סוף רע

זה היה דו-קרב בזוי ונמוך במיוחד. השחקנית רובי פורת-שובל ניסתה להיכנס לאירוע ההשקה למהדורת ה-די.וי.די של "סוף העולם שמאלה", סרט שבו היא ממלאת תפקיד מרכזי. היא לא הוזמנה לאירוע והמארגנים, מפיקי הסרט, הדפו אותה החוצה. הבמאי אבי נשר, אותו חיפשה פורת-שובל במיוחד, אמר בתגובה: "הייתי מציעה לה לקבל טיפול פסיכולוגי". אם לשפוט ממאות התגובות שזרמו לאתרי הרשת מאז סוף השבוע שבו דווחה התקרית, יותר אנשים מגלים סימפאטיה לנואשות של פורת-שובל מאשר להתנהלות הרגועה של נשר.

הרבה תחושות-בטן ומעט עובדות יש בהתבטאויות גולשים ובדיווחי התקשורת. את העובדות הקשות ניתן למצוא בחוזים עליהם חתמו בשעתו מפיקי הסרט עם רובי פורת-שובל. לא חוזה אחד, שלושה חוזים נפרדים חתמו איתה כמפיקה-תסריטאית-שחקנית בסרט. יוצרי "סוף העולם שמאלה" העבירו לי את העתקי ההסכמים הללו במהלך הכנת כתבה לקראת צאת הסרט למסכים, ביוני 2004. זה הזמן לשוב אליהם.

עניין של כבוד

על מה הוויכוח? בעיקר על כבוד. פורת-שובל היא אחת מכותבות התסריט, ולדבריה מי שהביאה את הדם והבשר שלו. היא זו שבאה מעיירות הפיתוח, נושא הסרט, היא זו שהביאה את סיפורה של אמה וסיפורי טיפוסים נוספים. נשר כינה זאת "ניסיון מטורף לייחס לעצמה את הסרט". נשר חתום עם פורת-שובל ועם כותבת נוספת, שרה עזר, כתסריטאי, ראה חוזה מס' 1, ועוד קרדיט נטל לעצמו, שהסרט הוא "על-פי רעיון מקורי של אבי נשר". כך שזה מילה שלו כנגד מילה שלה.

טענותיה של פורת-שובל הן מהסוג שבהליכי בוררות הנהוגים בתוך גילדות, בוודאי זו של WGA, איגוד התסריטאים האמריקאים, נהוג להקשיב להן בתשומת לב מרובה. מה גם שיוזם הסרט, נשר, הוא אשכנזי, תושב מרכז הארץ, ואת סיפורי הפריפריה על עיירת עולים שכוחת-אל בנגב, שאב מאחרים. הוא יכול היה גם להקשיב לסיפוריה של פורת-שובל בשיחת בית-קפה אחת ובזה לסגור עניין, אבל הוא לא עשה כן. הוא בחר לצרף אותה להליך כתיבת התסריט.

נשר נעזר בפורת-שובל, ותרומתה לכתיבת התסריט הקרינה על כוח המיקוח שלה כשחקנית בסרט, כנאמר בחוזה מס' 2: "כתיבת התסריט נעשתה בין היתר תוך ידיעה והבטחה שהתפקיד, בכיכובה של השחקנית, ישמר, בכל עת, כאחד מהתפקידים הראשיים והמהותיים בסרט, המפיק מתחייב בזאת שכך יהיה".

פורת-שובל אכן רצתה כבוד. היא הקפידה בחוזה ששמה יופיע בין השמות הראשונים בקרדיטים של השחקנים הראשיים "כל זאת בגודל שלא יפחת מהקרדיט של כל שחקן ראשי אחר". אבל זה כבוד במקום כסף. פורת-שובל גם הסכימה לעבוד בתעריף שכר-מינימום של אמ"י "כמחווה ולמען קיומו של הסרט בתקציבו".

