ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה

לפני כחצי שנה החליטו איתן הבר וזאב שיף לכתוב את הספר המלא והמוסמך על מלחמת יום כיפור. השניים, כתבים צבאיים באותה מלחמה - הבר ב"ידיעות אחרונות" ושיף ב"הארץ" - בחרו למפות אותה בצורת ערכים. לצורך זה זימנו היסטוריונים, חוקרים ומפקדים, שכתבו את הערך של יחידתם. התוצאה, "לקסיקון מלחמת יום כיפור" (הוצאת דביר), מקיפה למעלה מ-400 עמודים. במבט לאחור, הבר ושיף כמעט מתחרטים שלקחו עליהם את המשימה המונומנטלית, שהותירה אותם עם תגלית אחת ומסקנה אחת. התגלית: 30 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, וגיבוריה עדיין מנהלים את מלחמת הגנרלים במלוא עוזה. המסקנה: היסטוריה היא עסק רציני מכדי להשאיר את כתיבתה בידי מי שעיצבו אותה וחוו אותה.

שיף הוא העיתונאי היחיד ששרד מאז בדסק הצבאי, אבל הבר הוא דוגמה טובה יותר לסוג העיתונאי ההוא, הקשור בטבורו למקורות המידע שלו. בסתיו 1973 גר הבר בשיכון צנחנים ברמת-גן, שהיה מורכב כולו מקצינים בכירים - מאלוף פיקוד הצפון דאז, יצחק חופי, ועד מי שיהיה הרמטכ"ל של העשור הבא, משה לוי. "ראש אמ"ן, אהרן יריב, אמר פעם, 'איתן מקבל את האינפורמציה במכולת'", מעיד הבר על עצמו. 48 שעות לפני המלחמה, בצהרי יום חמישי, פגש הבר קצין בכיר מהשכונה שסיפר לו על המתרחש ברמה, ועל האפשרות שתפרוץ מלחמה כמעט מיידית.

"טלפנתי לדובר צה"ל, פיני להב", מספר הבר. "אמרתי שאני הולך לפרסם מחר, ערב יום כיפור, ידיעה שכותרתה תהיה בנוסח 'אפשרות למלחמה מיידית', וביקשתי תגובה. להב חזר אלי לקראת סגירת העיתון. 'באמת קורה משהו. ברגעים אלה, יועצים רוסים עוזבים בבהילות את סוריה ומצרים. אני מדבר אליך מהבור, על דעת הרמטכ"ל מימיני וראש אמ"ן משמאלי: מלחמה לא תהיה. אם תפרסם שכן, אלפי חיילים לא ייצאו לחופשת יום כיפור בגלל הכותרת הפאניקיסטית שלך, ולא יסלחו לך עד סוף חייהם'".

הבר מודה שהסיפור על אלפי החיילים שלא יוצאים לחופשה עבד עליו, והוא הסתפק בידיעה צנומה. בערב יום כיפור, כמנהגו זה שנים, הוא התפלל עם אביו בבית-הכנסת של מצודת זאב. בתום התפילה נעמדו בתור לברך לשנה טובה את ח"כ מנחם בגין. "הגעתי אליו ואמרתי לו, 'מר בגין, אוטוטו הולכת להיות מלחמה'. בגין הסתכל עלי בכעס והרים קול שנשמע לכל העומדים סביב. 'מה לך איתן, מה לך שתזרע פאניקה, מה פתאום מלחמה, מאיפה מלחמה?".

וזה בגין, יו"ר האופוזיציה.

"תשמע סיפור. כמה ימים קודם הפקתי עצרת של 3,000 קציני צנחנים על מדשאות כפר המכביה. דדו, הרמטכ"ל, היה צריך לנאום בכנס ובא אלי: 'אין לי מה להגיד. לא קורה כלום'. אמרתי לו, 'דדו, תעשה לי טובה, תעלה על הבמה ותברבר משהו, תגיד 'ידנו הארוכה תגדע כל ניסיון של האויב'".

נו, ודדו אמר?

"איזה אמר? גורודיש הזכיר את האירוע הזה בוועדת אגרנט, להראות שאפילו דדו לא היה מודע לאפשרות המלחמה".

