"השתמשו פחות במכונית, הפרידו אשפה והתגוררו קרוב לעבודה"

"קוריטיבה אינה גן עדן", אומר חיימה (ג'יימס) לרנר, לשעבר ראש העיר קוריטיבה בדרום ברזיל, שהפך לאגדה בחייו. "יש לנו בעיות כמו לערים אחרות בעולם. ההבדל בין קוריטיבה לבין יתר ערי העולם נעוץ בכך, שהעיר מעניקה לתושביה כבוד באמצעות תוכניות למגורים, תחבורה ציבורית, תוכנית בריאות ודאגה לילדים ולסביבה".

לרנר, ראש עיר במשך שלוש קדנציות, ומושל מחוז פאראנה שתי קדנציות, וכיום פרופסור לתכנון עירוני ואזורי באוניברסיטה הממשלתית של פארנאה ופרופ' אורח באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, היה אורחה של ועידת ירושלים, שערכו "גלובס" ועיריית ירושלים.

בנאום שנעל את הוועידה הוא קרא לראשי הערים בעולם לתת כבוד לאזרחיהם ולסביבה בה הם חיים. לפרנסי ירושלים אמר לשמור על זהות העיר, אך לא לשכוח לתת לתושביה את איכות החיים המגיעה להם.

לרנר, בנם של מהגרים מפולין, חלם להיות ארכיטקט. הוא היה מבין הזוכים בתחרות אדריכלים שפרסם ראש העיר הקודם. ב-1971 הוא מונה לתפקיד ראש העיר, ובמשך שנות כהונתו, שנמשכה שלוש קדנציות, הצליח לחולל את אחד הנסים העירוניים הגדולים ביותר: להפוך עיר אפורה וחסרת ייחוד למושא קנאה של מתכננים וראשי ערים.

למען האמת, אין שום דבר מיוחד בהיסטוריה, במיקום ובאזרחים של קוריטיבה. מרבית המטיילים בברזיל חולפים דרכה בדרכם מסאו פאולו למפלי האיגואסו. בדומה לערים לטיניות אחרות, היא התאפיינה בעיקר בגידול עצום של אוכלוסייתה, מ-150 אלף איש בשנות ה-50 עד ל-1.6 מיליון כיום. בדומה לערים אחרות, גם בה יש רבעים שלמים בהם שולטת הבערות. סודה של קוריטיבה הוא בכך, שהיא בחרה לעצמה צוות ניהולי שהיה מוכן להתמודד עם הבעיות ולפתור אותן.

על הנס הזה זכה לרנר באין סוף פרסים בארצו ומחוצה לה, כאשר המשל של קוריטיבה הפך עם השנים לאחד מפרקי הלימוד בתכנון עירוני הנלמדים בכל העולם. אדריכלים עמיתים אומרים עליו, שהתכונה הבולטת ביותר שלו היא האנושיות שבו, אך גם העובדה שהוא אדריכל שיודע בראש ובראשונה לשמוע את רחשי הלב של הציבור.

כיום יש בקוריטיבה 30 ספריות עירוניות, 20 תיאטראות, למעלה מ-70 מוזיאונים, יותר מ-100 בתי ספר ועשרות מרכזי תרבות, 17 פארקים חדשים, 150 ק"מ של שבילי אופניים, עצים בכל מקום ומערכות תחבורה ופינוי אשפה שראשי ערים אחרים באים ללמוד אותן.

"ניתן לחולל שינוי בכל עיר בעולם בפחות משנתיים", אומר לרנר, "בלי שום קשר לגודל האוכלוסיה, מצבה הכלכלי ועוצמת הבעיות. בקוריטיבה הוכחנו שהדבר אפשרי. בניגוד לאדריכלים רבים בשנות ה-60, לא הוקסמנו מהאופנה האורבנית של אותם ימים, שדגלה בנטילת הלוואות למימון אוטוסטראדות, גורדי שחקים, מרכזי קניות ושאר פרויקטים מנקרי עיניים. אנחנו העדפנו לחשוב על הסביבה ועל צרכי התושבים".