וכאן אנו מגיעים למעורבותה המתגלגלת של פורת-שובל בהפקת הסרט, שנוסחה בחוזה מס' 3. "למה חתמת איתה חוזה בתור מפיקה", שאלתי בזמנו את נשר, ותשובתו: "מפיקה שותפה זה תואר שאתה נותן למזכירות, כדי לא להעלות להן את השכר". זאת תשובה משעשעת למדי, תוכלו למצוא אותה גם בסרט "סטייט פינת מיין" של דיוויד מאמט, ואולי היא גם תואמת את רדיפת הכבוד של פורת-שובל, אבל הנה סיבה קצת יותר ממשית, עליה חתם נשר, שחור על גבי לבן - "הואיל ורובי סייעה למפיק כמפיקה שותפה בחיפוש אחר אתרי צילום, בתהליך ליהוק שחקנים, בארגון אירוע חברתי ובניסיון לגייס נותני חסות להפקה, והצדדים מעוניינים כי רובי תמשיך ותסייע להפקה בתחומים שונים".

לכאורה, יש פה תימוכין לכל טענותיה של פורת-שובל. נשר, המשדר נואשות משהו, חיזר אחריה כתסריטאית, שחקנית וגם מפיקה. ובמעמד זה, שבו מן הסתם חשה פורת-שובל בשיא כוחה, היא הכתיבה למפיקים סעיפים נוספים כמו, "אף שחקן מהשחקנים הישראלים שישכור המפיק עבור ההפקה, לא יהא זכאי ולא ישתכר שכר יומי הגבוה מהשכר לו תהיה זכאית רובי כשחקנית ליום צילומים". ועוד סעיף, לפיו יש לה זכות לצפות בסצנות בהשתתפותה בסרט, מה שלא נמצא בחוזה שלה כשחקנית, וכן שדעתה תישמע באוזני המפיק, ועוד תוספת משמעותית: רובי קיבלה גם זכות השתתפות בהליך בחירת השחקנים האחרים בסרט. אפשר לקרוא לה קטנונית או מגלומנית, אבל היה זה נשר שהושיב את פורת-שובל במו ידיו, על הווריד של הסרט.

של מי הסרט הזה?

אפשר לדלות פנינים נוספות מההסכם, שמסביר יותר מכל את התנהגותה הפגועה של פורת-שובל, כולל התפרצותה למסיבה. בסעיף 7 מתחייב המפיק כי "רובי תוזמן לכל אירוע אליו יוזמן אבי נשר כמפיק הסרט. המפיק מתחייב לציין את שמה בכל מיני תכתובות שלו עם פסטיבלים, ו"להזמין לבמה את רובי בכל מקרה שהסרט יזכה בפרס קטגורית הסרט". והבדיחה השוביניסטית על המזכירה הקטנה שזו-הדרך-לא-להעלות-לה-משכורת, נופלת בסעיף 9: רובי תקבל 9,000 דולר כשכר על עבודתה כמפיקה ועוד 2.5% מרווחי המפיק בסרט.

נשר יותר מתוחכם מפורת-שובל. בדבריו לתקשורת הוא הדגיש כי פורת-שובל חתמה על ההסכמים עם חברת ארטומאס, והסכסוך שלה הוא עם הסרט, ההפקה, לא אתו. אבל זו היתממות. את חברת ארטומאס הקים נשר עצמו, לצורך הפקת הסרט. ארטומאס, כשמות שני ילדיו של נשר, ארי ותום.

הסכסוך בין השניים נחשף בציבור בכתבת "7 ימים" לפני כשנה, כאשר פורת-שובל חשה מנושלת מהיצירה שבה השקיעה לדבריה, את כל כולה. היא הפרה את הכלל המקודש של פגיעה במהלכי השיווק, ויצאה בהאשמות, רובן אישיות, ששמה מוצנע, שהיא לא משותפת בהכרעות. נשר התבצר ושמר על טונים נמוכים. בראיון אתי לפני צאת הסרט למסכים, אמר: "אני תקוע בקונספציה שלי. זה שאני חושב שאני צודק, לא פוטר אותי מאחריות. אין טובים ורעים, ואני לא הטוב בסיפור והיא לא הרעה".

נשר הודה שהוא צריך לעשות את הצעד, אבל כשנפלה ההזדמנות, להמליץ על פורת-שובל בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה לפרס האוסקר הישראלי, נבחרו לייצג את הסרט שתי השחקניות הצעירות המובילות את הסיפור. שתי הופעות מנומסות ומהוגנות, אבל נעדרות את הברק, הפתטיות והקסם שהביאה פורת-שובל לתפקיד האימא.

