האריה בכה מאוד

מעין, בן ארבע, מאוד אוהב את הספר החדש של מאיר שלו "אריה בלילות". בעיניו, יש בספר הזה כל מה שצריך להיות בסיפור הרפתקאות אמיתי: ילד שמגלה באמצע הלילה בגינת ביתו אריה "עם פרווה צהבהבה ורעמה חומחומית וציצית שחורה בקצה זנב ארוך", נקודת מפנה מפתיעה בעלילה כאשר תוך מרדף של הילד, יפתח, אחר האריה מתברר כי "זה בכלל לא היה אריה אמיתי, זאת הייתה תחפושת אריה, עם כל הסימנים שיש לאריות. ומי בתוכה? לא תאמינו. גם יפתח לא האמין: אמא שלו זחלה מאחור ואבא שלו נחלץ מלפנים", והכי כיף: ארבעה עמודים שלמים בהם יפתח מעניש את הוריו על שהעזו לנהום ולהפחיד אותו בלילות, וסוף שמקובל על כל הנוגעים בדבר- על ההורים שמסכימים להיות "אבא ואמא כמו שאבא ואמא צריכים להיות" ועל יפתח שלפעמים מרשה להם לשחק באריות "אבל רק לכמה דקות, ולא בלילות, ועם שאגות קצרות וחלשות".

האריה שבספר מפחיד את מעין, אבל הפחדה נעימה כזאת, שעושה דגדוגים בכל הגוף, שגורמת לעצור את הנשימה ולהתפרץ בצחקוקים רמים בעמוד הבא. את רונית בר שלום מאב"י - אגודה בינלאומית לזכויות הילד, האריה הזה הפחיד מאוד. כל כך הפחיד עד שהוא גרם לה להגיש בקשה לכנס את ועדת הכנסת לזכויות הילד לדיון בנושא פיקוח על ספרות ילדים.

בר שלום אומרת כי לאחרונה הצטברו אצלם תלונות רבות הנוגעות לתכנים של ספרי ילדים. הטריגר להגשת הבקשה לכינוס הועדה, לדבריה, היה מספר התלונות הגדול שהתקבל נגד הספר אריה בלילות : "קיבלנו המון תלונות לגבי הספר הזה, במיוחד מגננות ואנשי חינוך. רוב המתלוננים טענו שמפריע להם שההורים בספר מפחידים את הילד בכוונה תחילה ושיש בו אלימות, גם מצד ההורים כלפי הילד וגם מצד הילד כלפי ההורים. רבים גם רואים בעלילת הספר פגיעה בסמכות ההורית, והיו שראו בו רמיזות מיניות. מה שהכי חמור בעיני הוא שמדובר כאן על סופר ילדים ותיק ומוערך, הורים קונים את הספרים שלו בעיניים עצומות וכאן הם נפלו בפח. לדעתי, זה פשוט ספר גרוע. מה שחבל לי הוא שבעקבות המהומה התקשורתית שעורר הדיון בוועדה, הספר הפך פתאום לפופולרי כי הוא כביכול משהו שמנסים לצנזר".

מאיר שלו, המחבר, טוען שלא דובים ולא אריות: "הספר הוא לא על סקס. הספר יוצא מתמונה מאוד ברורה שכל הורה מכיר שכאשר ההורים מתחבקים תמיד הילד ממהר להפריד או להצטרף לחיבוק, משהו בחיבוק של אבא ואמא ובעמידה שלהם מולו כקיר אחד מאיים על הילד. אני זוכר את עצמי בסיטואציות כאלו כילד וזוכר את ילדי כשהיו קטנים בסיטואציות כאלו, התגובה של ילדים במקרים כאלו היא נורא מעניינת. בקשר לטענה שהספר פוגע בסמכות ההורית - שטויות. ההורים והילד בספר משחקים במשחק היפוך תפקידים שמקובל בכל בית. בין להגיד שזו פגיעה בסמכות ההורית ובין לכפות סמכות כזו בכוח הזרוע אין לדעתי מרחק רב. מה יש, לילד אסור להתנגד? אסור לו לא לציית? מה זה כאן, אינקוויזיציה?"

* לא צריך דמיון מפותח כדי לקשר בין השאגות ששומע יפתח בלילות ובין חדר המיטות של ההורים

"אלו שאגות של האריה. לו הייתי רוצה לרמוז על סקס לא הייתי בוחר דווקא בשאגות".