ערב כניסתו של לרנר לתפקיד הוא ארגן מבצע ראווה של 48 שעות, בהן הפך את מרכז העיר לסוג של טרקלין מפואר. הוא הציב במרכז אדניות, פנסי תאורה, נטע אלפי עצים ושתל פרחים. התושבים ובעלי העסקים, שלא ידעו את נפשם מרוב התפעלות, נרתמו לתמוך ברפורמות המהפכניות שהציע לשיפור חזות פני העיר.

כמה חודשים אחר כך, הציע להפוך את אזור החנויות בעיר התחתית למדרחוב המיועד להולכי רגל בלבד. כשבעלי החנויות התנגדו לרעיון, הוא הציע להם 30 ימי ניסיון. האזור הפך לכה פופולארי, עד כי רחובות שכנים ביקשו להכלילם בניסוי. היום אזור זה שופע גנים ומקומות בילוי לנוער.

גם את בעיית התחבורה הוא הצליח לפתור בדרך מקורית. "לא היה לנו כסף לתחבורה ציבורית", הוא אומר, "לכן פרסמנו מכרז BOT שבו זכתה חברה מקומית, שמסיעה מאז מיליוני בני אדם בכל יום. התחבורה כה יעילה, עד כי אין אזרח בשום מקום בעיר המחכה יותר משלוש דקות בתחנה עד לכניסת האוטובוס".

התחבורה הציבורית תוכננה בפורמט של קורי עכביש. חמישה מעגלים שלהם מחוברים קישורים המגיעים מהפרברים. הרשת כוללת בעיקר נתיבים מיוחדים לאוטובוסים. לרנר מדגיש, שיעילותה של השיטה היא כמו זו של הרכבת התחתית - אך בשמינית העלות.

תחנות האוטובוס שתכנן הן גלילים עשויים מפיברגלס או פלסטיק. הנוסעים נכנסים לתוך הגליל, רוכשים כרטיס בקופה ועולים על האוטובוס. השיטה מונעת את הצורך לשלם לנהג ומקצרת את זמן עליית הנוסעים. השיטה גורמת לכך, שהאוטובוס עומד זמן קצר בלבד בתחנה, ובכך נמנע זיהום אוויר, שכן ידוע שפליטת הזיהום הגדולה ביותר נגרמת דווקא בתחנות.

"האוטובוסים כה פופולאריים, והשיטה כה יעילה, עד כי אין צורך אפילו לסבסד את השירות", אומר לרנר, "לא רק זאת. רבע מבעלי המכוניות משאירים אותן בבית, ונוסעים באוטובוסים".

לרנר מדגיש שאמנם יש לו מכונית משל עצמו, אך הוא משתמש בה רק בשעות הערב. במשך היום הוא משתמש, כמו כולם, בתחבורה הציבורית היעילה של העיר. "לא היה לנו כסף לטפל בזיהום האוויר", הוא אומר, "אז החלטנו למנוע אותו".

גם בעיית האשפה זכתה לפתרון יצירתי: "התחלנו ללמד את הילדים בבתי הספר להפריד אשפה, והם לימדו את הוריהם. מזה 16 שנה נחשבת קוריטיבה לאחת הערים המובילות בעולם באחוזי ההפרדה והמחזור. התושבים מניחים את שקיות האשפה בפתחי הבתים. משאית ירוקה עם פעמון עוברת ברחובות, ואוספת את השקיות. פעם בשבוע עוברת ברחובות העיר משאית נוספת, האוספת את האשפה הלא אורגנית. משפחות עניות בשכונות העוני, אליהן לא מגיעה המשאית, מביאות את שקיות האשפה לנקודות האיסוף, ומקבלות תמורתן כרטיס נסיעה באוטובוס או מוצרי מזון שנקנו מהחקלאים.

"האשפה מובלת למפעל, שגם הוא נבנה מחומרים ממוחזרים, המעסיק נכים, אלכוהוליסטים ושאר מוכי גורל. המוצרים הניתנים למחזור נמכרים לתעשייה המקומית. ספוגים ובדים נטחנים והופכים לחומר מילוי לשמיכות, הניתנות לעניים".

