מיושן במובן הטוב של המילה

לי ינור מתעדת את הכוריאוגרפית הגדולה פינה באוש במיצג וידיאו במוזיאון ת"א

לי ינור היא הבמאית הישראלית היחידה שעבודות שלה מוצגות בפסטיבל "וידאו-דאנס" הנערך בימים אלו במוזיאון תל-אביב. ינור, 40, צלמת ואמנית וידאו, מציגה בפסטיבל שתי עבודות :"הגן של סופי" ו"קפה עם פינה".

"פינה", היא פינה באוש, הכוריאוגרפית האגדית ואחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר על עולם המחול מאז ומעולם. הבחירה של ינור בפינה באוש כנושא לעבודת וידאו אינה מפתיעה. המחול, או יותר נכון התנועה, היא נושא העיסוק המרכזי בעבודות שלה מאז הפסיקה לרקוד בעצמה, בין השאר כתלמידה בלהקת המחול של אלווין איילי, בגיל 20. ההפתעה היא הדיוקן האישי והפואטי שפינה באוש, השומרת בקנאות על פרטיותה, הסכימה להיחשף אליו.

הדיאלוג בין ינור לפינה באוש כלל בין השאר ביקורים של באוש אצל ינור בסטודיו וצילום קיר ענק הלקוח מ"פולחן האביב", יצירתה המפורסמת ביותר של באוש, שיצרה ינור. "קפה עם פינה", שפתח את פסטיבל "וידאו דאנס" המקורי שנערך במרכז פומפידו בינואר השנה הוא שיאו של תהליך העבודה המשותף. הסרט מלווה את באוש ברגעים אינטימיים בבית הקפה "לה-סנטרל", ברחוב ובסטודיו עם להקתה. ינור צילמה את העבודה של באוש עם רקדניה על היצירה "מים". כמתבקש מנושא היצירה, צילמה ינור עשרות מזרקות ברחבי פאריז ושילבה דימויים של מים במהלך הסרט.

יש משהו מאוד פיוטי, עדין ואפילו מיושן (במובן הטוב המילה) בעבודותיה של ינור. הצילומים שלה לא מזכירים כלל את הפוטוגניות הצבעונית והברורה של הצילום העכשווי ועבודות הוידאו שלה הן עדינות, אפרוריות ומקנות תחושה של חלום. היא מאוד אוהבת את הצבע השחור ומוצאת בו איכויות חדשות שמזכירות צילום ישן, לא ברור. לכן גם את רוב עבודות הווידאו היא בוחרת לצלם בשחור-לבן במצלמת סופר 8, ממצלמות הפילם שכמעט ועברו מן העולם. חוץ מעבודות העוסקות בריקוד היא מצלמת גם שדות, בעיקר חיטה ואורז ומנסה למצוא גם בהם את הקווים הלבנים בתוך השחור, את התנועה.

מאז שחזרה לארץ לפני כ-5 שנים הציגה תערוכה אישית במוזיאון רמת-גן ותערוכה משותפת במוזיאון תל-אביב בעקבות זכייתה בפרס לאון קונסטנטינר לצילום בשנת 2002. פסטיבל "וידאו-דאנס" הוא הזדמנות טובה להיחשף לעבודות הוידאו שלה, ודרכן, אל עולם המחול של פינה באוש. *