"עבור מי יפו היא בית?"

רק תנו לאדריכלים בתים. במשך שעתיים התהלכו ברחבי יפו כמה עשרות אדריכלים, בשקט ובהאזנה קשובה לעבד סטל, שהדריך את הסיור. במשך שעתיים הראה להם סטל מקומות ישנים ומוכרים, מזווית חדשה ולא מוכרת לרוב, בעודו שוטח את דברו, דבר ערביפלשתיניתושביפו, כפי שהוא מציג את עצמו. סטל הוא גם מנהל האגודה למען ערביי יפו.

מפינת העיר העתיקה סטל מצביע על תל אביב המשתרעת צפונה, ומדבר על החיבור המוזר בין שתי הישויות, תל אביב ויפו. זו צעירה ופורחת, זו עתיקה ונחרבת. "שש פעמים נחרבה יפו במשך 5,000 שנה ובפעם השביעית החריב אותה צ'יץ', בשנות ה70 וה80", הוא אומר. בסמטאות ובנמל הוא מספר על ילדות בצל ההזנחה, על השכונות שנהרסו ללא זכר וללא כבוד, על התל שצמח מתוך הים, מפסולת הבנייה של תל אביב וההריסות של יפו, ומתנשא לגובה 12 מטר. התל שהסתיר את הנוף וגזל את חוף הרחצה של עג'מי מתושביה. הילדים היותר עניים, הוא אומר, היו נוברים בין ההריסות, אוספים חוטי נחושת ומוכרים אותם לסוחרי שוק הפשפשים. מיחזור.

הסיור היה חלק מערב עיון של עמותת האדריכלים, תחת הכותרת "יפו: תכנון בערים מעורבות". מה שאמור היה להיות סיור אדריכלי בעג'מי התגלה כשיעור מזורז בהיסטוריה ופוליטיקה. ואז, אחרי שעתיים של נזיפות עקיפות, רגעי אינוחות, המהומי הסכמה או מחאה ואולי גם רגשי אשמה, הגיע הסיור לבית של ג'ורג', בית ערבי טיפוסי, עם הרצפה המצויירת והתקרה הגבוהה והריהוט המגולף בעץ וחלונות הוויטראז'. ופתאום הזדקף גוום של האדריכלים.

אורחים רצויים לרגע פשטו על החדרים והאגפים. הקבוצה שהתכנסה סביב ג'ורג' במטבח הלכה וגדלה, וקשה היה להסתיר את נחת הרוח משיחת חולין בענייני תכנון, עיצוב ודקורציה (הנה, כאן חבוי המקרר, מאחורי חזית של ארון מטבח, הנה השיש בעיבוד גס, מודרני. את התריסים שיחזרנו בדיוק כפי שהיו בתחילת המאה שעברה, הרצפה והתקרה מקוריות. המעקה מגולף מקרשי עץ ארז, שאספתי כאן ברחובות.

הבית הערבי הקלאסי בנוי בסימטריה של חדרים מרווחים משני צדדיו של אולם מרכזי. מדלת הכניסה העין חוצה את האולם וצופה לאורכו עד למרפסת. ברבים מבתי עג'מי המרפסות משקיפות אל הים. החזית מעוטרת ברוב המקרים בשלוש קשתות מחודדות, בתוכן דוגמה מסולסלת מברזל מפורזל ובעדן חודרת הבריזה לחלל הכניסה. בקירות הצדדיים חלונות עגולים לא גדולים, כצוהרי ספינה.

היהודים החדשים

עג'מי נבנתה בתחילת המאה ה20 כשכונת היוקרה החדשה של יפו. לאחר הקמת המדינה נותרו ביפו כ4,000 תושבים ערבים בלבד, שהתרכזו בעג'מי ובג'בליה. חלק מהשכונות הערביות, כמו מנשיה, ממערב לנווה צדק, נהרסו כליל, וחלקן יושבו בעולים יהודים, בעיקר מארצות הבלקן. לפי סקירה שערך אדריכל רועי פביאן בערב העיון, מאז 1948 נהרסו ביפו אלפי בתים, כ70% מהעיר הישנה, חלקם כחלק ממדיניות מתוכננת (האיזור הוכרז כבלתי ראוי למגורים), וחלקם באופן שהוגדר על ידי חלק מהדוברים בערב כ"אסטרטגיה של איתכנון". גם האוכלוסיה המעורבת ידעה עליות ומורדות ביחסי השכנות. העולים היהודים פונו עם השנים לאזורים אחרים, ואילו התושבים הערבים נשארו בשכונות שיועדו להריסה והוזנחו במכוון.

בשנות ה80 השתנתה המדיניות, גם כתוצאה מעליית המודעות לשימור מבנים בעולם ובארץ. אז הוקם במינהל ההנדסה של עיריית תלאביב "צוות יפו", העוסק בתכנון הבנייה החדשה ביפו, תוך שימור הבתים ההיסטוריים. באותה תקופה גם החלו להגיע ליפו תושבים יהודים מזן חדש, "שוחרי האווירה" שנמשכו לכאן מתוך חיבה למקום, לנמל ולים, לשכונות הערביות ולאדריכלות המיוחדת שלהן. בשנות ה90 החל עידן הנדל"ן, והצמיח את הפרויקטים היוקרתיים החדשים.

