מי את, נועה ברק?

"מבט שני - הזנחת המצוינות", ערוץ 1, שני, 30:21

אתה לא מוכרח להיות רופא בכדי להיות חולה ובכל זאת, היית מצפה מנועה ברק, המגישה הדנדשה של "מבט שני", להיות לפחות סבירה כאשר היא עוסקת בנושא כבד המשקל של מצוינות בישראל. ברק, לא נעים לומר, קטנה על המשימה הזו בכמה מספרים. היא נראית כמי שהגיעה, בדוחק, לאודישן בערוץ אזוטרי וספק רב אם תעבור אותו.

כאשר אני נתקל באדם ששמו אינו אומר לי דבר, על אחת כמה וכמה אם מדובר בפלוני שמשתייך לתעשייה, אני ממהר לגגל לו את צורה. הרשו לי, במחווה חד פעמית, לצטט קולגה שישפוך מעט אור על הסוגיה. יגאל גלאי, העורך הפורש של "פנאי פלוס, יודע לספר שברק היא "כתבת מתחילה, שלפני כשנתיים עוד הייתה מפיקה זוטרה". האם ברק ראויה להגיש מגזין בעל היסטוריה מפוארת בפריים טיים של ערוץ 1? צר לי, אך התשובה רחוקה מלהיות כן.

מי שהציל את התוכנית אתמול הוא פרופסור אהרון צ'חנובר, אחד משני הישראלים שזכו השנה בפרס נובל לכימיה. צ'חנובר נתן אתמול מופע מהודק ותכליתי. מדובר באיש רהוט ומשובח שמצליח לשמור על מידת צניעות מעוררת הערכה. ב"מבט שני", אולי כי לא נעים, התעקשו לספח לכתבה גם את פרופסור אברהם הרשקו, הזוכה השני שגם הוא ביוכמאי מבריק, אבל מרואיין לא הרבה יותר מסביר.

ההחלטה המתבקשת הייתה להקדיש שעה שלמה לדברי הטעם של צ'חנובר, אבל זה לא קרה. "מבט שני" של אתמול צעדה במסלול ארכאי, מכובד לכאורה והניבה ראיון משעמם וצפוי עם נשיא מכון ויצמן לשעבר. לאולפן הגיעה מנהלת המחלקה למחוננים במשרד החינוך וברק, לא טיפוס אוורירי ומלא ברק, סיפרה לה ולאומה, שאמא שלה מוטרדת מכך שהיא עדיין רווקה בגיל 29. מה לזה ולמצוינות? בין הפותרים נכונה יוגרל פרס נובל. או שלא.

הזדמנות ללמוד משהו חדש

המופע של צבי יחזקאלי, ערוץ 10, שני, "לונדון את קירשנבאום"

בואו נשחק במשחק האסוציאציות. בלי לחשוב יותר מדי, ישר מהבטן, מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "ערבי"? על אף שויתרתי, בכאב, על החלום להיות אורן הקטן, אני מרשה לעצמי להמר שלפחות אצל חלקכם עולות תמונות לט מי יודע מה מחמיאות, אולי אפילו תמונה של ערפאת. לכל היותר סמי וסוסו או צלחת חומוס. עצוב, אבל לגיטימי.

עשרות שנות סכסוך ואהוד יערי אחד גרמו לרובנו להתייחס אל האחר בחשדנות ובספקנות, אבל כוח צביקה מנסה ומצליח להראות שאפשר גם אחרת. הפינה המשובחת של יחזקאלי היא א-פוליטית. הסכסוך אמנם מוזכר בה פה ושם, אבל בעיקר מדובר על הזדמנות, כמעט אקסקלוסיבית כשמדובר בתקשורת הישראלית, ללמוד משהו נוסף, מעט פחות פשטני, על האנשים שפעם אולי נעשה איתם שלום.

יחזקאלי אוסף רגעים משעשעים והזויים משידורי התחנות הערביות. אתמול הוצג שם קטע מתוך טלנובלה אירנית, דוברת עברית עילגת להחריד, שהיה זוכה למקום של כבוד ב"רק ישראל" מנוחתה עדן. בנוסף זכינו להצצה מרתקת לחוג יוגה בדמשק ולסיקור מרתק של מאבקי הכוח בממלכה ההאשמית.

לצד מה שנראה להדיוטות כידע נרחב, יחזקאלי אוחז גם במצרך הבסיסי שכל עיתונאי טוב מתברך בו. סקרנות. הפנינים שמלוקטות בכל שבוע הן תוצאה של תחקיר, סבלנות וצפייה בעשרות שעות של חומרי גלם.

ליחזקאלי, וזו מחמאה, אין אג'נדה. אם יש לו אחת כזו, משהו שקשור נניח בצירוף האנכרוניסטי דו קיום, הוא מקפיד להצניע אותה ופשוט לספר את הסיפור. איך אומרים אצלנו? סחתין.