בזירה הפוליטית יש עבירות שהרשעה בהן מטרפדת גם קריירה פוליטית מטאורית, והדוגמאות טריות בזיכרון. בזירה הפוליטית מוקדם להספיד את הקלון, גם אם נמרטו נוצותיו.

אל מול הזירה הפוליטית ניצבת הזירה הכלכלית-ציבורית. יש מלינים על כך, שלא כל העבירות הכלכליות זוכות למידה גדושה של קלון וגנאי מוסרי. דעתי שונה: סוגים שונים של עבירות כלכליות צריכים לעורר מידה שונה של אשם מוסרי.

יש עבירות שהן mala in se - כאלה שהפן המוסרי השלילי טבוע בהן, מימים ימימה. יש, מאידך, עבירות שהן malum prohibitum - עבירות בעלות אופי טכני יותר, שהפרת האיסור הגלום בהן אינה מעוררת, ואינה צריכה לעורר, אותה תחושה של פסול מוסרי עמוק. mala in se בלתי חוקי משום שהוא לא מוסרי; malum prohibitum בלתי מוסרי משום שהוא לא חוקי. האבחנה בין עבירות שהן mala in se ועבירות שהן malum prohibitum אינה מייצגת התדרדרות מוסרית; היא מייצגת אבחנה מוסרית ראויה, המלווה את שיטות המשפט והמוסר מזה דורות רבים. דווקא טשטוש האבחנה שבין סוגי העבירות, והניסיון ליחס לכל עבירה טכנית פסול מוסרי עמוק, הוא המביא לטשטוש ולעמעום החומרה והפסול הכרוכים בעבירות "הקשות" יותר.

לא הסתרתי מעולם את דעתי כי הכלכלה הישראלית לוקה בעודף "פליליזציה". למיטב ידיעתי, מנהלים ודירקטורים בישראל חשופים לחשש מפני אישום פלילי על מעשים שעשו (ועל מעשים שאחרים עשו) יותר מאשר בכל מדינה מערבית אחרת. בהעדר מנגנוני אכיפה מנהליים, הפכה ישראל אזור סכנה של ממש למנהלים ולדירקטורים.

עודף פליליות אינו מועיל. אם כל עבירה טכנית נהית פלילית, אין פלא שהמילה "פלילי" מאבדת את משמעותה המוסרית השלילית. קשה לייחס לאי הגשת דו"ח לרשם החברות אותה משמעות מוסרית שלילית שיש, למשל, לעבירת השוחד, והכתרת שתי העבירות כ"פליליות" אינה מועילה. אלה המתארים כל עבירה פלילית טכנית כחורבן מוסרי מעניקים, מבלי משים, לגיטימציה חברתית לעבירות פליליות קשות וחמורות הרבה יותר.

קנס מנהלי ללא הרשעה

מה ניתן לעשות כדי להשיב לעבירה הפלילית החמורה את הדר קלונה? אפשרות אחת היא להמיר עבירות פליליות טכניות, בתחום הכלכלי, בקנסות מנהליים. כך נעשה, למשל, בחוק החברות: עבירות פליליות רבות הפכו לקנסות מנהליים ("עיצומים כספיים"). זהו צעד מבורך.

כיוון נוסף לפתרון הבעיה נעוץ במנגנון "ההסדר המוסכם". הסדר כזה, הנעשה בבית המשפט בין המדינה ובין מי שהפר הוראת חוק, אינו כרוך בהרשעה פלילית, אך יש בצדו תשלום קנס לאוצר המדינה. הסדר כזה מכונה בארצות הברית consent decree, והוא הכלי באמצעותו מוסדר שם הרוב המכריע של העבירות הכלכליות. מדובר בעסקת טיעון ללא הרשעה: ה"נאשם" אינו מודה בעבירה על החוק (להיפך, נאמר במפורש בצו המוסכם כי הוא אינו מודה בדבר), אולם הוא מתחייב לשלם קנס לאוצר המדינה. הסדר כזה של צו מוסכם הוסף לחוק ההגבלים העסקיים לפני כמה שנים, ואף שלא בא עדיין לכלל ביטוי של ממש באכיפת הדין, מן הסתם יופעל במהלך הזמן.

קשה לעצור התדרדרות מוסרית של מדינה. עם זאת, בעניין אותו "קלון" יש מה לעשות, לפחות בעבירות כלכליות.

אם נעקר מתוך הגדרת ה"פלילי" את שהוא טכני באופיו, אם נרחיב מנגנונים של אכיפה מנהלית וקנסות שאין בצדם פליליות, אם לא נזדרז להגיש כתבי אישום בגין סוגיות שהן טכניות במהותן - נשיב לאותן עבירות שהן פליליות במובהק, ופסולות במובהק, את זוהר קלונן שעומעם.

עו"ד תדמור, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, הוא שותף בכיר במשרד עורכי דין כספי ושות'.