"העיר הלבנה" של ת"א: שיא עולמי במבנים מכוערים

לפני כמה שבועות פרצו בעוז חגיגות "העיר הלבנה": ארגון אונסק"ו הכריז על ת"א כאתר לשימור מורשת עולמית, בשל כך שבת"א נמצאים מעל 4,000 בניינים שנבנו "בסגנון הבינלאומי" - באוהאוס. שיא עולמי! זה לא נראה קצת מוזר? ת"א? אדריכלות? פרס עולמי? משהו כאן לא מסתדר. הרי מדובר בגבבה של אדריכלות, שהתואר 'העיר המכוערת בעולם' אולי יאה לה יותר.

קצת רקע היסטורי: ראשוני הציונים, שהגיעו לארצנו בתחילת המאה, מצאו בה את הסגנון האדריכלי העותומני, שנקרא גם הסגנון הערבי. בתי אבן, קשתות אבן, רצפות שיש, רצפות מצוירות, אריחי קרמיקה ארמניים יפיפיים, מצוירים בעבודת יד, חדרים ענקים, תקרות גבוהות וכד'. את השעות החמות בילו בבוסתן עמוס עצי פרי, גן ירק וריח היסמין וההדר באוויר.

ראשוני החלוצים אימצו את הסגנון העותומני, הסגנון המקומי. ראשוני המתיישבים שיצאו מחומות יפו ב-1909 שמרו על הסגנון, וכך נותרה לנו נווה צדק - פנינה אדריכלית, שבסיסה הארכיטקטוני ינק מבתי יפו ועג'מי - ממסורת בנייה מקומית בת מאות שנים.

לאחר מכן, בשנות ה-20 ואילך, קם סגנון בנייה חדש בת"א, "הסגנון האקלקטי". מדובר בערב רב של סגנונות וקישוטי בנייה, שהביאו איתם העולים האמידים מאירופה. איש איש והסגנון הקרוב לליבו, ולעיירה ממנה יצא.

נכון, סגנון זה היה צל חיוור לאדריכלות האירופית המפוארת, המושתתת על מסורת של מאות שנים ותקציבי עתק. ובכל זאת, היה בה חן. היה בה קישוט. היתה בה נשמה. ניכר היה כי האדריכל ובעל הבית ישבו, השתדלו וניסו באמצעים המוגבלים שעמדו להם לתת ערך מוסף כלשהו לבניין, לאנשים ולעיר עצמה.

לאחר מכן, בשנות ה-30 ואילך, נכנס סגנון אדריכלי חדש, "הסגנון הבינלאומי", הוא שורש הרע ובזכותו אנו מקבלים פרס. הסגנון הבינלאומי מזוהה עם בית הספר ששמו "באוהאוס" בגרמניה. התקופה: שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

בית הספר, שלימד אומנות ואמנות, מנגרות ועד לאדריכלות, חרט על דגלו רעיונות חדשניים לאותה העת. הם יצאו חוצץ נגד הקישוט האדריכלי. בית הוא בית, הוא רק בית.

המבנה צריך להיות פונקציונלי, פשוט, בעל קווים גיאומטריים בסיסיים, ובעיקר - חף מקישוטים. הסגנון הבינלאומי, מבית היוצר של הבאוהאוס, היה אבן דרך לאדריכלות המודרנית בת המאה ה-20, ומכאן חשיבותו להיסטוריה של האדריכלות. בית הספר נסגר סמוך לעליית הנאצים לשלטון.

רצה הגורל, ומספר מתלמידיו עלו ארצה, והפיצו את רעיונותיו החדשניים שזה אך סיימו ללמוד. ובארץ, קרקע בתולית ותנופת בנייה, עולים חדשים, פליטי מלחמה ושורשים אדריכליים מהם והלאה. רק כך, נבנו בת"א מעל 4,000 מבנים בפרק זמן קצר בסגנון הבינלאומי.

הסיבה, אגב, שכמעט ולא ניתן למצוא בעולם בנייה בסגנון הבינלאומי, היא פשוטה מאין כמותה. מדובר בסגנון אוונגרדי, אמנם בעל ערך להיסטוריה של האדריכלות, אך חסר חן לחלוטין. מה להם באירופה, הסגנון הבינלאומי, ליד המורשת האדריכלית של בתי וארמונות פריז, רומא ופראג.

והרי מדובר בקריקטורה עלובה, באופנה בת חלוף, באוונגרד. זו ורק זו, הסיבה היחידה שאופנת הסגנון הבינלאומי כל כך נדירה, באירופה ובעולם כולו. רק ארץ הקומפלט: חומוס-צ'יפס-סלט, ארץ החאפ-לאפ, רק היא ולא אחרת, אימצה בחום את הסגנון החדשני, "המודרני".

אתה עומד "נפעם" מול בניין לשימור אחד מני רבים, בסגנון הבינלאומי, ובא לך לזעוק "המלך עירום". זו המורשת האדריכלית שלנו? זה השיא? זה העבר שממנו יצמח העתיד?

אתה עומד משתאה, מול עוד קוביית בטון, ושומע שוב על הקווים הנקיים, הסגנון הפונקציונלי, מוטיב המכונה, מוטיב האוניה, הבנייה על עמודים, פנים וחוץ וכד'. מצטער, זה לא עושה לי את זה. אם הסגנון הבינלאומי היה עוד נגיעת מכחול, במגוון סגנונות אדריכלים, ניחא. אבל זה חזות הכל? זה המקסימום שהגענו אליו?

זאת ועוד. הסגנון הבינלאומי הינו אבי אבות הטומאה האדריכלית שמקיפה אותנו. הקישוטים האדריכליים העדינים של הבאוהאוס נעלמו כהרף עין, ומה שנותר בתודעה הציבורית הוא בתי קובייה ישרים, פונקציונליים, חפים מכל קישוט. מכאן ועד למסקנה, שכל קבלן זב חוטם יכול לתכנן ולעצב בעצמו, המרחק קצר. ואכן נוצר לנו סגנון אדריכלי חדש, ייחודי ומקורי: בתי השיכון והבלוקים קוביות, מכוערות של עמודים עם מרפסות סגורות בתריסי פלסטיק, טיח שפריץ ואסבסט גלי. רציתם סגנון חף מקישוטים, קיבלתם סגנון חף מקישוטים.

אין עתיד בלי עבר, ומי שזרק את הסגנון האדריכלי המקומי המושרש וההיסטורי, כחפץ שאין ערך לו, בתמורה לרעיונות פילוסופיים חסרי חן, סופו להגיע לאחת הערים היותר מכוערות בעולם.