ביהמ"ש: חברות תרופות נוהגות בדרך שגרה להעניק טובות הנאה לרופאים

"העדויות במשפט זה חשפו תמונה עגומה של המציאות הנהוגה בעולם הרפואה הישראלי. העובדה שקבעתי, כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב ולא הוכיחו את אמת הפרסום, אין משמעה שיש לנהוג בסלחנות כלפי רופאים הנוטלים לעצמם טובות הנאה, מקום שהדבר אכן הוכח, ואף לא כלפי חברות תרופות שעשו לעצמן מנהג להציע הטבות מעין אלה כדי לקדם את עסקיהן". כך קובע בית המשפט המחוזי בת"א.

השופטת ציפורה ברון חייבה את חברת התרופות דקסון ואירית וילדר שהועסקה על ידה לשלם לד"ר אברהם ניסנקורן מחולון פיצויים בסך 250 אלף שקל וכן הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.

המכתב לפרופ' משיח

בשנת 1997 הגיש ניסנקורן תביעה לפיצויים של 1.1 מיליון שקל לפי חוק איסור לשון הרע. בתביעה נאמר, כי התובע הוא גניקולוג המועסק בקופ"ח כללית ומפעיל גם מרפאה פרטית.

וילדר שימשה כאחראית על תחום המוצרים הגניקולוגיים בדקסון. ביולי 1995 היא שלחה לפרופ' שלמה משיח, שהיה יו"ר האגודה למיילדות וגניקולוגיה, מכתב על גבי נייר של דקסון ובו נאמר, כי החברה המתחרה שרינג העניקה במתנה למספר גניקולוגים מכשיר פלאפון. לטענתה, ניסנקורן דרש במפגיע טובת הנאה "מתועמלנית שלי, שתהיה לפחות כמו מכשיר הפלאפון אותו קיבל במתנה משרינג".

לדברי וילדר במכתבה, "חושבני שהמילה שוחד היא המתאימה ביותר למה שקרה. אודה לך על התערבותך בנידון".

ניסנקורן טען, כי מעולם לא קיבל פלאפון מחברת שרינג ומעולם לא דרש מהתועמלנית של דקסון טובת הנאה שוות ערך. לדבריו, הוא נפל קורבן למלחמה בין שתי החברות, שלא בחלו באמצעים לפגוע זו בזו. עוד טען, כי במשפט הוכח, כי דקסון עצמה מחלקת מתנות יקרות ערך לרופאים המבצעים סקרים לשימוש בתרופותיה.

הנתבעות טענו, כי אינן אחראיות לפרסום המכתב בקרב קהיליית הרופאים, שכן שלחו אותו אך ורק למשיח והוא זה שהפיץ את המכתב. עוד טענו, כי עומדת להן הגנת אמת הפרסום, וכי היה בפרסום עניין ציבורי ויש חשיבות לבירור חשדות לאי סדרים מצידו.

השיחה עם הגרושה

לדברי הנתבעות, לתובע יש "היסטוריה" של קבלת טובות הנאה מחברות תרופות. זאת, על סמך תמלול שיחה שערך חוקר פרטי מטעם הנתבעות עם גרושתו של התובע. באותה שיחת טלפון העלתה גרושתו של התובע את האפשרות ש"מכיוון שהוא לא מקבל הטבות מאיש... אז הוא לא נותן גיבוי לתרופות האלה".

לדברי ברון, במהלך שמיעת העדויות הובהר, כי דקסון שותפה בעצמה לפרקטיקה של מתן מתנות, תרומות או תמורות כפי שהן מוגדרות על ידה לרופאים.

לדבריה, התועמלנית הרפואית בדקסון, אפרת לבני-לוי, שהרקע לכתיבת המכתב נשוא התביעה היה הפגישה שהתנהלה בינה לבין התובע, סיפרה, כי קיימת פרקטיקה מקובלת לפיה כאשר רופא מבצע סקר שימוש בתרופה של חברה מסויימת, זו מעניקה לו תמורה עבור המאמץ והעבודה שהשקיעה.

לדברי לבני-לוי, כך עושה גם דקסון, ורופא מתבקש למלא שאלון לגבי מספר מסויים של מטופלים להם נתן את התרופה. עוד טענה כי מדובר בפרקטיקה חוקית.

קורבן התחרות

ברון ציינה בפסק הדין, כי מהעדויות במשפט מצטיירת תמונה עובדתית שנראה, כי הכל מסכימים עליה באשר ליחסים בין רופאים לחברות תרופות בעולם הרפואה הישראלית.

לדבריה, בעוד שמתן מתנות אישיות לרופאים היא פרקטיקה לא מקובלת בעלת משמעויות פליליות, הרי שתרומת מתנות למרפאות ומחלקות, או מתן תמורות לרופאים עבור ביצוע סקרים לחברות התרופות, היא פרקטיקה מקובלת שאינה נחשבת פלילית.

ברון דחתה את טענת הנתבעות, לפיה היה אמת בפרסום שהתובע דרש טובות הנאה העולות כדי דרישת שוחד. לדבריה, מאחר וקיימים ספקות רבים כל כך, הרי שלא הוכח ברמה הנדרשת, כי אכן דרש התובע טובת הנאה.

בהתייחסה לטענות שהתבססו על השיחה המוקלטת עם גרושתו של התובע, אומרת ברון, כי הנאמר בשיחה זו אינו מחמיא לתובע, אך אין בו כדי להוכיח דברי לשון הרע שהוצאו כנגדו.

ברון השתכנעה, כי אמנם ניסנקורן נפל קורבן לתחרות עסקית בין שני ענקי התרופות, וכי לא רק שיקולים אתיים עמדו לנגד עיניהם של הנתבעות, אלא גם אינטרסים אישיים הנוגעים לתחרות מול חברת שרינג. (ת.א 97/1714).