העליון ייחס הפרשי הון בלתי מוסברים גם לשנים סגורות

אם הנישום לא מצביע על מקור ההכנסות, מניח פקיד השומה כי מקורן בהכנסות שכן חייבות במס. שיטה זו זוכה לגיבוי שיפוטי, גם בפסק הדין הנוכחי של בית המשפט העליון, שעוסק בשאלה, האם ראוי לייחס הפרשי הון גם לשנים סגורות של נישום (פסק הדין נכתב ע"י השופט מישאל חשין, בהסכמת עמיתיו להרכב)?

איתן חנני עבד כשכיר, אך במקביל הוא היה גם מנהל ובעל שליטה בכמה חברות עיסקיות. הוא הגיש לפקיד השמה שתי הצהרות הון - בשנת 83' ובשנת 92'. ביניהן התגלה הפרש הון, שלטעמו של פקיד השומה לא הומצא לו הסבר ראוי. לפיכך, הוצאה לחנני שומה לפי מיטב השפיטה. חנני ערער, והדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, חזר למחוזי, ושוב לעליון (ולפישוט הנושא, נימנע מפירוט יתר של ההליכים השיפוטיים).

שתי טענות עיקריות של חנני נדונו בפסק הדין שניתן אתמול. האחת גרסה, שאין לערוך לעובד שכיר שומה לפי מיטב השפיטה המתבססת על הפרשי הון בלתי מוסברים. טענה גורפת זו נדחתה ע"י שופטי בית המשפט העליון.

"ההיגיון הנושף בעורפה של השיטה - שיטת השוואת הצהרות ההון - חל הן על עצמאי הן על שכיר. בכוחו ללמד על הכנסות בלתי מדווחות של שכיר, ממש כפי שבכוחו ללמד על הכנסות בלתי מדווחות של עצמאי. שהרי גם לעובד שכיר יש דרכים שונות שלא לדווח על הכנסות", כתב השופט חשין בפסק הדין.

"אין כל מניעה אפוא להשתמש בשיטת הפרש ההון הבלתי מוסבר לעת בניית שומה לפי מיטב השפיטה של עובד שכיר, ובענייננו - לעת קביעת הכנסתו החייבת במס של חנני. למותר לומר כי השומה עצמה חייבת שתיעשה בזהירות ובשאיפה לקבוע את הכנסות האמת של הנישום".

הטענה האחרת נסבה על השאלה, האם ראוי לייחס הפרשי הון בלתי מוסברים ובלתי מדווחים גם לשנים סגורות של נישום? במקרה של חנני התקיימו נסיבות מיוחדות, שבגינן החליטו שופטי בית המשפט העליון לקבל את ערעורו, ולהשיב לשאלה בחיוב - זאת, משום שבשומה לפי מיטב השפיטה הראשונה שהוציא פקיד השומה, הוא ייחס את הפרשי ההון גם לשנים הסגורות.

במישור העקרוני, לעומת זאת, קיימות שתי גישות שיפוטיות הפוכות, המוצאות כל אחת את ביטויה בפסיקה: אסכולה אחת קובעת, שבהיעדר ראיות סותרות, יש לייחס את הפרש ההון באופן שווה לכל שנות ההפרש, כולל לשנים הסגורות. אסכולה זו מניחה שההכנסה הופקה לאורך כל השנים באופן שווה, ומדגישה את עקרון סופיות השומה כעקרון מרכזי שיש להקפיד על שמירתו.

אסכולה שניה (והיא הרווחת כיום) קובעת, שבהיעדר ראיות לסתור, יש לייחס את הפרש ההון רק לשנים הפתוחות. אסכולה זו שמה דגש על השאיפה למיסוי אמת. ייחוס חלק מהפרשי ההון לשנים סגורות יוביל לפטירת אותו החלק ממס. לגישתה של אסכולה זו, בכך יעודדו את הנישום שלא לדווח אמת, והחוטא יימצא נשכר. איזו משתי האסכולות ראויה לאימוץ? שופטי העליון בוחרים שלא להכריע בסוגיה. לכל אחת משתי האסכולות הגיון בריא משלה - לאסכולה האחת, המבקשת להדגיש את עקרון סופיות השומה; ולאסכולה השניה, המבקשת להקפיד על תשלום מס אמת. "לא נכריע במלחמת-האסכולות", כתב השופט חשין, כאמור, בשל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

(ע"א 552/02 חנני נ. פ"ש חיפה, פס"ד מיום 18.4.05. השופטים מישאל חשין, מרים נאור וסלים ג'ובראן).