"חוק מימון מפלגות מעודד עבריינות"

לפני כשנה הוזעק דורון אלחנני, להציל את מפלגת העבודה מקריסה. הוא מצא חובות של 120 מיליון שקל וניהול בזבזני. לפני חודשיים פרש מהתפקיד, אחרי שהגיע להסדר חובות ולמאזן כספי חיובי של מערכת הבחירות > צבי לביא שמע ממנו למה מפלגות הן מתכון בטוח לגירעונות ענק

הדבר הראשון שהרגיש דורון אלחנני בחסרונו, כשעשה את סיור ההיכרות שלו עם בניין מפלגת העבודה בתל-אביב, היה תמונת המייסד, דוד בן-גוריון. זה קרה לפני 13 חודש. אלחנני, בעלים של חברה פרטית לשיקום ולהשבחת עסקים, הוזמן להציל את המפלגה מפשיטת רגל. הוא לא היה חבר מפלגה. קרבתו לעבודה הייתה רעיונית בלבד. מעולם גם לא הכיר מקרוב מנגנון מפלגתי כלשהו.

אלחנני התייחס למפלגה כמו לעסק, והטעות הזאת כמעט עלתה לו בבריאות. הרבה עסקנים ניסו לאכול לו את הלב. אבל כמנהל מקצועי הוא היה מחוסן למזלו בנוגדנים אשר חוצצים בין עצם הניהול למוצר הסופי. במקרה שלו זה היה החומר שממנו קורצו פוליטיקאים, וגם המקור לתובנה המאוחרת מדוע לא מצא בשטח זכר לבן-גוריון.

בחוכמה שלאחר מעשה, בבואו לבנות היום מודל תיאורטי של ניהול מפלגה, בין תשומות לתפוקות, הוא מגדיר תפוקה של מפלגה בייצור חברי-כנסת שואפי שלטון. אידיאולוגיה ויישומה חבויים במשנתו על-פי הניסיון עם העבודה. אלחנני נזהר שלא לירוק לבאר אשר פירנסה אותו יפה בשנה שחלפה. אבל בנימת דבריו שמץ אכזבה מכך שעסק בשיקום מותג חסר תוכן או חזון.

העובדה שנתפס לחסרונה של תמונת בן-גוריון מדברת לטובתו, גם כשהיא מעידה על נאיביות לא מקובלת בגילו (55), כאילו יש פסול במפלגה שקיפלה את דגליה הרעיוניים. הדוגמה של אלחנני מוכיחה לפחות, כי מקצוע הניהול העסקי איננו קשוח וחסר-לב כפי שנדמה מבחוץ.

אגב, אלחנני נאלץ להביא מביתו את תמונת המנהיג, והיא הייתה לעזר בעימותים מול פעילי המפלגה. הם התקשו לעכל את העוף המוזר, שהכתיב אורחות-חיים חדשים, והשאלה 'למי הוא שייך' או 'את מי הוא מייצג', חזרה ועלתה. אבל גם אחרי התשובה החוזרת, שהוא ממחנה בן-גוריון, הוא חש כי לא כולם ירדו לסוף דעתו.

שוקת שבורה והר של חובות

אלחנני היה הצנחה של אופיר פינס, המזכ"ל שהחליף את רענן כהן. הקשר ביניהם נוצר כשפינס עמד בראש 'המועצה לשיקום האסיר' ואלחנני היה נציג התעשיינים במועצה. מאחוריו רקורד ניהולי בכיר בחברות תדיראן, פזכים, אלביט וישקר של סטף ורטהיימר. מבין לקוחותיו בחברת השיקום א.ד.ן. (אלחנני דורון ניהול), הוא מוכן לחשוף את אבן קיסר ומיטבית (חברת הנדל"ן).

פינס שכר את שירותי החברה, כשהבין עד כמה זקוקה העבודה לניהול מקצועי. הוא מצא שוקת שבורה והר של חובות (120 מיליון שקל לפי דו"ח מבקר המדינה) הגבוה מכל המפלגות.

השידוך לא היה פוליטי. אלחנני קיבל את תפקיד מנכ"ל-המפלגה-בפועל לתקופה מוגבלת, עד לייצוב הפיננסי בהסדר החובות, בעיקר עם הבנקים, כשחלקם עמדו לפירעון על-ידי מכירת נדל"ן של המפלגה. אלחנני פרש סמוך, אך בלי קשר, להתפטרות פינס, אחרי סיום מוצלח של הסדר החובות, בתוספת מחמאה בדו"ח המבקר על העודף במאזן הכספי של מערכת הבחירות האחרונה, לראשונה בעשר השנים האחרונות.