בסך הכל, הוא אומר, הוא משועשע מהמהומה שעורר הספר: "הדיון בועדה הזאת הכניס אותי לחברה טובה. אם את קוראת את ספיח של ביאליק שבו מתואר אב סדיסט או את מוטל החזן של שלום עליכם הנפתח ב'אשרי יתום אני', שלא נדבר על כיפה אדומה, אגדה שעמוסה במשמעויות מיניות קינקיות ממש, את יכולה לראות שספרות ילדים מדברת גם על דברים ששומרי המוסר והצדק בחברה אינם אוהבים שמדברים עליהם. מה שמטריד הוא שועדה של הכנסת התכנסה כדי לדון בנושא הזה, אין לי שום בעיה עם זה שאנשי חינוך או ספרנים יתריעו על נושא זה או אחר שלא נראה להם אבל זה אינו עניין לכנסת. הייתה כאן התנפלות של חבורה צדקנית. זה קרה למארק טווין, זה קרה לאחים גרים. בעיני זה נראה כמו נסיגה של 200 שנה אחורה לימים בהם לואיזה מיי אלקוט, מחברת נשים קטנות, דרשה לסלק מהספריות את הקלברי פין של מארק טווין בטענה שהוא אינו חינוכי".

בסופו של דבר, ספרות

את הדיון בוועדה שהתכנסה בחודש שעבר בהשתתפות נציגי אב"י, סופרים ואנשי חינוך, סיכם יו"ר הועדה ח"כ רן כהן באמרו כי הוא שמח על עצם קיום הדיון, המדגיש את החשיבות שספרות ילדים תהיה מפרה ואיכותית. לדבריו, בעצם קיומו יש בכדי לעודד שיח ביקורתי סביב ספרות ילדים, ולעודד אותה להיות ספרות טובה, יצירתית, בעלת חיות ולא מוגבלת, מקוצצת או מצונזרת בשום צורה.

אבל מהי ספרות ילדים טובה? תלוי את מי שואלים.

"ספרות ילדים טובה היא ספרות שגורמת לילד להרגיש משהו חדש או לחשוב משהו חדש, ואת זה אפשר לעשות רק אם נוכחים בסיפור גם קונפליקטים או נושאים 'מטרידים'", אומרת יעל דר, מבקרת ספרות הילדים של עיתון הארץ וחוקרת ספרות ילדים. "בנושא הספציפי של הספר 'אריה בלילות' אני בהחלט מצאתי בסיפור רמיזות מיניות ואף כתבתי על כך בביקורת על הספר, אבל לדעתי, העיסוק בנושא הוא חשוב וחיובי. זהו ספר נועז ואמיץ ביותר כי הוא מעלה נושא שהוא טאבו, אבל זהו נושא שנורא מעסיק ילדים ונורא לא נוכח בספרות ילדים. למעשה, אני לא מכירה שום ספר ילדים בספרות המערבית שעוסק במערכת היחסים האינטימית בין ההורים כחלק ממערכת יחסים טובה שיש להם. הספר הטריד כל כך את הריאקציונרים מכיוון שמבחינתם יש בו מוקש כפול: גם נרמז כאן שהורים אוהבים עושים סקס יותר מפעם או פעמיים בחיים רק כדי לעשות ילדים, וגם הילד שמעניש את ההורים גורם לדעתם לזילות בסמכות ההורית.

"מה שמופלא בספר הזה הוא שכמו כל ספרות טובה באמת הוא יכול להיקרא בכמה רבדים. אחד הרבדים הוא זה שבחדר השינה להורים יש סוד שהילד אינו שותף לו, אבל ילד שלא עוסק בנושא הזה ולא מודע לו עדיין בעצמו בכלל לא ישים לב לרובד הזה בספר, מבחינתו זה יהיה סיפור על אריה ותו לא. ילדים הם כאלה, מה שלא מעסיק אותם פשוט יחלוף להם ליד האוזן כלא היה. זה מסוג הספרים שבכלל לא צריך לחשוש מהם, וזה עוד לפני שעסקנו בכלל בזה שזה ספר עם וירטואוזיות לשונית מקסימה והומור יוצא מן הכלל".

הפנייה של ההורים והגננות שחשו מוטרדים מכך לעמותת אב"י, משקפת לדעתה את הבלבול והמבוכה שחשים הורים לנוכח שפע ספרי הילדים המציפים את השוק: "להורים רבים אין מושג מה המסרים שהם צריכים להעביר לילדיהם, הם היו רוצים שזה יוכתב להם מלמעלה. אבל מה לעשות, כשאתה מביא ילד לעולם מוטלת עליך האחריות להחליט מה טוב בשבילו, לטוב ולרע".

