הומו אקלק טיקוס

בהתחלה, ביאליק בכלל לא נראה לדני קרמן כמו שמשורר צריך להיראות - "חיוור פנים, עם עיניים רושפות ושיער שופע" - אבל לאט-לאט הוא נכבש בקסמו. התוצאה היא ספר מאויר שלו שיוצא לאור בימים אלה, ומקיף את כל שירי האהבה של המשורר הלאומי, רגע לפני פקיעת זכויות היוצרים על יצירתו > דוד שליט

27/05/2004, 08:32
לא בנות, כי פארות עלי עין,

עיניים? לא, ענבי היין

יציצו בך מכל פאה;

הבחור! אל תישן, שא עין

ואל תצא בגפך משפיה.

כאילות השדה וצבאות

תגדלנה בין סלעים וגבעות, -

לא אב ולא אם לבנות שפיה;

אחיותן - צפרים ולטאות,

ואחיהן - כוכבים בשמי-יה.

(מתוך: "לבנות שפיה", ח.נ. ביאליק)

בעוד כמה שבועות, כ' בתמוז למען הדיוק, יצוין יום השנה ה-70 למותו של המשורר חיים נחמן ביאליק. במועד זה גם יפקעו הזכויות על יצירותיו של המשורר הלאומי שהיו מאז ומתמיד בידי הוצאת דביר, ויהפכו לנחלת הכלל. ביאליק היה נכס מניב במשך עשרות השנים שבהן שקדו, קראו ושיננו מאות-אלפי תלמידים את יצירותיו, וכעת ניתן רק לתהות, מי מהמו"לים האחרים ינסו לסחור בו.

הוצאת דביר, במעין ספר פרידה מהמותג, מפרסמת בימים אלה את "היא יושבה לחלון", כל שירי האהבה של ביאליק. תמצאו פה את "הכניסיני תחת כנפך", "בשל תפוח", "לא ביום ולא בלילה", "יש לי גן ובאר יש לי", שהולחנו, והרבה שירים לא מוכרים, "פלוני יש-לו", "הלילה ארבתי", "לא ידע איש מי היא", שלא צריך בגרות חמש יחידות כדי להבין למה התכוון המשורר. אבל בואו נקצר. לא נראה שחייו הארוטיים של המשורר הלאומי זה הדבר הבא שלכם, ומה שמוכר את הספר הם למעשה הציורים של דני קרמן, שמלווים כל אחד מעמודי השירים.

דני קרמן הוא אלמנט חשוב בשיווק ספרים, ודי להיזכר בהצלחת "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, ש"הציפה אותי, בתוך חודש, בהצעות של שלושים מו"לים, שאני אעשה להם ספר כמו 'והילד הזה'", הוא אומר. כאשר רכש בשעתו המו"ל אהד זמורה, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים, את דביר, הוא התיישב עם קרמן חברו, וביחד עברו על כל רשימת הקלאסיקנים שהיו ברשימת ההוצאה. הבחירה הבולטת שלהם עד כה היתה הוצאה מחדש של שלושת ספרי הבדיחות של אלתר דרויאנוב. קרמן שוקד על חידוש הקלאסיקנים גם בהוצאות אחרות, "מעשה בפ"א סופית" של נתן אלתרמן, למשל, זו עבודה שלו.

איש רב-פעלים הוא קרמן. לבד מהיותו מאייר מבוקש הוא גם כותב ומתרגם, סטיריקן מייסד וחבר בצוות "דבר אחר". בימים אלה, כשהקיץ בפתח, הוא מזין את פס-הייצור של מדריכי המסעות שלו. בשבוע שעבר מסר לדפוס ספר שעבד עליו במשך שמונה שנים, "שעה מלונדון", שייצא בהוצאת כתר/מעריב ועניינו כל מה שניתן לעשות בטיולים ברדיוס של מאה קילומטר מלונדון. את העבודה על הספר הוא מגדיר כטירוף, כולל נסיעות חוזרות לאורך המסלולים שעשה שם בקיץ שעבר, רק כדי לעדכן את הספר. קרמן מעריך שהשקיע בו 120 אלף שקל מכיסו הפרטי, סך מצטבר של שמונה שנים של נסיעות ותחקירים.