לדברי לרנר, עלות התהליך אינה גבוהה יותר מהשיטה הקודמת, אך העיר נקייה הרבה יותר. המפרץ עליו שוכנת העיר נוקה אף הוא בשיטה דומה. על-פי הסכם שחתם לרנר עם הדייגים, הם יכולים לדוג כאוות נפשם. אם הם דגים אשפה, הרשות קונה אותה מהם. "בימים רעים, בהם לא מצאו דגים, יצאו הדייגים לדוג אשפה", אומר לרנר. "ככל ש'דגו' יותר, החוף נוקה. יום רע לדייג הפך מיד ליום טוב לסביבה".

כשנכנס לרנר לתפקידו, הוא הכריז מיד שאין דבר יפה יותר מעץ מלבלב, ומיהר ליישם את השיטה. מאחר וידע שבניית גינות יקרה מאוד, הוא הציע לתושבים לתרום חלק מנחלותיהם לטובת הכלל, כך שניתן יהיה להקים עליהן פארקים. לדבריו, 98% מהתושבים הסכימו להפוך שני שלישים מנחלתם לפארק, ובכך זכו, שמחלון ביתם נשקף נוף מטופח. לא רק זאת, יזמים בקוריטיבה מקבלים הטבות מס אם הפרויקט שלהם כולל שטחים ירוקים ועצים.

את בעיית ההצפות שהטרידה את העיר הוא פתר על-ידי הסטת המים למאגרים שהשקו את הפארקים. מי שדאג לניקיון הפארקים היו בני הנוער.

הוא מצא שיטה ייחודית לטפל באלפי היתומים שהסתובבו ברחובות: הוא פנה לתעשיינים, לבעלי העסקים ולמוסדות, והציע להם לאמץ מספר ילדים ולהעניק להם ארוחה חמה ודמי כיס, בתמורה לעבודות גינון או משימות משרדיות.

לרוכלים שמילאו את רחובות העיר והיו למטרד במשך שנים, הוא הקים ירידים נודדים בהם יכלו להציע את מרכולתם ללא חשש.

"אני מאמין בשיטה של אקופונקטורה עירונית", הוא אומר, "בהכנסת אנרגיות חדשות ובעבודה מהירה. כדי למנוע בירוקרטיה חייבים להיות יעילים, תוך מחויבות לפשטות ולמהירות. בדרך זו הצלחנו להקים פארק ב-28 יום, תיאטרון תוך חודשיים ומוזיאון בחמישה חודשים".

כלל נוסף שלו הוא, שאין להפריד שימושים בעיר. לדבריו, העיר היא צורת חיים המשלבת עבודה, בילוי ומגורים. ככל שהשימושים מעורבים יותר, כך העיר תוססת, מוזנחת פחות ומאירה פנים לצעירים ולמבוגרים".

גלובס: לא נתקלת בהתנגדות לפרויקטים מצד יחידים, גופים וארגונים?

לרנר: "כשאנשים יודעים שאתה לא מרמה, שאתה רוצה את טובת העיר, הם נוטים לסמוך עליך. בדמוקרטיה, כל מה שאתה צריך הוא לקבל את תמיכת הרוב. אם אני מנגן על כינור ומגלה ש-20% אינם אוהבים את הנגינה, לא אפסיק אותה, אך אברר מה לא אהבו, ואציע שינוי. אם 80% אינם מחבבים את הרעיון, לא אבצע אותו. אני חושב שכל אדם וכל פוליטיקאי צריך ללכת בעקבות החלום שלו, ולא להרפות ממנו לרגע. אם הוא מצליח לשכנע בכנות החלום, הוא יצליח להגשימו".

- ברזיל נחשבת למדינה שיש בה פערים חברתיים עצומים. איזו השפעה יכולה להיות לעיר אחת על מדינה שלמה?