דיוויזיית יחסי הציבור של אריק

ביום כיפור, בשעה חמש בבוקר, העיר להב את הכתבים הצבאיים עם בשורת המלחמה ("חבל שהוא לא התקשר להודיע גם למוצב החרמון", מעיר הבר). הם נצטוו להגיע ללשכת ראש אמ"ן בקריה, לפגישה עם ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, האיש שימים קודם אמר לכולם ששום דבר לא קורה. רחובות הקריה כבר המו אדם וכלי רכב ותכונה של מלחמה. "זעירא אמר משפט שכולנו לא נשכח עד יומנו האחרון: 'חל שינוי בהערכת המודיעין'. במקום להגיד 'חבר'ה, אכלנו אותה, טעינו', הוא נתן לנו להבין שמתחילה מלחמה. אבל אני לא זוכר שהוא נראה מבוהל, או שמשהו קרה כתוצאה מכך ש'חל שינוי'.

"בעודו מדבר נכנס בבהלה קצין ונתן לו פתק. זעירא קרא אותו והמשיך לדבר. חלפה עוד דקה, ושוב נכנס אותו קצין, עם עוד פתק. זעירא קם בדחיפות ועזב את החדר בריצה. זאב שיף עוד שאל מה קרה, אבל זעירא כבר לא ענה. זאב שוב שאל מה קרה, ומישהו אמר שלא קרה כלום. בפתק, כך למדנו בדיעבד, היה כתוב שמטוסים תוקפים אותנו. הבית כבר בער, ובאמ"ן עוד אמרו לנו שלא קרה כלום".

בימים הראשונים התקשורת מדווחת שהכול בסדר. איפה אתה בתוך הדיווחים השקריים האלה?

"אני שייך לאותה תקשורת, שכולה, ללא יוצא מהכלל, היתה חלק מאותו ממסד. כולנו היינו באותה סירה, חיינו באותה אווירה, וכל מי שהיום מנסה להוציא עצמו מהאווירה והחבורה, עושה מלאכת רמייה. מי שלא היה אז, לא יכול לתאר את האווירה; כולנו היינו חלק בלתי נפרד מצה"ל, לא העזנו להפר הוראות צנזורה. אסור היה להעלות על הדעת אפילו פרומיל מהדברים שמתפרסמים היום. מי ידע אז מי זה מח"ט גולני או המינויים החדשים? היום מספרים לך מי יהיו המועמדים לתפקיד".

מה אתה זוכר מהימים הראשונים של המלחמה?

"ביום השני או השלישי למלחמה סידרו לי טיסה למפקדת פיקוד דרום באום-חשיבה, והתברר לי שגויסתי למלחמת הגנרלים. הייתי ידוע כמי שאינו נמנה עם חסידי שרון, ומי שהביא אותי חשב שהנה הזדמנות שאוכל לתקוע לשרון. באתי לשם ונפלתי על מהומת אלוהים. אי-אפשר לתאר את האנדרלמוסיה בחדר הפיקוד, המהומה, הצעקות של עשרות מפקדים. לא האמנתי שכך מנהלים מלחמה. פגשתי בפינה את ידידי מילדות, אל"מ יעקב חסדאי, ושאלתי מה קורה. הוא הציע לי בחוכמה רבה לשבת כמה דקות ולהקשיב לדברים. אי-אפשר לתאר את מה שקרה שם, את ההתבטאויות של קצינים נגד אריק שרון. הוא, מצדו, נשמע והתנהג בקשר כמי שמנפנף את גורודיש מהפיקוד עליו, וגורודיש והקצינים לידו ניסו להראות לו מי כאן הבוס.

"אבל הדבר הנורא מכול היה קולו של מקס ממן, הקשר במעוז חיזיון, פקיד בנק מירושלים, שהתחנן על חייו, שיבואו להציל אותו. זעקותיו בקשר שברו את כולם: 'תצילו אותי, בואו, איפה חיל האוויר', עד שקולו נדם. מי שהיה שם ושמע את קולו, זה הקול שילווה אותו עד יום מותו.