להצלחה אבות רבים, ואלחנני, שהיה גם מנהל מטה הבחירות, חולק אותה עם שותפיו ומפרגן לכולם: לגזבר משה כהן, לפינס, יו"ר המטה, ולעמרם מצנע, שנתן גיבוי מלא לניתוחים הכואבים. הוא לא היה שורד לרגע בלעדיהם.

במערכות בחירות קודמות עמד משה כהן יחיד מול ההמון הסוער, שחלב את קופת המפלגה, וסיים כל אחת עם תוכנית הבראה. רק את בחירות 1999 הוא סגר ללא גירעון. לו היה נהנה קודם מהגיבוי הפוליטי שניתן לאלחנני, הר החובות של העבודה היה היום בקושי גבעה.

"מצאתי גירעון חודשי מצטבר של מיליון שקל", נזכר אלחנני. "זה היה שוק גדול, שלא אופיר ולא אני ידענו בדיוק עד כמה חמור המצב, כשמדי יום נחשפו עוד התחייבויות שלא ידענו על קיומן". היו אלה ספיחי הבחירות המיוחדות, שהדיחו את אהוד ברק. למשל, תביעה בסך מיליון שקל מאחת העיריות לתשלום קנסות על הדבקת מודעות במקומות אסורים.

רק אחרי עבודת מודיעין יסודית גילה אלחנני, כי הקנסות נגזרו במקור, בסך 300 אלף שקל על 'ישראל אחת', ובעבודה התכחש להם מי שהיה יריבו של ברק, ובינתיים הם צברו הצמדה וריבית.

אלחנני רשם ביומנו את הלקח הראשון מתפקידו החדש: המפלגה היא ארגון ללא אחריות אישית מזוהה על ההוצאות. "חובות שלא גמרו איתם כשהיו קטנים, תפחו לגירעונות גדולים, כמו בסיפור על הקומקום השורק שבמפלגת העבודה הפכו אותו לקטר", הוא אומר.

"פעילי המפלגה נהנים לגלגל אחריות. כולם נושאי משרה במקומות אחרים, שמקבלים שכר והוצאות, וכספי המפלגה לא מעניינים אותם. לשבחו של אופיר ייאמר, כי הוא גילה אחריות רבתי עד ליומו האחרון בתפקיד, מה שאיפשר לי להיות קשוח כדי לעשות את העבודה כראוי".

בשם חוקה יפת-נפש ודמוקרטיה

אלחנני איתר בעיה בשיקום הפיננסי של העבודה: "עד היום אף מפלגה לא פשטה את הרגל, כך שאם אתה משדל את העסקנים להדק חגורה, הם לא ישתפו פעולה גם אם תאיים, שהעסק על סף קריסה. שפת הגוף שלהם משדרת אדישות. הם שבעו נבואות זעם שלא התגשמו, וזו אמת.

"הבנקים נופלים בקטע הזה בין הכיסאות. מצד אחד הם לא רשאים למחוק את חובות המפלגות, כי המחיקה תיחשב לתרומה בניגוד לחוק מימון מפלגות. מצד שני, איזה בנק יעז לבקש פירוק של מפלגה, קל וחומר מפלגת שלטון, ויסתכן בביקורת שהוא מתערב ברגל גסה במערכת הפוליטית.

"הבנקים אינם בעמדת כוח. הם לא יכולים לשים יד על כספי המימון, וגם לא לסגור לגמרי את הברזים. הם יכולים לגרום לי להשתנק ולהזיע, אבל לא ישברו את הכלים. הם כן יכולים להוביל אותנו על הסף, כמו נושים אחרים שעיקלו את כספי סיעת העבודה, כדי ללחוץ שנתנהג כלכלית כמו שצריך, ואז אין משכורות. אבל מיד מתחילות ההדלפות, וקשה לטעון בבית-המשפט שאין בעיות נזילות.

"עיקול מטילים רק אם חשים שאתה חדל פירעון ונקלע לסחרור. אבל לרוב פעילי המפלגה זה לא הזיז. בשורה האחרונה הם לא ראו מעולם מפלגה שנעלמת בגלל חובות כספיים. ותיקי העבודה גם לא מבינים איך בכלל נוצרו החובות".

אלחנני אומר שהעבודה אינה יוצאת דופן, אחרי ששמע את חוויותיו של גיסו, מנטה עצמון, שהיה גזבר הליכוד. הוא קיבל את הצעת פינס בחשש גדול, שהוא מביא למפלגה תרבות ניהול קשה לעיכול, והחשש אכן התממש. פינס היה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כשמזכירי סניפים דרשו כסף ונדחו על ידו, הם עקפו אותו וגייסו נגדו את הפוליטיקאים.

