כשהנקמה הושלמה, אפשר להתחיל לאהוב

הסרט "שבעה צעדים" שעלה לפני שבוע למסכים בארץ, הוא אחת מיצירות המופת של השנה. סרט מורכב, מסוגנן ומלא אנרגיה זה צובר אהדה ברחבי העולם ונחשב ליצירה שתהפוך לקלאסיקה קולנועית ברמה של "צ'יינטאון", "ורטיגו" או "הסנדק". עלילת הסרט מספרת על הו-דסו, אדם שלאחר שנכלא בכלא פרטי ל-15 שנה ללא סיבה ברורה, יוצא לחפש את האיש שכלא אותו במטרה לנקום על השנים האבודות.

צ'אן-ווק פארק הוא שמו של הבמאי האחראי על היצירה האקסצנטרית הזאת והוא אחד הבמאים המבטיחים והמעניינים ביותר בעולם היום. פארק למד תחילה פילוסופיה והתכוון להפוך למבקר אמנות. מאוכזב ממחסור בקורסים באסתטיקה, נרשם לחוג צילום והתחיל להתעניין בתמונות. פארק מספר מה הייתה החוויה שגרמה לו בסופו של דבר לעבור לתחום הקולנוע:

"יום אחד צפיתי ב'ורטיגו' של אלפרד היצ'קוק. במשך ההקרנה מצאתי את עצמי צועק מבפנים, 'אם אני לא מנסה לפחות להפוך לבמאי קולנוע אני אצטער על זה מאוד בעת שאשכב על ערש דווי!'. מאוחר יותר, בדומה לג'ון סטיוארט, שחיפש ב'ורטיגו' אחר אישה מסתורית בצורה עיוורת, התחלתי את חיפושיי אחר כל סוג של יופי לא רציונלי. ברור שלהיצ'קוק הייתה השפעה רבה עלי לפחות בתחילת דרכי. היום ההשפעות עלי באות מיוצרים כמו סופוקלס, שייקספיר, קפקא, דוסטוייבסקי, בלזק, ופיליפ ק. דיק, למשל. אחד הדברים שלמדתי בחוג לפילוסופיה הוא הצורך בחיפוש אחר עומקם של דברים".

* איך נולדים הסרטים שלך?

"את העלילה של הסרטים אני ממציא תוך רגעים ספורים. תמצית העלילה לסרטי האחרון 'שלוש, מפלצת' הומצאה בזמן עישון סיגריה אחת. לאחר שאני מסיים את הקווים העלילתיים הבסיסיים אני מנסה לכתוב במהירות המקסימלית את הטיוטה הראשונה של התסריט. למרות שיש סצנות קשות שדורשות ממני קצת יותר השקעה, חשוב לי מאוד לגמור את הטיוטה כמה שיותר מהר. את הטיוטה ל'סימפטיה למר נקמה' סיימתי תוך 20 שעות, למשל. אחר כך התסריט עובר שכתובים רבים במשך מספר חודשים. על 'אזור ביטחון' עבדתי לאורך שישה חודשים. במילים אחרות, אני כותב את תקציר העלילה במהירות הסילון, את הטיוטה הראשונה במהירות של מכונית ספורט, ועובד על שיפור התסריט כאילו מדובר בטיול אחר הצהריים".

מרגיש כמו אבא

פארק מציין שאמנם הקולנוע הקוריאני זוכה להצלחה רבה בתוך קוריאה עצמה, אך מדובר בהצלחה המוגבלת רק לסרטים מאוד מסחריים, כאלה המגייסים קהל רב בעת עלייתם למסכים. אם סרט לא זוכה להצלחה בשבועיים הראשונים להקרנתו הוא נעלם מיד מבתי הקולנוע. קהל שמחפש דברים קצת שונים כגון סרטים תיעודיים, סרטים אירופים, או סרטים קוריאנים אומנותיים, לא יכול לראות את מה שהוא רוצה אלא אם כן הוא ממהר ותופס את הסרט בשבוע הראשון להקרנתו.

