יותר מדי אנשים מתחת לחופה

בחתונה הישראלית יש יותר מדי אנשים, יותר מדי אוכל, יותר מדי צ'קים, ויותר מדי אלוהים. סיוט

בחתונה הישראלית יש יותר מדי אנשים מתחת לחופה: רבי, חתן-כלה, הורים, אחים, דודות. זה צריך לומר לנו משהו על ה"יותר מדי": יותר מדי זה לא סתם עניין של כמות. צופה תמים עלול לתהות, למשל, מדוע לא מגדילים קצת את החופה, או לפחות מרחיקים מעט את כיסאות המוזמנים כדי שכולם יוכלו לשבת ולראות את הטקס בניחותא במקום לעמוד על קצות האצבעות במעגל צפוף שמחבר ברצף חסר תפרים את המתחתנים לקהל.

בעצם כולם נמצאים שם מתחת לחופה, רק שאין מקום. החופה קטנה מדי, המשפחה גדולה מדי, המוזמנים רבים מדי. זה יותר מדי לא בגלל המספרים הפשוטים. יותר מדי כאן הוא האופן שבו כל מיני גורמים, תמימים כשלעצמם, משתלבים במקרה - תמיד במקרה - כדי ליצור את התוספת הקטנה והמעיקה שהופכת הכול: האינטימי שנהפך לפומבי, היפה למכוער, ההנאה לסבל. יותר מדי זה לא רק עניין של כמות: גם התקרובת הגדושה בכניסה, שמכונה לעתים בלי שמץ אירוניה "מתאבנים", הייתה יכולה להיות בדיוק במידה. היא הייתה מספיקה, למשל, אילו הוזמנו לאירוע 1,000 אורחים, שחלקם חובבים מושבעים של אוכל סיני, חלקם חיים רק על מיני פסטה שונים, ואחרים שמוכרחים לאכול דווקא קובה, דג מלוח או סושי.

אבל מה לעשות שלמקום הוזמנו רק 500, וכולם ישראלים דווקא. אז אוכלים סיגרים מרוקאיים, טועמים מהנקניקים, צלחת קטנה של מעדנים תאילנדיים, אולי פרוסה מהרוסטביף המעולה (עם שלושה רטבים), ואחר כך ניגשים לארוחה ("מה תרצה למנה העיקרית - ברווז ממולא בכבד אווז או אווז ממולא בכבד ברווז?"). בחתונה האחרונה שהייתי בה סירבתי במחאה לטעום מהאוכל כשהגיע סוף-סוף שלב הארוחה. הרגשתי כמו צ'ה גווארה.

זה החיים, מושון צריך לציין שדווקא יש משהו שובה לב ואמיתי בחתונה היהודית הצפופה. כלומר חתונה בכנסייה נראית בסרטים כמו טקס מכובד הרבה יותר. כל אחד נמצא שם במקום שלו. ברור מיד מי מתחתן ומי רק בא להסתכל. אבל כמו שאנחנו יודעים, זה שהם הצליחו להוציא את המחותנים מהחופה של הזוג זה לא אומר שהם בהכרח מצליחים להוציא אותם גם מהמיטה שלהם. ולכן יש בטקס היהודי מידה רבה של כנות יפה. זה טקס אמיתי. אמיתי הרבה יותר מהחתונה בסרטים: כאן לא מנסים להעמיד פנים שחתונה היא העסק הפרטי של הזוג. וזה באמת לא העסק הפרטי שלהם. אחרת מה עושים כאן אלוהים, האורחים ודג הסלמון השרוע במלוא תפארתו הוורדרדה על המגש.

אבל אנחנו מדברים כאן על חתונה ישראלית, וכנות, כך אומרים לפעמים, היא תכונה ישראלית טיפוסית. אולי משום כך בגרסה הישראלית המודרנית ברור לגמרי שחתונה היא עסק של כולם. כלומר תמיד היה ברור שזה של כולם, עכשיו ברור גם שזה עסק (כמה עלתה מנה? כמה לשים בצ'ק? כיסו או לא כיסו?). יותר מדי כנות. הרבה יותר מדי. מתנות כבר מזמן אין. יש רק השתתפות במימון, תזרים מזומנים ענף, מההורים לזוג הצעיר דרך האורחים והאולם. כולם בעסק. האולם מגדיל את המנות, האורחים מגדילים את הצ'קים, אוכלים יותר ונאנחים יותר. בולימיה במשמעות הצרה, הלגמרי לא מטפורית, של המונח: אכילה כפויה, שחוצה את הגבול בין הנאה לסבל.