רפש

פורת-שובל אינה "נחמדה". פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מ-1998 מגלה כי היא עצמה פגעה בזכויות היוצרים של אחרים, מחבר המוסיקה עמוס יפרח בהצגת היחיד שלה "נעמי". פורת-שובל מכרה את ההצגה לתיאטרון הקאמרי כאילו מדובר ברכושה שלה בלבד. בית המשפט לא ראה את המעשה בעין יפה. אבל זה לא אומר שכעת "מגיע לה".

מרגע שנחשפו אחורי הקלעים של הסיפור, עברו הכל לשלב ההכפשות. פורת-שובל כונתה רפש ("ראשי תיבות של שמה", הסביר לי בזחיחות אחד מנציגי ההפקה), והיא מצדה פנתה לקהל בערב המסיבה ושאלה "איפה העוף הדורס" (ע"ע נשר). גם מוצאה המזרחי של פורת-שובל נשלף. מי את בכלל, רבקה אזולאי אחת, רמזו ברשת לשמה המקורי. איש לא היה מעלה את הטענה שמאחורי האייקונים טוביה צפיר וששי קשת, כוכבי "הלהקה", סרט קודם של נשר, ניצבים שני הווזווזים טוביה קוזלובסקי וששון קוסובסקי.

סביב נשר הצטברה עדת חברים ובוגרי סרטיו, כמה מהם חנפים, חלקם גם מזרחיים, שהגיבו בשתיקה נבוכה או בחיקוי לגלגני, למצוקתה של פורת-שובל. אבל נשר הוא מנהיג הסרט וככזה מוטל היה עליו לעשות מעשה ולא לשלוח את פורת-שובל לקבל טיפול נפשי. כי זה הרי לא ייגמר שם. פורת-שובל זכאית, גם זה על-פי התנאים המשופרים שלה, לקבל דוחות רבעוניים בהם תפורטנה הכנסות והוצאות ההפקה וסכומים שיגיעו לה. גם כוכבים הוליוודיים יודעים שקשה מאוד לגבות אחוזים ממפיקים, אבל משה אדרי, מפיק הסרט, הרי הכריז בסוף השבוע בגאווה כי "סוף העולם שמאלה" חצה את גבול 400 אלף הצופים. בהנחה שאלה נתוני-אמת, ולא חלק מהמנהג המקומי לחגוג את "הצגות ה-200", גם כשבקושי עברת 150 הצגות, אדרי ניסה לומר לנו שסרטו הוא הצלחה גדולה, ומן הסתם הרו"חים של ההפקה עוד צפויים לנדנודים רבע-שנתיים, מצד פורת-שובל.

אבל יותר מכל, הסיפור של פורת-שובל נופל למשבצת של האישה שזונחים מאחור. היא ונשר שותפים למעשה הלידה של הסרט, וכעת הם לפותים בקרב העתיק ביותר בעולם הסרטים - "של מי הסרט הזה לעזאזל". נשר האב, משייך את הרך הנולד אליו, והאם פורת-שובל נטרפת דעתה. ולא רק זאת, אלא שבסיומו של הסרט, נשר הטביע עליו את חותם משפחתו. הוא הקדיש אותו לאביו המנוח, וכאילו נושל צד המשפחה המזרחית של פורת-שובל. אם תרצו, זהו סיפור על יחסי כוח בין גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים.

אז מה הפלא ששובל-פורת הופיעה, כמו נשים פגועות אחרות, לקלקל את שמחת הדי.וי.די של הבעל לשעבר? היא חמקה דרך המטבח, הפתח למשרתים, ולא כמנהג בעלת הבית, ועוד הספיקה לראות כיצד מחקים אותה בלעג. את כל הכיעור הזה ראו במלואו גם הצופים בתוכניתו של גיא פינס בערוץ 3. גם את תגובתו של נשר בעניין הטיפול הפסיכיאטרי קיבלנו למצלמה. זה מסוג האמירות שנשר לא היה מעז להוציא מפיו בארה"ב. אבל נשר הרי חזר מארה"ב לישראל, ובישראל כמו בישראל, הוא מוקף בחגורת שומן של מפיקים, חברים, ועיתונות רכילות. מול השטח הסטרילי הזה לפורת-שובל, על תקן האישה המטורפת, אין שום סיכוי. *