"נכנסתי להלם, כי עד אותם רגעים לא ידעתי שהמצב כל-כך חמור, ומישהו סיפר דברים דומים על רמת הגולן. חזרתי באותו לילה לתל-אביב, לבית סוקולוב, מתחם העיתונאים, ומצאתי שם את ירמיהו יובל, אז כתב רדיו, כשהוא מדבר על הדיסאינפורמציה. ברדיו אמרו 'כוחות צה"ל ממגרים', והוא זעק, 'איזה ממגרים? אנחנו לא ממגרים אף אחד, אנחנו ניגפים'. באותו יום ירמיהו יובל הפך את אופי השידורים".

ועד שנהפך אופי השידורים, מה דיווחת?

"נתתי לעיתון את התדריך של דובר צה"ל, כי עד אז לא נתנו לנו לתאר מה קורה. למחרת עלינו לרמת הגולן ונתקפנו בהלם כשראינו טנקים סוריים מפויחים באמצע הגולן, ממש על הגדרות של נפח, והסתבר לנו גודל הכישלון ועד לאן הסורים הגיעו.

"כעבור שבוע חזרתי לאום-חשיבה, ואז כבר מלחמת הגנרלים ניטשה בכל עוזה. נשבעתי שעד יום מותי לא אספר את מה ששמעתי שם, כי ייתכן שבחורים נהרגו על הדברים האלה, ואני לא רוצה להוסיף לכאב המשפחות. היה נדמה כאילו אין אויב מצרי, רק אריק שרון, ועשרות אנשים התעסקו במלחמה הזאת - בלהביא עיתונאים, בלמכור סיפורים. מפקדים התפנו מניהול המלחמה כדי לספר על אריק. אמרתי לעצמי שכך נישאר לא מדינה ולא עם".

הובאת לשם כמי שלא סובל את אריק. מילאת את חלקך בחוזה?

"לא, לא מילאתי. מפני שבאינסטינקט הרגשתי שלא לעשות את זה בזמן מלחמה. היה ברור לי שהוא עושה את החוכמות שלו, אבל הוא תרם את חלקו הגדול במלחמה, והם עשו איתו חשבונות, לעגו לתחבושת יחסי הציבור שארגן לעצמו, כל הזמן חישבו כמה עיתונאים יש כבר לידו. הקולות האלה באום-חשיבה הם אחת הטראומות הקשות של חיי. יעקב חסדאי, ושוב אני אומר את זה לזכותו, אמר לי כבר ביום השני למלחמה, 'רואה את כל אלה ליד השולחן? ביום הראשון אחרי המלחמה הם לא יהיו פה, נטאטא את כולם'".

"האימפוטנציה הזו מטרידה"

הלקסיקון של הבר ושיף יורד לפרטי פעולת החילות, החטיבות, תוך שהוא מקדיש תשומת-לב לכל מוצב, מפלח את האישים המרכזיים, ומעלה באוב מונחים טעונים - סבירות נמוכה, קונספציה, העיניים של המדינה, נוהל סימן-טוב. העלעול בו מזמן לקורא, שוב ושוב, את סימני ההתרעה שהונחו לפתחנו. בערך "חוסיין", למשל, מפרטים המחברים את אזהרותיו של המלך ופגישותיו עם גולדה לפני המלחמה. הבר, שצבר לא-מעט שעות שיחה עם המלך, מסרב בתוקף לגלות מה אמר לו חוסיין על הדרך שבה ישראל נהגה בו בתמורה לעזרה החשאית שהגיש לה.

עוד עובדות מהמלחמה ההיא: שני גדודים פלסטיניים השתתפו במערכה במסגרת הצבא המצרי; קציני צה"ל טענו שהזימונים להופיע מול ועדת אגרנט מפריעים להם בשגרת האימונים; חלק גדול מהקצינים כלל לא טרחו לעיין בחלק הדוח שנשלח אליהם ועסק בעניינם; סא"ל דוד גדליה, בכיר במודיעין ומשותפי המחדל הגדול, זכה להמשיך בצה"ל לדרגת תא"ל ולפרוש ללא פגע; שמעון פרס, השר האחרון מממשלת המחדל, לא קיבל ערך בלקסיקון ("למה פרס צריך להיות ערך, כי הוא היה אז שר התקשורת? שיגיד תודה שהוא לא בספר"), וכמוהו יצחק רבין שזה עתה חזר מוושינגטון, וגם לא המג"ד הצעיר אהוד ברק.