עוד ספר שלו שבהכנה, בהוצאת אריה ניר, יספר על לונדון על-פי סופרים שכתבו עליה, משיקספיר ועד דיקנס, מעין מדריך לאוהבי ספרים, כולל רכילויות ספרותיות הקשורות לאזורים הגיאוגרפיים השונים בעיר. לפני שנתיים התפרסם תרגום שלו לקלאסיקה "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק. ג'רום. קרמן עיטר את הספר בהערות אין-ספור בהצעות למסלולים, במקביל למסלול שעשו שלושת גיבורי הספר לאורך התמזה. גם הספר הנוכחי יהיה מעוטר ומוער.

"אנשים מכירים טייטלים. הם שמעו במעורפל על הספר 'בית-ממכר עתיקות', אבל לא יודעים מה זה. החלטתי שכל ספר שאני מזכיר, אכתוב עליו בצורה אישית ואירונית וגם אתווכח עם הספר. מי שיודע - טוב, ומי שלא - יהיה לו בסיס להיאחז בו. האנגלים מלומדים יותר ממני ביצירות שלהם, אבל הם לא יודעים לחבר בין הדברים. אצלם זה או טיולים או ספרים. הם מספרים לך, שיקספיר הסתובב בלונדון, ופה הוא השתין. מה תגיד להם, שלא?"

ואצלך יידעו איפה שיקספיר השתין?

"היתרון שלי הוא שאני מסתובב כל הזמן במקומות האלה. אין מקום שלא הייתי בו ארבע-חמש פעמים. אני לא יכול להגיד לך איפה שיקספיר השתין, אבל אני כותב באירוניה על כך שאומרים ש'שיקספיר השתין פה'. היו מסלולים שהלכתי, לדוגמה, מהמקום ששיקספיר גר בו ועד לתיאטרון שלו, וכתבתי כמה זמן לקח לשיקספיר ללכת ומה הוא עובר בדרך. זה מסוג הדברים שהבריטים לא יודעים לכתוב".

אשליות בקשר ללונדון

לונדון היא אהבה מאוחרת של קרמן. הוא יליד כרכור, 1940, ויצא מהארץ לראשונה, וללונדון, כשהיה בן שלושים. אולי שנות המנדט כבר הכתיבו את אהבתו, ואולי אלה הנופים של ספרי ילדותו. הוא אומר שהוא יודע בעל-פה את "חשיבותה של רצינות" של אוסקר וויילד, ומסוגל להיכנס היום לכל תפקיד במחזה אם אחד השחקנים יחלה.

"ההשכלה שלי היא תלויית-תרגומים. מה שלא תורגם לעברית, אין לי מושג שהוא קיים. חברים אנגלים משתגעים מהידע שיש לי על 'מועדון הפיקוויקים' של דיקנס. אבל תגיד לי 'כריטסמס קרול' של דיקנס, אין לי מושג מה זה. יש לי השכלה אקלקטית, אני הומו אקלקטיקוס. הדור שלנו קיבל מכל הצדדים, בלי שום פרופורציה.

"בעצם, כשאני כותב על לונדון, המטרה שלי היא להראות כמה תל-אביב איומה. משל לתרבות שלנו, שבה אין התייחסות לקודם, מילת הקסם היא עכשוויות, עיר עם 15 תיאטרונים, 15 מדרחובים, ואף אחד לא יודע מה נעשה בתרבות בימים שלפני הקמת המדינה. אנחנו ארץ שלא מזיזים בה תג אחד ממה שהיה לפני אלפיים שנה, אבל לא משאירים זכר ממה שהיה לפני חמישים שנה, וכשאני בא ללונדון אני עומד פעור פה לנוכח ההמשכיות, מה היה בבניין הזה קודם, והקשר האורגני בין שם הרחוב והמקום. בלונדון יש 25 רחובות על שמות גיבוריו של סופר, כי המיקום של הרחוב קשור ביצירה מסוימת. בתל-אביב קראו רחוב על-שם ש"י עגנון בשכונה צפונית שעגנון אפילו לא ידע שהיא קיימת".