פינס, בעיני אלחנני, סיכן למען הצלת המפלגה את מעמדו הפוליטי, כשגילה אומץ-לב נדיר במהלכים לא פופולריים שיזם, כמו סגירת סניפים ופיטורי עובדים ופעילים, שחלקם חברי מרכז ושגורלו בפריימריס תלוי בהם.

אלחנני: "כשבאתי להיפרד מהם כבר הצלחנו לצמצם את ההוצאה השוטפת ב-50%. יעצתי להם לשמור על הקיים, כמו שהם בודקים בבית מאיפה לוקחים את הכסף לקנות מקרר או כרטיס לחו"ל. הסברתי, שכינוס ועידה זה 150 אלף שקל, ופריימריס זה מיליון ורבע שקל, ואם אין כסף מה הטעם להתעקש על קיומם, רק בשם חוקה יפת נפש והדמוקרטיה.

"אם ההליכים היקרים עלולים לסכן את קיום המפלגה כשאין כסף, תחשבו אם לא כדאי לשעבד זמנית את הדמוקרטיה הפנימית לטובת שלמות המפלגה, ולמצוא חלופות אפקטיביות זולות יותר, אפילו בצמצום המוסדות, להיקפים פחות המוניים".

צמצום הסגל לגודל מחלקת חי"ר

אלחנני חשב שיסגור את הסדר החובות בתוך חצי שנה. הוא לא הביא בחשבון את התהפוכות הפוליטיות, שהחליפו את בנימין בן-אליעזר בעמרם מצנע, ואת הקדמת הבחירות לכנסת והפריימריס הנלווים. הפקות יקרות, שטרפו את כל החישובים (ונכנסו ליומנו עם הלקח, שמפלגה היא ארגון ללא יעדים המושפע מהניהול).

הוא זוכר איך חטף פלצות כשהגיעו החשבוניות מהוועידה שהתכנסה בחודש הראשון של תפקידו. ולכן, הוועידה הבאה כבר לא הייתה בזבזנית: קנו פחות פרחים, מיחזרו אבזרי במה משומשים, וגילו שספקים מוכנים להתפשר על מחירי רצפה. "יצרתי הרבה אנטגוניזם והרגזתי את כל המחנות. אבל זה היה סימן, שפעלתי ללא משוא פנים, כי לא הייתי משרתו של אף אחד".

הידוק החגורה לא נגמר בקיצוץ משלוחי דואר מיותרים ובצמצום הסגל בשכר לגודל של מחלקת חי"ר. העודף בתקציב הבחירות נוצר במחשבה תחילה, שהעבודה תאבד מנדטים ולכן תקבל פחות מימון מפלגות. הוא נבנה סביב 20 מנדטים במקום 24 (בפועל קיבלו 19).

"בשביל זה נדרשו אומץ ומשוגע כמוני, שיאמין במספר הנמוך לפי הסקרים והתחושה הכללית, כמובן בתנאי שנגדיל את התקציב אם יהיו סימנים בדוקים שנקבל יותר מנדטים. להערכה הפסימית היו שותפים משה כהן, אופיר פינס ומצנע. זה דרש מכולם תעצומות נפש ומשמעת ברזל, ההפך מראשי המפלגה בבחירות קודמות, שמראש הלכו על תקציב גבוה מהריאלי. וכשהגיעו למצוקה שפכו עוד ועוד כסף".

הבחירות לימדו אותו עוד לקח: למנהל מפלגה ולאיכות הניהול שלו אין השפעה על התוצאות הפוליטיות שלה. המנהל יעשה את כל הצעדים הנכונים, אבל פליטת פה של פוליטיקאי תגרום להפסד של חמישה מנדטים, כמו גם התערבות של כוח עליון, כמו פיגוע המוני או מפולת בבורסה.

"למנהל נותר רק לאסוף את השברים, ואני ארגון כזה לא יכולתי לנהל לאורך זמן", מודה אלחנני, וחושף אמת כמוסה להשלמת מניעיו המוצהרים לקבלת התפקיד: "כדי להיות בסדר עם עצמי, הפכתי את ההסדר הפיננסי ממטרה משנית לראשית, ופרשתי לאחר שנוכחתי כי אין לי שום השפעה על השגת האידיאות שהבאתי, לא כאיש פוליטי, אלא כדי לשפר את המפלגה שתשיג אותן".

אלחנני מתכוון ליצירת שלום עם הפלשתינים, להבראת הכלכלה והחינוך ולגישור על פערים חברתיים, שנותרו מחוץ להישג ידה של העבודה שבאופוזיציה.