מאוד בולט בספר שהוא נעשה ללא שיתוף-פעולה עם הצבא.

"ראש מחלקת היסטוריה, ד"ר שאול שי, לא הסכים לסייע לנו - למרות שמפקדו, תא"ל גרשון הכהן, תמך בצורה נלהבת ואמר שהספר ישרת את צה"ל. אבל האדון שי החליט, ולא קיבלנו סיוע. היו אנשים במחלקת היסטוריה שהימרו את פיו ושיתפו פעולה".

איזה סיוע ביקשתם?

"רשימת השבויים למשל, עד היום אין רשימה מלאה של שבויי מלחמת יום כיפור, וליקטנו את השמות מהעיתונים. לצה"ל יש רשימה חלקית; הם ביקשו מאיתנו את הרשימה שלנו ואמרו תודה. האימפוטנציה הזאת מטרידה.

"מתוך למעלה מ-400 עמודי הלקסיקון, שני עמודים הם בסיוע צה"ל. ככתבים צבאיים, הדבר עורר אצל זאב ואצלי שאלות קשות לגבי יכולתו של צה"ל בתחומים אחרים. הרושם שלנו היה שהם לא מסוגלים לעשות שום דבר, כלום. הניגוד הזה בין אזרחים ומפקדים לשעבר, שנרתמו בהתלהבות, ובין חוסר היכולת של צה"ל לתת נתון בסיסי, זה שובר אותך מבחינה תודעתית. דוברת צה"ל שלחה מכתבים לכל היחידות לסייע לנו, ואף יחידה לא ענתה. לא לי, לדוברת צה"ל. אני בהלם מוחלט".

הפגישה עם הבר נערכת במשרדו בבית עוז ברמת-גן. על הקיר תמונות מהתקופה שעשה הבר כמנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין, בעיקר תיעוד מאמצי השלום: רבין, המלך חוסיין, הנשיא קלינטון. הבר מעלה לשיחה את חברו ושותפו לכתיבה, זאב שיף, ומבקש לאמת איתו פרטים, שיוסיף משלו.

"צה"ל היום הוא צבא בירוקרטי, שזה פשוט לא ייאמן", מתלונן גם שיף. "ראש מחלקת תורה במטכ"ל יכול להוציא הוראה, והדברים לא מתבצעים. וזה לא הלקסיקון שמטריד אותי. אני לא מאמין שאפשר לגשת היום לתחקיר רציני מחודש על מלחמת יום כיפור בלי ניעור רציני. נוכחתי בזה בפגישה שערכו לאחרונה מפקדי פיקוד צפון, לשחזור קרבות הגולן ב-1973. יד טבנקין והחברה להיסטוריה צבאית יזמו את המפגש, ומחלקת היסטוריה לא רצתה לקחת בו חלק. הגיעו כל המפקדים, עמדו על סלעי הבזלת והתחילו להתווכח ולצעוק: 'אתה הגעת מכאן, לא, מכאן'. אלוף הפיקוד חיקה, עם מח"ט גולני ועם רפול, מריבות ממש. מסתבר שמעולם לא תחקרו אותם על המלחמה. המלחמה נגמרה וכולם הלכו הביתה. היו ביניהם אנשים שנפגשו פעם ראשונה אחרי שלושים שנה, ועמדו כעת ורבו. מה שאומר שפשוט צריך להפקיע את חקר המלחמה ממחלקת היסטוריה".

חקר המלחמה של הבר ושיף נעזר במקורות כתובים, וכאמור, בתרומתם של רבים מהמפקדים והחיילים בכתיבת הערך הנוגע להם. מדובר בספר שיש בו מאות אלפי עובדות. בערכים רגישים כמו קרב החרמון, החומר הועבר ל-30 איש, נא הערותיך. הבר ושיף הודיעו לכל אחד שאינם מתחייבים לקבל את הערותיו, אבל בסיום הדברים הנוסח חזר לכותב הערך, ואז נפתחה מחדש מהומת אלוהים.

