יגור א', יגור ב'

השותף מיועד למעשה גם לקלוט היצעים מבעלי מניות תנובה, היום חברים באגודה השיתופית תנובה, שירצו למכור את חלקם. בין המתעניינים: בנק הפועלים, בנק לאומי, קרן מרקסטון, החברה לישראל ועוד. כרגע לא מתקיימות שיחות אינטנסיביות, אבל ברור שמנכ"ל תנובה, אריק רייכמן, וגדודי יועציו רק יצטרכו לבחור מבין שורה ארוכה של מתעניינים.

מה שנחשב עד לפני כמה שנים בעדיפות עליונה - הכנסת שותף בדמות תאגיד מזון גדול - חלפו משום שלא התממשו. היו שיחות, פניות, וכלום לא יצא מזה. יש בתנובה טענה שזרים נרתעו מלהגיע למזה"ת בכלל ולישראל בפרט. אחרים אומרים שהכלה, תנובה, על כל עוצמתה ופריסתה, כולל מונופול מוצהר בחלב, לא מהווה פיתוי מספיק לתאגידים זרים. למשל: 150 מיליון שקל רווח ב-2003 על מחזור פעילות של 5.3 מיליארד - דהיינו רווח של 2.8% בלבד.

עוד בעיה: מבנה הקואופרטיב שבבעלות 620 אגודות שיתופיות הפועלות בתשתית חברית-תנועתית-פוליטית סדורה. אפילו כאשר זה יהיה קואופרטיב לשעבר, זהו מבנה בעייתי. שיקולי הביזנס, גם העתידיים, עלולים להיות לאו דווקא נטולי חישובים זרים.

לפני יותר משבע שנים נכנס רייכמן, אז מזכיר התק"ם שהוביל את הסדר הקיבוצים, לתנובה. עוד לפני כן התחיל לדבר על הפיכת קואופרטיב המזון לחברה בע"מ.

מאז מתקדמים צעד קטן אחר צעד קטן. במערכות הארכאיות הללו, עם עוצמת רגשות, פוליטיקה, מחלוקות היסטוריות, ואינטרסים פרטיים המצופים בנימוקים "ציבוריים", הכל לוקח הרבה מאוד זמן.

מעל שנתיים הכינו את "ועידת תנובה", הפוליטביורו של הקואופרטיב, הראשונה בתקופת רייכמן וההפרטה. עברו בין כל האגודות, מזכירויות קיבוץ, ועדי מושבים ועוד. תומכים ומתנגדים. לפני 4.5 שנים כונסה "ועידת יגור הראשונה". מושבים, קיבוצים, ותיקים, צעירים, השומר הצעיר, התק"ם, האיחוד והמאוחד, הקיבוץ הדתי - לכולם היתה ברורה סיסמת הבסיס הקיומית: כששואלים איכר איזה מתנה היה רוצה, ובתנאי שהשכן שלו יקבל מתנה כפולה, הוא אומר: תוציאו לי עין אחת.

בסופו של דבר, כפי שתוכנן מראש, עברה החלטה ב-99% (ככה זה במוסדות הללו) על אופן חישוב חלוקת מניות הבעלויות בתנובה. מאותו רגע, ידעה כל אגודה שיתופית מה חלקה בתנובה.

אז התחילו להכין את הועידה הבאה, יגור 2, שהתקיימה בדצמבר 2003. שוב בהסכמות רחבות ביותר, התקבל שלב ב' - שלב המימוש. האגודה תהפוך לחברה, החברים לבעלי מניות.

הכל מיועד כאמור להתממש במחצית השנייה של 2005. אם אכן יתקיים, תהפוך תנובה לאחת החברות הציבוריות הגדולות בישראל. בהזדמנות הזו יצטרכו הקיבוצים השותפים בתנובה להעביר 25% ממניותיהם, או משווי מניותיהם, לקופת המדינה בגין העלויות הכבדות של הסדרי הקיבוצים. מאחר שהקיבוצים מהווים כמחצית מהבעלים של תנובה, הרי ש-12.5% מהחברה העתידית אמורים לעבור לבעלות המדינה.

זה לא ילך בקלות, למרות שהתנועות הקיבוציות חתמו על כך. לא מעט קיבוצים כבר מתארגנים נגד העברת התשלום הזה, ובכלל זה כבר נשמעת טענה, כי מדובר בכספים שיועברו רק לאחר המימוש. מכאן, שלפחות הקיבוצים שקיבלו הסדרי פריסה ומחיקה אדירים, לא יממשו את מניות תנובה, וימתינו עד למבנה פוליטי אחר שיפטור אותם מזה.