"במהלך 25 שנות עבודתי בקוריטיבה, ואחר כך כמושל, הגעתי למסקנה, שגם למעשים מקומיים יכולה להיות השפעה מהפכנית על האזור, המדינה ואפילו על העולם, ללא כל קשר לגודלה של העיר. כדור הארץ רק ירוויח אם כל עיר, קטנה כגדולה, תאמץ מדיניות ידידותית לסביבה. מיחזור הנייר שהנהגנו בעיר חוסך כריתה של 1,200 עצים מידי יום. כמה עצים כאלה יוכלו לחסוך כל ערי העולם במשך יום, שבוע, חודש ושנה? בכמה יכולנו למנוע את בזבוז משאבי כדור הארץ, לו רק היינו ממחזרים זכוכית, פלסטיק ומתכות? אני מאמין, שפעולות ברמה המקומית תורמת לסביבה ולחברה בדיוק כמו פעולה גדולה. בכל מקרה, אסור בשום פנים ואופן להחמיץ הזדמנות זו. אני חסיד של אפקט הדומינו, לפיו דוגמא של עיר אחת טובה או רעה משפיעה על האחרות".

- מהו הסוד של ניהול נכון?

"צריך לדעת לאזן בין מה שהכרחי בטווח הקצר לבין צרכי העתיד. אם רשויות מקומיות יהיו טרודות רק במשימות לטווח קצר, תוך הזנחת העתיד, הן יזניחו את החלום. במקביל, לא ניתן לנהל עיר בצורה סבירה אם הרשות המקומית עסוקה רק בעתיד. במקרה כזה התושבים יכעסו ולא ישתפו פעולה בפרויקטים שהרשות מנסה לקדם. תמיד צריך לקחת בחשבון שהמטרה היא להפוך את העיר לידידותית לסביבה ולתושביה".

- מה המשמעות של עיר ידידותית לסביבה?

"עיר ידידותית לסביבה מטפלת באשפה והופכת אותה למוצר כלכלי עד למקסימום. אני דוגל בצמצום בעיות, ובשימוש במבנים קיימים. אני מאמין במונחים של קטן, זול ופרקטי. כשמישהו בא אלי עם פרויקט העושה שימוש במבנים קיימים, וצמצום אשפה, תמיד נתתי לו עדיפות.

"אני מאמין שלא צריך להשקיע במערכת מיון פסולת מתוחכמת ומתקדמת כשהתושבים יכולים לעשות זאת בעצמם. עיר שהיא ידידותית לתושביה מעניקה לתחבורה הציבורית עדיפות על-פני התחבורה הפרטית, אין מדובר כאן בברירה אלא בהכרח. תחבורה ציבורית חוסכת דלק, מפחיתה את זיהום האוויר, מפחיתה את הצורך להכשיר מגרשי חניה למכוניות, וחוסכת במשאבים כספיים למימון כבישים. את הכסף שחוסכים באי מימון כבישים חדשים ומגרשי חניה, ניתן להשקיע בתחבורה ציבורית.

שני העשורים האחרונים נתנה קוריטיבה עדיפות לתחבורה הציבורית. כתוצאה מכך העיר צורכת 20% פחות דלק בהשוואה לערים אחרות. מערכת אוטובוסים פינתה אלפי מכוניות מהכבישים, אך בעיקר חסכנו את עלות בניית מחלפים, שרק מעבירים את הבעיה מצומת לצומת. אני מאמין שמדינות יכולות להשתנות על-ידי הערים. אם העיר הופכת לידידותית לסביבה, המדינה תלך בעקבותיה".

- אם הייתי מבקשת ממך לתמצת את האידיאולוגיה שלך למספר משפטים, מה היית אומר?

"השתמשו פחות במכונית, הפרידו אשפה, והתגוררו קרוב למקום העבודה. אי אפשר לקבל הכל - רכבת תחתית, מכוניות, אוטובוסים, במיוחד שכולם נאבקים על אותו מרחב. אני לא נגד מכוניות, למען האמת לחברי הטוב ביותר יש אחת".

גלובס: יש לך כמה רעיונות יצירתיים להציע לירושלים?

לרנר: "בביקור של יומיים בלבד אני יכול לומר רק מה שאני מציע לכל עיר אחרת בעולם: לשמור על הזהות המיוחדת של העיר, לבסס את הניידות על תחבורה ציבורית, לא לתכנן עיר למכוניות שרק מגבירות את הניכור בין האדם לסביבתו ומזהמות את הסביבה. המכונית היא כמו חמותך: אתה חייב שיהיו לך יחסים טובים איתה, אך אסור שהיא תנהל את חייך".