"האמת שזאב הזהיר אותי, ואני הטיפש אמרתי שנשלח להם ורסיה סופית", מודה הבר. "עד שלשום לא הפסקנו לקבל טלפונים, כשעיקר המלחמה הוא בין אוגדת ברן לאוגדת שרון. מפקדים באו אלינו עם מסמכים ותעודות ויומני קרב שמוכיחים שהגשר לא הגיע בשעה ארבע אלא בארבע ועשרה, ומפקד החצר זה ההוא ולא ההוא, והדוברה ירדה למים בשעה ההיא. יש אנשים ומפקדים ששעון חייהם נעצר במלחמת יום כיפור, ומאז לא קרה שום דבר במדינה. הם חיים את הרגע כמו אתמול, ומוכנים לשפוך את דמם על התיאורים שיופיעו בספר. שאלנו אחד מהם, אלוף בצה"ל, למה זה כל-כך חשוב לך, והתשובה שלו היתה, 'מבחינתי זהו פסק-דין במלחמת הגנרלים, שניתן בבית-המשפט של ההיסטוריה. בעוד עשר שנים לא אהיה פה; זו ההופעה האחרונה שלי על במה ציבורית, ומה שתכתבו פה קובע'. האיש לא מדבר איתנו כבר כמה ימים".

לא באנו לקלקל (את המיתוס)

על-פי הלקסיקון, אכ"א היה האגף הכי פחות מוכן בצבא למלחמה. כשתוהים כיצד זה זרוע לא-לוחמת זוכה לתואר המפוקפק, מתברר שראש אכ"א בעצמו, הרצל שפיר, הפליל עצמו בכתיבת הערך. את הערך על חיל הים כתב תא"ל לונץ, ראש מחלקת מודיעין בחיל הים, והחיל יוצא מצוין, גם מהבחינה המודיעינית. האם זה משום ששפיר הנו אדם המחמיר עם עצמו יותר מאשר לונץ? הבר טוען שהערך על חיל הים הועבר לכמה אנשים, ביניהם מייק אלדר, איש הידוע בעמדות אנטי-ממסדיות.

זה לא בעייתי מראש, שמפקד כותב את הערך של היחידה שלו? כאילו הלכתם לגרסה מוסכמת ומקובלת.

"לא באנו למתוח ביקורת ולשפוט. למשל, בא אלינו אלוף-משנה בשריון שיש לו ביקורת ידועה על כוח צביקה. הוא טוען שזה מיתוס מזויף. אבל צה"ל החליט לא לבדוק, אז שאנחנו נהיה השופטים? מדינת ישראל קבעה שהיה 'כוח צביקה'. כך הוא נכנס להיסטוריה, והחלטנו להשאירו.

"גם לגבי חללי המלחמה, עד לרגע זה אין מספר מוסכם. מצאנו מאות שמות של חללים שלא פורסמו, ביניהם של משפחות שמסרבות ששמות ילדיהם יופיעו ברשימות. לקחנו את ספר יזכור של משרד הביטחון, השווינו מול הרשימות שלנו, ומצאנו שחסרים 300 שמות. המספרים שאנחנו פרסמנו כוללים גם חיילים שהתאבדו, נדרסו או נרצחו באירועים פליליים בין פרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד הסכם הפרדת הכוחות בחזית הסורית, ב-31 במאי 1974. יש ברשימה שלוש חיילות שמתו; רק אחת מהן נהרגה במלחמה, החיילת היחידה שנהרגה. ממה מתו השתיים האחרות? מתאונת דרכים, ממחלה? יש לך מושג כמה עבודה צריך להשקיע כדי לגלות את סיבת מותן? הוצאנו את הרשימה הכי מוסמכת, ובלי שיבואו אלינו בטענות למה לא כללנו שמו של מישהו".

אתם גם לא מקפידים על נייטראליות. בערך שהקדשתם לדוד אלעזר, למשל, האהדה שלכם בולטת. במקום לכתוב בשפה לקסיקונית-עובדתית שהוא נפטר, אתם כותבים "נשבר לבו".