פארק גם מאמין שלמרות כל ההצלחה, קוריאה עוד לא הולידה יוצר מרכזי להתפתחות הקולנוע ברמה של קורוסאווה או אוזו היפניים. בקוריאה גם אין עדיין במאים בעלי שם עולמי כמו ז'אנג יימו ("גיבור") הסיני. "מצד שני", אומר פארק, "עובדים היום בתעשייה הקוריאנית המון במאים עם פוטנציאל ללא גבול. הם עובדים בלי הפסקה, הם צעירים, אין אף דמות כריזמטית ותיקה שמאפילה עליהם, הם מחוברים לקהל, ויש הרבה מפיקים בעלי מוטיבציות אומנותיות שמזרימים כספים לבמאים המוכשרים האלה. זאת הסיבה שאני מאמין שיש לתעשיית הקולנוע הקוריאנית עתיד חיובי מאוד. העניין הוא שקשה למצוא במאים מבוגרים בתעשייה הקוריאנית, לכן, למרות שאני רק בן ארבעים פלוס, אני כבר מרגיש שהפכתי לסוג של אב במשפחת התעשייה הקולנועית הזאת".

"שבעה צעדים" מבוסס על ספר מאנגה, קומיקס יפני, אך פארק טוען ש-99 אחוז מהסרט שונים מהקומיקס המקורי, רק עלילת הנקמה מאוד דומה. הסרט הוא החלק השני בטרילוגיית הנקמה של פארק. הסרט הראשון בטרילוגיה נקרא "סימפטיה למר נקמה", והחלק השלישי ייקרא "סימפאטיה לליידי נקמה".

* למה נושא הנקמה מעסיק אותך כל כך, ולמה אתה מאמין שהוא כל כך רלוונטי בימינו?

"נקמה היא אקט שדורש המון אנרגיה ותשוקה. הנוקם צריך לוותר על כל הנאה ונוחיות כדי להשלים את נקמתו. מאידך, הנקמה מספקת סוג אחר, מאוד אפל, של הנאה. בסופו של דבר הנקמה לא מובילה לשום מקום - אפילו אם הנוקם ישלים את נקמתו ויהרוג את קורבנו, הוא לא יהיה מסוגל להחזיר לעצמו את חמש-עשרה השנים שאבדו לו, ולא את אשתו המתה. פרדוקס הנקמה מושך אותי, משמעותו להוציא את כל האנרגיות והתשוקה שלך למען דברים חסרי משמעות. ב'סימפטיה לליידי נקמה' אני שואל את מוטיב החטיפה מ'סימפטיה למר נקמה' ואת מוטיב הכלא מ'שבעה צעדים', אך אני אשתמש במוטיבים האלה בקונטקסט שונה לגמרי. הגברת יונג-אה לי, שהשתתפה בסרט 'אזור ביטחון', תשחק בתפקיד הראשי. אחרי הטרילוגיה הזאת אני מתכנן לעשות סרט ערפדים (שמו הזמני הוא Live Evil) בכיכובו של גאנג-הו סונג ('אזור ביטחון', ו'זכרונות של רצח')".

נקמה אינסופית

הפרוייקטים החדשים של פארק יכולים לשמש כמצפן לפירוש הסרט "שבעה צעדים". הפרוייקט החדש שלו, "שלוש, מפלצת", וסרט הערפדים שבתכנון, חושפים את העיסוק של פארק באדם כמפלצת. או דסו, גיבור "שבעה צעדים", מוצג מהרגע הראשון כאדם שהפך למפלצת. מוטיבים של מפלצות ממלאים את המסך לאורך הסרט. לדוגמא כשאו דסו כלוא, הוא רואה בטלוויזיה קטע מפורסם מתוך הסרט "כלתו של פרנקנשטיין" בו המפלצת מעשנת סיגר. הקריינות שלו אומרת לנו באותו הרגע שהטלוויזיה היא החבר הכי טוב שלו, אך ברור לצופה שהכוונה היא לפרנקנשטיין. המפלצתיות, אם כן, מתפקדת כמטאפורה לאנושיות מורכבת. המפלצת ב"פרנקנשטיין" היא מפלצת עצובה, שמחפשת חבר, חום, אהבה, והבנה. בחיפוש אחר אהבה והשתלבות בחברה האנושית המפלצת לא יכולה להימנע מלהרוס דברים בדרך, כי בכל זאת זהו טבעה.

בני האדם ב"שבעה צעדים" מוצגים כאנשים אכזריים, אך מלאים ברגש ואהבה. אנשים שדווקא היותם מפלצות, עושה אותם גם לאנושיים. "שבעה צעדים" מתאר את האדם כיצור מורכב, בעל נטיות הרסניות ואלימות, ואומר למעשה שרק אם נכיר בכך נוכל לאהוב בצורה כנה ואמיתית אחד את השני.

מאז שיצא נאמר הרבה על האלימות הקשה שבסרט, אך לא נלקחו בחשבון הפיוטיות והעומק שבסרט, המצדיקים אלימות זו. אמנם האלימות נמצאת שם, אך הצופה יגלה שרוב האלימות מתרחשת מחוץ לתמונה, במוחו של הצופה, ולא בתוך הסרט.