ואלוהים?

אין אלוהים. כלומר יש יותר מדי אלוהים. יש אלוהים, והרבי (שמדבר יותר מדי, כי חוץ מהטקס הוא צריך גם לשעשע ואולי קצת להחכים את החילונים), וסידור הפרחים במרכז השולחן, והשיר לפני החופה והשיר אחרי החופה. וכמובן - הסלמון. איך שכחנו את הסלמון. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני הסלמון. והפוקצ'ה. אה, וגם אלוהים. אלוהים ההוא הוא רק אחד המרכיבים בטקס, אבל הפרדוקס הוא שגם אל כל שאר המרכיבים מתייחסים באותה יראה דתית, באותו כובד ראש ובאותה טקסיות. אנחנו מביאים את הסלמון כדי לטשטש את נוכחותו של אלוהים - הרי חילונים אנחנו. אבל משאירים גם את אלוהים. חייבים את אלוהים, הרי אין לנו אלוהים אחר. כלומר יש: האנינים היום, שמאסו בפופולריות הפתאומית של הסלמון, התחילו להגיש טונה. כזה הוא אלוהים החילוני. פורה ורב. אולי זוהי החילוניות בישראל: יותר מדי אלוהים. שומרים באדיקות על החילוניות עד הרגע שצריך גם את אלוהים.

אני זוכר שלפני שבע שנים אשתי החווירה כאשר הבעלים של אולם החתונות ביפו הציע לנו סושי כשר כאחד המתאבנים. עצם המחשבה על תגובת הצד העיראקי של משפחתה לנוכחות המאכל בחתונה עוררה בה חרדה. אף אחד לא טרח לנסח את זה במילים, אבל ברור שזו הייתה הפרה בוטה של כללי הטקס. אז לא הזמנו סושי, אבל בכל זאת האוכל היה אשכנזי מדי לדעת חלק מהאורחים. דוד שאול, כך מספרים, שלח את משה לקנות לו שווארמה. אבל העוקץ של הסיפור הזה הוא שאני מספר אותו עכשיו. כלומר הוא לא היה שלם לולא הגיע בדרכו העקלקלה גם לאוזנינו. זה הסיפור כולו: שהסיפור הזה חייב להגיע במקרה גם לאוזנינו. חייב, כי יש יותר מדי אנשים מתחת לחופה.

החתונה הישראלית היא מיקרוקוסמוס של כל כך הרבה סוגים של יותר מדי: יותר מדי אוכל, יותר מדי כסף שמחליף יותר מדי ידיים, יותר מדי אנשים. זו לא תופעה שאפשר לפטור בנקל.

חשבו רק על כמויות האוכל. זה בטח לא עניין פשוט. לא בכל יום אנחנו מתייצבים מול כמויות כאלה. ואולי צריך להסתכל קודם כול על האוכל, על הבולימיה שתוקפת פתאום אנשים מהשורה. נדמה שזו הצורה היסודית של היותר מדי בחתונה. כלומר הצורה היסודית שלו מאז התפשט אל מחוץ לחופה המסורתית והצפופה. צריך להסתכל קודם כול על הבולימיה, במשמעות הצרה והלגמרי לא מטפורית שלה, כי בדרכה החומרית היא סובבת סביב השאלות המופשטות ביותר: מי אני, איפה אני נגמר ואיפה אני מתחיל, מה בפנים ומה בחוץ. סובבת סביבן, כלומר פותחת וסותמת אותן. אלו גם השאלות שעולות בחתונה, ובחתונה הישראלית הן נקשרות ליחס שלנו אל היהודי: באופן משונה אנחנו גם לא רוצים אותו, וגם אין לנו מספיק ממנו.