"אתה צודק. היתה סימפטיה. אותו הדבר עם גורודיש, הרי יכולנו לכתוב עליו טונות של רפש. כשאני כותב על דדו את הביטוי 'נשבר לבו', אני מראה שיש לי חמלה עליו. אני לא אשכח שלאחר הדחתו באנו אליו, שייקה בן-פורת ואני, למשרדו במנהלת צים. הבטתי מגובה מגדל שלום אל העיר הפרוסה תחתינו, ואמרתי, 'דדו, בכל זאת לנהל את צים זה משהו, קיבלת תפקיד מאוד מעניין'. ניסיתי להפוך את צים לארמדה של ספרד. דדו אמר, 'הפיקוד על צה"ל נגזל ממני. שום דבר לא דומה לפיקוד על צה"ל', הצמיד את הפנים לזכוכית החלון והדמעות מילאו את עיניו".

ביחס לגורודיש אתם מציינים שתי עובדות מעניינות. לפני המלחמה הוא יזם את תרגיל 'איל הברזל', שחזה במדויק את הפלישה. אחרי הדחתו, כשכיהן במחלקת ההדרכה, הוא היה האיש שהגה את רעיון מפקדת חילות השדה.

"הייתי מיודד עם גורודיש עד יומו האחרון. היו בו שני אנשים: גורודיש מפקד הצבא המהולל שהכרנו, וגורודיש על סף הטירוף, אדם בלתי נסבל. כשהיה מח"ט הוא החזיק כלב אימים. יום אחד הוא יצא וראה שהחתולים אכלו את האוכל של הכלב. הוא פתח באש והרג את החתולים. יצא לי לראות אותו פעמיים בתוך שעה, לפני ואחרי שהודח בעקבות דוח ועדת אגרנט, הוא נכנס איש מלא ביטחון ויצא איש בוכה".

בהקדמה אתם כותבים שהטראומה של יום כיפור מלווה אותנו גם היום, עד אחרון האזרחים. אבל בטור שלך ליום השנה ה-28 למלחמה כתבת שרק בני 40 מסוגלים להבין ולחוש. גם התגובות בתום המאמר היו אישיות אליך, 'מה עם פושעי אוסלו' ותגובת-נגד על רצח רבין, ולא ישירות כלקח מהמלחמה.

"נכון, ארבעה מתוך שישה מיליון תושבי ישראל לא היו כאן כשפרצה מלחמת יום כיפור. תעשה חישוב של 2% תמותה לשנה במשך 30 שנה, ואלה המספרים. קשה היום להסביר לאנשים מה קרה, מה היתה האווירה. הם לא קולטים".

אז מה הלקח שלך?

"את הלקח הפרטי שלי ניסיתי ליישם בעצם הליכתי לעבוד עם רבין. הלקח הפרטי שלי הוא לעמוד על המשמר ולפקוח 77 עיניים, ולעשות כל דבר שבעולם להגיע לפתרון מדיני. ניסיתי ליישם אותו כמה שאפשר. אני לא יכול להגיד שהצלחנו עד הסוף".

אולי חוסר ההצלחה נובע ממקום אחר. כשעוברים על רשימת המפקדים במלחמה, הרושם הוא שנשארנו בקונספציית-הצבא, והחיילים המנהיגים אותנו רק מתחלפים.

"גם על זה כתבתי לפני זמן-מה. 'ראינו את כל קציני הצבא בגדולתם, ואולי צריך מישהו מהדרג האזרחי'. הראשון שצלצל אלי היה סילבן שלום, אחריו לימור לבנת. כל הכבוד, הם אמרו לי. הם חשבו שאני כבר תומך בהם".

תגובת אל"מ (מיל') ד"ר שאול שי, ראש מח' היסטוריה: "הבר ושיף כתבו את הלקסיקון למטרות רווח. הספר לא יצא מטעם צה"ל או עבורו, אלא כספר מסחרי, ואני לא יכול להעביד את אנשיי בפרויקט פרטי - מכובד ככל שיהיה. עם זאת, כל חוקר קיבל ממני היתר להשתלב בעבודה כאינדיבידואל.

"בניגוד לדבריו של שיף, כנס הקצינים של פיקוד צפון נערך בסיוע מלא של מחלקת היסטוריה. ובקשר למחקר מחודש על המלחמה, פרסמנו כבר 26 מחקרים שונים על מלחמת יום כיפור. עדכון המחקר ייצא בשנה הבאה".