יש בית ביאליק ברחוב ביאליק.

"עם בית ביאליק הצליח להם. אבל תיכנס לחנות ספרים בלונדון - תמצא שם את אוסטין, קיפלינג, הארדי, כל הקלאסיקות. פה אתה נכנס לחנות, מביאליק יש להם רק דברים מסוימים, מה שמופיע בתוכנית הלימודים. אתה שואל, יש לכם ספר של שמיר, אומרים לך, זה כבר לא חנות ירקות. אתה אומר, 'מלך בשר ודם', אומרים לך, זה גם לא קצב".

בוא נדבר על ביאליק. איך אתה מתחבר אליו היום?

"כל דבר שלמדתי בבית-הספר לא חזרתי לפתוח, וכל מה שלא למדתי, אני אוהב. בבית-הספר ידעו להשניא עלינו כל דבר. קשה לי לחזור לסיפורים הכי יפים של ביאליק בגלל ההכתמה של המורים בכרכור. את האגדות שלו עם ציוריו של נחום גוטמן גיליתי בגיל צעיר, והתמכרתי. לגבי השירים, אין לי קשר עמוק. אבל היה לנו את כל ביאליק בבית, וקראתי".

האומנם?

"זה דבר שאני אומר בכל הזדמנות. הדור שלי גדל בתקופה שגם ילדים רעים קראו ספרים. זה לא כמו היום שילד קורא הוא סקרן, או חנון. אז, אם לא שיחקת עם ילדים ואם לא היית בבית-ספר, היה דבר אחד לעשות - לקרוא. אבי הגיע הנה כחלוץ ב-1925, קרא וכתב עברית מגיל 16. כשנולדתי, הוא מצא עצמו בעל חנות מכולת, עבד עבודת פרך, אבל אהב לקרוא, ואני קראתי את כל מה שהיה בבית. מביאליק ובדיחות דרויאנוב ועד חוברות 'איתנים', כולל ההסברים למה צריך לעשות מקלחות קרות ולא לאונן. בתוך זה היה כל מה שיש היום בטלוויזיה ובמחשב".

"שירי אהבה זה קל"

פרויקט ביאליק החל אצלו לפני שנתיים. אהד זמורה, שידע שהוא עומד לאבד את הזכויות על המשורר, יצר קשר. "הוא רצה שאוציא לו ספר 'ביאליק של קרמן'. אנתולוגיה פרטית, שירי ילדות, אהבה, מה שארצה, ושאכתוב למה אני אוהב ולהוסיף הערות. נורא התלהבתי. פניתי לחברי הטוב חיים באר, שהוא מבין גדול ממני, וישבנו על זה. הדבר לא נעשה. ואז אמרתי, שירי אהבה זה קל, אין צורך בעריכה, צריך רק לצייר".

איך עבדת על הספר?

"ביאליק, חייבים להודות, לא נראה משורר. חיוני שיהיו פנים חיוורות, עיניים רושפות ושיער שופע למי שכותב שירי אהבה. המראה של ביאליק אכן מעורר חוסר נוחות, אבל לאט-לאט נכבשים בקסמו, ופניו מקבלים אלף גוונים. הכנסתי אותו לציורים, עשיתי עליו קיבעון כשהיה הכי פעיל רומנטית, בגיל 30, עם שפם. עשיתי משהו לא מקובל. בדרך-כלל לוקחים שירי יונה וולך, לדוגמה, ומולה ציורים של אביבה אורי, שזה הכי מאוס בעיניי. אתה רוצה וולך ואורי? תן לשתיהן את הכבוד ותתמודד עם זה. לקחת ציור קיים לשיר קיים זה פוסט-מודרניזם במובן הרע. אני לקחתי שיר ועשיתי עליו ואריאציה".