הסדר החובות עם הבנקים נעשה בהיקף של כ-60 מיליון שקל, על בסיס של תוכנית שיקום ופריסה חדשה עם רמת החזר שנתי מינימלי. הבנקים שוכנעו, לאחר שהמפלגה הוכיחה יכולת שליטה ובקרה בניהול מערכת בחירות עם עודף תקציבי, וצמצום דרמטי של הוצאות התפעול השוטפות.

יורשי אלחנני, רפי אלול בניהול השוטף, והגזבר משה כהן בתחום הכספי, אמורים להקפיד על משמעת תקציבית מוחלטת ועל תהליך צמצום העלויות שעליהם נשענת תוכנית השיקום.

מבחינת הדמוקרטיה זה אסון

אלחנני לא חושב שהלך מוקדם מדי, גם אם יצא בתחושה שהשאיר מאחוריו עסק לא גמור. בלאו הכי, התיקונים וההשלמות אינם בסמכות המנהל אלא ברצון ובכוח המפלגה. הוא אומר, כי מצבה הכספי של העבודה, כמו של יתר המפלגות, היה טוב יותר אלמלא המלכוד של 'חוק המימון', שאינו מאפשר לארגון ליצור הכנסות, כמו מלכ"ר רגיל, למעט בהצלחה מסחררת בבחירות. היו"ר הזמני שמעון פרס כבר קנה את הרעיון. הוא ינסה להוביל בכנסת את הרפורמה המתבקשת בחוק המימון. שותפים לא יחסרו לו במפלגות האחרות.

"היכולת הזעומה לגייס תרומות מיחידים והאיסור על קבלת תרומות מתאגידים, מניבים הכנסה נמוכה יותר מעלויות גיוס האשראי של המפלגה. גם דמי החבר חסרי משמעות והם מקור הכנסה שולי אפילו בפריימריס, בהיותם כה נמוכים עד סמליים, אחרת ירתיעו את המתפקדים.

"משטר ההכנסות הנוקשה מעניק יתרון כלכלי רק לסיעה גדולה, גם אם פרנסתה על הקצבות המימון, שניתנות לפי מספר חברי הכנסת המכהנים בכל סיעה".

אלחנני טוען, כי המפלגות משלמות את מחיר המימון גם בביקורת המדינה הנוקשה, שמוסיפה על הפגיעה בהכנסות וחוסכת מהן את הצורך לפרסם מאזנים שנתיים, כמקובל בתאגידים ציבוריים. הלקח המסכם, שאותו רשם אלחנני ביומנו: מאחר שהפוליטיקה היא דבר לא מתוכנן ולא צפוי, המפלגות מתנהלות ללא תוכנית עבודה וללא תקציב מסודר, במתכון בטוח לגירעונות ענק עתידיים.

"מבחינת הדמוקרטיה זה אסון", אמר השבוע בסיכום הניסוי החריג בקריירה שלו, לנהל מפלגה כמו עסק כלכלי. הוא הגיע למסקנה, כי קיים צורך להכפיל פי ארבעה לפחות את סכומי התרומות האישיות שבחוק, עד 1,000 דולר ליחיד, ולהתיר תרומה מוגבלת לתאגידים, עד פי חמישה מהתרומה האישית.

"זו איננה קניית שלטון בכסף אלא מקור כוח למפלגות לשקם את עצמן, לבל ירבצו כאבן-ריחיים על צוואר המדינה. החוק נותן למפלגה הגדולה עוצמה שתנציח את שלטונה, ושתמנע מהאחרות גם להשיג כסף אחר. וכשמפלגה לא יכולה לגייס כסף ביושר, נולדים רעיונות איך להגיע לכסף בדרך לא דרך כמו בתקופת חוק היובש האמריקני. חוק מימון המפלגות זה חוק יובש מקומי, שגם הוא מעודד עבריינות כמעט מאפיונרית.

"גם את שיטת הענישה של מבקר המדינה צריך להחליף, בהטלת אחריות אישית ופוליטית על ראשי המפלגות, אם תחתיהם יתנהלו כספים בהפקרות ויעשו עבירות. אחרי שקופת העבודה שילמה את מחיר עמותות ברק בקנס של מיליונים והוא יצא נקי, למה להעניש את הגזבר או את המנהל שלא חטאו?

"מדוע לא עונש הרחקה למשך שנים מכל תפקיד במערכת הפוליטית, שתאיים על הממונים עליהם? נראה אותם חוגגים אם יידרשו לשלם את מחיר מעלליהם בקריירות הפוליטיות שלהם".