חירטוט מנדנד או גאונות לשמה?

מה היה ברוק המתקדם, הז'אנר החשוב של שנות ה-70, שמעולם לא זכה לקאמבק ממשי? ולמה המבקרים הנחשבים בזים לו כל-כך? לא תמצאו מבקר רוק מכובד שיעז להכניס אלבום ג'נסיס, יס, או ג'טרו טול, לרשימת 50 הגדולים של כל הזמנים. גם לא ל-100. אולי משהו של פינק פלויד המוקדמת והפסיכדלית של סיד בארט. מקסימום את הצד האפל של הירח. וגם זה, עם התנצלות בצד.

מה שהיה הוא, שבשנים שבהן הלהקות האלה זהרו, מכרו תקליטים, מילאו אצטדיונים - 1971-1975 - הרוקנרול התנפח, הסתאב, המיר את התשוקה הבסיסית שהניעה אותו בפומפוזיות אקדמית. לא עוד בייבי-איי-וונט-יו הייצרי, אלא "יצירת אמנות" שמשתרעת על-פני צד שלם של תקליט.

ובקיצור, כבר הרבה זמן שפרוגרסיב רוק נחשב לחירטוט מנדנד, חסר-לב ועתיר שומן על תהילת הסיקסטיז הצעירים, הרזים והיפים.

אלו כמובן הבלים. והכי מדהים הוא, שדווקא בבריטניה, המקום שממנו יצאו הלהקות הקובעות של הז'אנר (רנסנס, מייק אולדפילד וכל הנ"ל), רוק מתקדם נתפס כפאשלה מאיימת מהעבר, שמוטב להדחיק.

לגבי האנגלים, ניתן לנחש שהדימוי האליטיסטי של הרוק המתקדם ניגן ישר לנקודה הכי שונאת ואכזרית של קהיליית הרוק המאוד לייבורית ואדומה שם. תוסיפו לזה את הטקסטים ה"ספרותיים" והכמו-שייקספיריים של ג'נסיס הגדולה, או את המנטרות הרוחניות של ג'ון אנדרסון ו-YES, שהקדימו בשני עשורים טובים את הניו אייג', ותבינו מה קרה.

אליטיזם ויומרנות היו אחראים לכמה מהרעיונות היותר מוצלחים של המין האנושי. אני חושש, שמה שגרם למיטב אושיות הביקורת וקובעי הטעם להתכסות בזיעה קרה בכל פעם שהמונח רוק מתקדם עולה בסביבתם, הוא דווקא הנגיעה התמימה וחסרת העכבות בשמים, של דייוויד גילמור, של פיטר גבריאל, של מייק אולדפילד וחבריהם.

אלה אנשים שהיו בני 15-16 בערך כשהסיקסטיז התפוצצו. שהתבגרו בעולם שבו גבולות נפרצים בכל שני וחמישי, בזמן המפץ הגדול ההוא שבו כל להקה בינונית ידעה לעצום עיניים על הגיטרה ולגעת במעשה המרכבה.

המוסיקאים האלה גדלו בעשור שבו הכול מותר לפתע. בתקופה קצרה שבה אהבה החליפה לרגע את האחריות. מה הפלא, אם כן, שהרוק המתקדם כיוון גבוה באופן חסר אחריות, ילדותי ממש. התוצאה, בהתאם, היתה מוסיקה נפלאה ומגוחכת. קסומה וטרחנית. אם הביטלס היו החלום, הרוק המתקדם היה הניסיון הנוגע ללב לספר אותו למחרת בבוקר.

בחודש שעבר הגיעה לחנויות הוצאה מחודשת של ארבעה מאלבומי להקת YES, ההרכב הכי מושמץ, כנראה, של הז'אנר והתקופה ההיא. כמי שעקב ואהב רוק מתקדם (כמעט) בזמן אמת, YES מעולם לא היו כוס התה עם לימון שלי.

הסולן ג'ון אנדרסון, הגיטריסט סטיב האו, נגן הבס כריס סקווייר, ושאר הנגנים הפנומנלים שהתחלפו סביבם, היו אובססיבים לגבי האסתטיקה של החוויה הקוסמית, על הצבעים שלה. אני חושב שהמוסיקה של YES, כמו העטיפות הכל-כך מזוהות של אלבומיה - סלבדור דאלי און ספייס - היתה ניסיון תמים ומרשים לצייר דף לבן בחבילת טושים צבעונית.

ביומיים האחרונים הקשבתי, אחרי הפסקה בת שלושים שנה בערך, ליבול האלבומים הזה, שמתייחס לתקופת הזוהר של הלהקה - זו שנמתחת מ-Close To The Edge (1972), אלבום הפריצה הקלאסי של החבורה הענייה מבירמינגהאם, שהפכה בעקבותיו, בתוך שבוע, להרכב מיליונרי מפוצץ אצטדיונים ומפוצץ בסמים ובמריבות מכוערות, ועד ל-Going For The One, שיצא ב-7.7.77, תאריך קוסמי בהחלט, אבל טרגי מבחינת ההרכב הדינוזאורי, שאיחר בשנה את הוצאת האלבום הכי גדול שלו ונקלע לתוך מהומת הפאנק ששטפה את בריטניה ומחקה את YES ואת הרוק המתקדם בכלל.

שני האלבומים הללו מכילים רגעי קסם מוסיקליים. אם צריך לבחור הייתי הולך על Going For The One, שמוותר על מריחות הנגינה הווירטואוזית שכל-כך אפיינו את YES, לטובת 100 אחוז קסם.

ואם מריחות וירטואוזיות זה מה שאתם מחפשים, תקבלו מהן בשפע בדיסק הכפול והתמוה Tales Of Topographic Ocean (1973), שמנסה, כך מספרת החוברת של ההוצאה המחודשת, להתחקות אחר נפלאות התובנה הקוסמית ההודית, ומשעמם כמו להסתכל על החברה שלך עושה מדיטציה.

אחרון חביב בסדרה הוא Relaye (1974) התקליט הכי לא יציב בקטלוג של YES, שמציע יציאות גאוניות כמו גיטרת הגיהינום של סטיב האו ב-Gates Of Delirium לצד שעמום גיהינומי שרק המכורים של YES ישמחו לעבור.

ובכלל, בשביל המכורים של YES, הסדרה המחודשת הזו היא חגיגה גדולה - מאסטרינג משופר, חוברת שכוללת ראיונות עם חברי הלהקה וגם קטעי בונוס.

מי שלא מכיר ורוצה להכיר, כדאי ללכת על Close To The Edge ועל Going For The One, וחכו ליום הכי סבלני בשבוע בשביל להיכשף ביופיים המהמם.

ארבעת אלבומי YES, הד ארצי