כשקוראים את השירים, מגלים שביאליק היה שוביניסט לא-קטן, וגם בציורים אתה מראה נשים פסיביות, מחכות למשורר באפס מעשה, שרק יבוא לממש את הפנטזיות שלו.

"נכון שהציורים שלי אייקוניים, הנשים רכות, אבל אני לא חושב שהספר הוא שוביניסטי. ביאליק עצמו בטח היה. בפרק הכי גדול של דרויאנוב, בין איש לאשתו - למעלה מ-90% מהבדיחות הם דברים שהאוזן לא סובלת היום. ההומור משקף את מצב הנשים אז ואת החינוך העברי של השניים. דרויאנוב היה רב וביאליק תלמיד ישיבה, אבל אני לא רוצה להרחיב על זה, אותי מעניין הצד הספרותי".

לפני שנה פרסמת את "ספר הבדיחות האדום", בדיחות שליקטת מכל מקור אפשרי. איך פתרת שם את הבעיה?

"ב'ספר הבדיחות האדום' עשיתי מה שרציתי. הפכתי בדיחות של נשים על גברים, רבנים על כמרים. כולם הופכים בדיחות, כמו בבדיחות פוליטיות".

קראתי את ההקדמה שלך. התחמקת גם מתשובה לשאלה איך בדיחות מומצאות.

"לא מעניין אותי לדעת איך הומצאה הבדיחה, מעניין אותי ניתוח המנגנון. אני עושה את זה בהרצאות שלי. אני היחיד, אגב. אנשים מפחדים לנתח בדיחות. ב'ספר הבדיחות האדום' הזמנתי בדיחות מחברים. חברי יאיר גרבוז נתן לי בדיחה: איש אחד מת, עלה לשמים וראה שם שני שלטים - אחד אומר 'לגן-עדן' והשני 'סימפוזיון על גן-עדן'. ביקשתי מהחברים שלי שיוסיפו הסבר למה הם אוהבים את הבדיחה, ויאיר כתב שהוא יכול להסביר, אבל זה כבר יהיה סימפוזיון על גן-עדן. יש ויכוח אם צריך או לא צריך לנתח, ואני אוהב לנתח".

אתה עוקב אחרי דברים חדשים, למשל האקדמיה לצחוק?

"לא, אבל לא כסטייטמנט. אני פשוט עסוק. עם כל הכבוד לאייל קיציס, אם הברירה היא בין לקרוא דיקנס או לראות קיציס, אני קורא דיקנס. זמני מוגבל. כשעבדתי על ספר הבדיחות, היו לי פה מאה ספרי בדיחות. את הראשון קראתי בשלושה ימים, על האחרון עברתי בעשר דקות. יצרן הומור לא צריך להיות צרכן הומור, כמו שאדם שיש לו מפעל לנייר טואלט, לא מנגב את התחת כל היום".

בכל זאת.

"את החמישייה הקאמרית לא החמצתי. הם היו מצוינים. זה לא שתפסו פטנט והתיישבו על משהו שהצליח, אלא ניסו לעשות כל פעם דבר אחר. בדיוק כמו שאנחנו ניסינו, ולכן קראנו לזה 'דבר אחר'. כמו שעשתה בזמנו חבורת מונטי פייטון. לחמישייה היו נפילות ולאחרים לא, כי הם ניסו לעשות משהו חדש ומעניין ולא לבנות הצלחה. זה לא שאין פה צעירים מצחיקים, אבל הבעיה שלי עם ההומור בארץ היא שאנשים חושבים שהמציאו דברים. אומרים לי, ראינו יופי של בדיחות באינטרנט. אני אומר, לכו לדרויאנוב, הכול נמצא שם".