"בית ביפו" הוא שמה של תערוכה בבית האדריכל, בית עמותת האדריכלים בישראל, השוכן במורד רחוב המגדלור, ליד נמל יפו. בתערוכה מוצג מיצב וידאו של האמנים סאמי בוכארי ואייל דנון, שנוצר כחלק מהפרויקט התיעודי "יפו: אוטוביוגרפיה של עיר". בפרויקט, שנולד בעקבות אירועי אוקטובר 2000, קיימו בוכארי ודנון ראיונות וידאו עם תושבי יפו הוותיקים, ערבים שחיו בעיר לפני 1948, בניסיון "לספר את סיפורה של העיר כפי שנשמר בזכרונם של אלו שגדלו בה, חיו בה בשנות השיא שלה, וחזו במהפך שעברה, מהעיר הפלשתינית החשובה ביותר מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית, עד למצבה כיום, כשכונה מוזנחת של תל אביב", כדבריהם.

במיצב מצולמת שבת אחת בבית ערבי ביפו. בית מחודש דווקא, לא בית קלאסי. דיירי הבית ואורחיהם נכנסים ויוצאים מהמטבח. בחדר צדדי יושב הבן המתבגר מול המחשב. בסלון מתקיימת שיחה (בערבית) בנושא בתים, זכויות בעלות ובנייה בעיר המעורבת. המארח, מהנדס נח'לה שקר, מדבר בסרט על שלבי רכישת הבית ושיפוצו, והתלאות הבירוקרטיות שהיו כרוכות בכך. בין השאר הוא מזכיר את מעמדה של המדינה כבעלת הרכוש בנכסי נפקדים (כך מוגדרים בתי הערבים שננטשו במלחמת השחרור), ולכן גם "שותפתו" בבעלות על הבית שקנה ממשפחה ערבית אחרת.

בייביסיטינג וגזענות

הסיפור האישי המובא בשיחה כרוך בפעילות האגודה למען ערביי יפו, שהוקמה ב1979 ופועלת לשיפור מצבו של המיעוט הערבי ביפו, הן באמצעות פעילות בקרב הקהילה והן באמצעות פנייה לממסד. המיצב חושף את חדרי הבית והמתרחש בהם לעין המתבונן, בסגנון המזכיר תוכנית מציאות טלוויזיונית, אך יחד עם זאת, הוא גורם לצופה, בעיקר למי שאינו דובר ערבית, לחוש כזר וכפולש לטריטוריה לא לו.

אוצרת התערוכה, אדריכלית שלי כהן, שארגנה גם את ערב העיון, אומרת כי התערוכה מחברת בין הבית הבודד, הפרטי, לשאלות כלליות אודות בעלות על בית והשתייכות למקום. "עבור מי יפו היא בית?", שואלת כהן. האם היא בית לאדריכל אילן פיבקו, בעל בית הצדף, באותה מידה כמו לג'ורג', שגדל במקום ופתח בפנינו את ביתו? האם דיירי גבעת אנדרומדה היוקרתית, המסתגרים מפני שכניהם, חווים את אותה יפו של תושבי עג'מי?

זוהי התערוכה השביעית בסדרת התערוכות "מקומי" בגלריה בבית האדריכל, סידרה המנסה ללמוד על התרבות הישראלית דרך האדריכלות. לדברי כהן, הפעם יש העדפה ברורה לסיפור החברתי על פני העיסוק במבנה האדריכלי. התערוכה נוגעת בשאלות עמוקות של הקיום המשותף הערבייהודי, אך היא עושה זאת ברפרוף עדין על פני השטח. באמצעות השימוש בשפה הערבית, למשל, היא מערערת על יחסי הכוחות המקובלים בין יהודים וערבים בישראל.

בסיור ובערב העיון, לעומת זאת, נאמרו הדברים בצורה בוטה הרבה יותר. ערביי יפו כועסים ומתוסכלים. העירייה וגורמי התכנון לא תמיד מספקים פתרונות שיתאימו למציאות שלהם. פרויקט שיקום השכונות מסוף שנות ה80, אומר נח'לה שקר, לא נעשה לטובת התושבים אלא נועד להכשיר את הקרקע להשקעות נדל"ן. אולם ביפו, ככל שהיוקרה רבה יותר, כך היא מחריפה את הפערים ואת תחושת הנחשלות של התושבים הערבים. מנקודת ראותם, מי שמסתגר בפניהם, בבניינים מוגנים ומוקפי חומות, ודאי אינו חפץ בשכנותם. "אין כאן יחסי אמון", אומר עבד סטל. "למה הבנות שלי לא יכולות לעשות בייביסיטינג לדיירי אנדרומדה?"