הסצנה המדוברת ביותר, בה רואים את הגיבור אוכל תמנון חי, היא גם המפורשת ביותר מבחינת אלימות, אך לסצנה הזו משמעות מטאפורית פיוטית שנחשפת רק כשמתגברים על הזעזוע הראשוני. מדובר בסצנה בה הגיבור מבקש לאכול משהו חי. ברגע המסוים הזה בסרט זקוק הגיבור להרגיש שיש חיים בתוכו, שהוא קיים, שהוא במציאות כמו כל בני האדם. הוא מבקש לאכול משהו חי ובמסעדה מביאים לו תמנון מפלצתי. גיבורנו, שהוגדר כבר כמפלצת, אוכל בסצנה הזאת מפלצת אחרת וכך נוצרת מטאפורה נהדרת ברגע קריטי בהתפתחות הסרט. אז האם האלימות מוצדקת?

"אלימות הורסת דברים. כולם יודעים את זה," מסביר צ'אן ווק פארק. "אני מתמקד בכך שהיא לא רק הורסת את הקורבן אלא גם את המענה. מעניין אותי לתאר את הרגע בו באותה העת נהרסים הן גופו של הקורבן והן אישיותו של המענה".

פארק, שמונה בין השפעותיו את היצ'קוק וסרג'יו ליאונה, מספר שהמראה האסתטי של "שבעה צעדים" נולד כאשר ראה את התסרוקת של השחקן הראשי מין סינק צ'וי. "סגנון הסרט הוא כמו התסרוקת של צ'וי, סגנון של עודפות וחריגה, לא לגמרי ריאליסטי", הוא מסביר. "התסריט נכתב במיוחד בשביל צ'וי. בעת עבודתי על שיפור התסריט הקשבתי לדעותיו וחלקים נכתבו מחדש על פי עצותיו. צ'וי שחקן גדול שמגיע לו מקום חשוב בהיסטוריה של הקולנוע האסיאתי. את צ'וי ניתן להשוות רק לשחקנים ברמה של אל פאצ'ינו ושון פן. אני גם חושב שפרס צוות השופטים בפסטיבל קאן שקיבל "שבעה צעדים" משמעו פרס לא רק לבמאי הטוב ביותר אלא גם לשחקן".

כל סרטיו של צ'אן-ווק פארק מרתקים. "אזור ביטחון" זכה לפופולריות רבה, "סימפטיה למר נקמה" נכשל, אך זכה לאהדה ביקורתית. "שבעה צעדים" הצליח מסחרית בקוריאה וגם קיבל ביקורות מצוינות.

* אתה חושב על הקהל כשאתה עושה את סרטיך?

"אנשים נוטים להבדיל בין סרטים מסחריים וסרטים שלא מצליחים בקופות, אבל האמת הפשוטה היא שלאנשים יש טעמים שונים והם אוהבים סרטים מסוימים ואחרים לא. הקהל זה משהו מעורפל בשבילי, מכוסה ברעלה שאני לא מסוגל לראות דרכה. הקהל הוא לא ממשי, לכן אני בוחר באדם אחד כדי שהוא יהיה הקהל היחיד שלי, זה שמייצג את כל הקהל שנמצא איפשהו שם בחוץ. האדם הזה הוא אשתי. משלב כתיבת התסריט ועד שלב העריכה ובחירת המוזיקה אני מתייעץ על כל פרט עם אשתי. היא עקרת בית בעלת עין יוצאת דופן לדברים האלה וטעם ממש טוב, והיא עוזרת ומייעצת לי הרבה. היא שותפתי החשובה ביותר ליצירה. בתי לעומת זאת, מתלוננת הרבה כי היא רק בת עשר והיא לא יכולה לראות את סרטיי עדיין".

פארק אומר שלא היה מתנגד לעבוד בהוליווד כל עוד מדובר בבימוי סרט גדול תקציב שלא היה מסוגל לעשות בקוריאה, כגון סרט מדע בדיוני או מערבון. בינתיים הוא נאלץ להסתכל מהצד על איך בארה"ב עובדים על רימייק אמריקאי של סרטו המופלא. "שבעה צעדים", הגרסה המקורית, מוקרן בארץ בימים אלה. סרט שהוא אמנם מחוספס וקשה לעיכול כמו תמנון חי, אך גם אנין ומשובח כמו המנה הטובה ביותר של השף הכי מקורי בסביבה.