ילדים למטרות מאכל

דני קרמן מאייר ספרים זה כשלושה עשורים וחצי. במשך שנים ארוכות היה ביתו מקום התכנסות, מין סלון חברתי-ספרותי של ימי שישי בצהריים, שבו נוצרו קשרים, חברויות ורומנים. קרמן הוא זה ששידך את אהד זמורה, מבאי ביתו, לאשר ביתן, מהלך שהביא להקמת הוצאת זב"מ. קרמן עצמו שימש המאייר של זב"מ שנים ארוכות. "יום אחד", הוא אומר, "אני אכתוב ספר על המו"לות העברית, ואז יהיה לי ספר עסיסי וטוב".

המו"לים צריכים להיכנס למגננה?

"אולי זה ייצא אחרי שאמות. אני לא רע-לב, אין לי חשבונות, אבל יש דברים שצריך לומר אותם. היום, מו"ל בישראל לא רוצה להוציא ספרים. אם ההוצאה שלו מחזיקה בשליש מסך מכירות הספרים בארץ, הוא היה רוצה להנציח את המצב. גם אם זה רק ספר אחד, הארי פוטר כזה. למה הוא בכל זאת מוציא ספרים? כי המתחרים שלו מוציאים, והפחד שלו הוא שהם יוציאו הארי פוטר אחד שישנה את הפרופורציה הרצויה לו, וגם משום שקשה לו לבוא ולהציג רק ספר אחד. אבל כמו שיש סופר של ספר אחד, כך יש מו"ל שהיה רוצה להוציא את הספר האולטימטיבי. בודדים מהם באמת מתעניינים בספרים.

"התמסד פה נוהל שהמו"לים טיפחו, ש'לא עושים מכרז', שאנשים לא הולכים עם כתב-היד לכמה מו"לים. כל חוקי הכלכלה היו מצדיקים סוג כזה של דינמיקה. אבל בפועל, מו"לים מחזיקים אצלם במגירה כמה שיותר כתבי-יד".

גם ספרים שלך?

"כשאני בא למו"ל, התנאי שלי הוא אחד: 'אין לי בעיה שתגיד לי לא, אבל אני רוצה תשובה בתוך שבוע'. בכל זאת, יש דברים שלי שהצליחו, על אף שביום שלא אצליח, זה ייגמר. הכול הרי קשקוש".

איזה שיח יש לך עם ההוצאה במהלך העבודה?

"מו"לים מייחסים כוח מאגי לעטיפה, ואני לא מתווכח איתם על זה. אני לא חושב שספר נמכר בגלל העטיפה, המו"לים חושבים שכן. הם נמצאים בשיווק, ואני מוכן לקבל את דעתם. אני בכלל איש נוח, מקשיב, לפעמים הם צודקים, אבל כשמדברים איתי על איורים בספר, אני שולח אותם הביתה. כל בלבולי המוח האלה, 'תעשה לי האמא יותר יפה', 'למה לא חולצת בטן כמו היום'. אני לא מצייר כמו היום, אלא מה שהיה ומה שישנו ומה שאולי יהיה, זה יותר מסובך מאשר להעתיק את העולם".

מה אתה חושב על הדור החדש של המאיירים והקריקטוריסטים, רעי-לב שכמותם?

"העיתונות היום בוטה והקריקטורה מושפעת מזה. בהרצאות שלי אני מביא כדוגמה את הקטע המפורסם מ'הצעה צנועה' של יונתן סוויפט, שבתגובה להצעה צינית כלכלית שהגישה אנגליה לאירלנד, הוא הציע לגדל ילדים למטרות מאכל, כי יש הרבה ילדים ויש מחסור בבשר. גם אותנו ב'דבר אחר' מאשימים בטעם רע. אבל אנחנו משתמשים בטעם רע רק כדי להגיד משהו. אנחנו לא ציניים, אנחנו אירוניים. הפוליטיקאים ציניים, ואולי בגלל שהציניות גדולה, יש מקום לסאטירה האירונית לעלות קומה".?? גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
חזרה למעלה