ספר צעצוע

שהם סמיט, סופרת ומבקרת ספרות, מספרת שהיא עצמה נתקלת בהורים "חלקם אפילו סופרים בעצמם", שאינם יודעים איך לבור את הבר מהתבן ולבחור לילדם ספר ראוי, "הם אומרים שהם אינם יודעים מהם הכלים שצריך להפעיל כדי לשפוט ספר ילדים אבל בעצם על ספרות ילדים חלים בדיוק אותם הכללים שחלים על ספרות טובה למבוגרים - ספר טוב הוא ספר שהם נהנים לקרוא, ספר שיש בו רגש ועלילה ופיוט מסויים".

את אריה בלילות שהם סמיט פחות אהבה. "אבל לא בגלל שיש בו רמיזות מיניות, הרעיון לרמוז על החיים הפרטיים של אבא ואמא שמאיימים על הילד נראה לי רעיון מעניין. דווקא ההתפתחות העלילתית שלו נראתה לי בעייתית, לא הגיונית, הסיפור לא בנוי טוב בעיני. בני בן החמש דווקא מאוד אוהב את הספר, לא שאני חושבת שזהו הממד שעל פיו צריך הורה לשפוט ספרי ילדים".

במאמר שכתבה על סדרת ספרי פליקס הארנב ("למה אמא לא אוהבת את פליקס? {ושאר העולם כן}") כותבת סמיט: "על פני עמודים רבים מגובבות שורות מדוקלמות, עציות, חסרות תועלת, שמות שנזרקים כך סתם, מידע-לכאורה, פוטנציאל מידע שמחכה להתפרש בפי מי שכבר יודע, מי שבילדותו קרא והוקסם מלקסיקונים של ממש, אנציקלופדיות של ממש, אטלסים של ממש וספרי מסעות של ממש".

* מה יש לך נגד ספר על ארנבון חמוד ששולח מכתבים מרחבי העולם?

"ספרי אטרקציות ולהבדיל ספרים שבאים לעסוק בשאלות כמו גמילה מחיתולים או ממוצץ נמצאים על המדף בחנויות הספרים לצד ספרות ילדים טובה, אבל זו אינה ספרות ילדים. הספרים שמכילים כל מיני דפים נפתחים ופעלולים בתור העניין המרכזי לצד טקסט שכתוב בצורה גרועה נורא מרגיזים אותי. הם מתחנפים לילד אבל לא מעניקים לו דבר. בעצם אלו מוצרים, צעצועים בצורה של ספרים, והם מנצלים את הצורה של הספר שבתודעה האנושית מתקשרת לתרבות ולאיכות".

* אז ילדים צריכים להיחשף רק לספרות טובה?

"כן. עד גיל מסויים, נאמר 8 או 9, שאז אפשר להתחיל לתת לילד להפעיל את חוש הביקורת שלו, צריך לחשוף ילדים רק לספרות איכותית. ספרים שכתובים רע או שיש בהם מסרים ללא רגש הם בעיני תועבה".

מאיר שלו מתנגד לתפיסה לפיה ספרי ילדים צריכים להיות חינוכיים: "היצירה הספרותית הנחותה ביותר והבזויה ביותר בעיני היא המשל. כל הנודניקים האלו שמספרים לך סיפור על הנמלה ועל החרגול ואחר כך מסבירים לך בדיוק מה מוסר ההשכל, זה נורא. היצירה הנצחית והמעניינת היא האגדות, שמחדירות את המסרים שלהן, שהם מורכבים בהרבה, דרך הסיפור. לא שמעתי גם אף אגודה מדברת נגד ספרים לאומניים הגובלים בפשיזם. הדוגמא שכולם מכירים היא אולי כל סדרת דני דין הותיקה. אבא שלי לדוגמא, שהיה אדם ימני בדעותיו אסר להכניס הביתה את סדרת חסמב"ה. הוא אמר שהוא לא מוכן שאקרא ספרות גרועה".

מי צריך מסר?

יהודה אטלס, סופר, מתרגם וחוקר ספרות ילדים, השתתף בדיון שנערך בועדת הכנסת לזכויות הילד, שם אמר: "בישראל יוצאים 1,400 ספרי ילדים בשנה, אולי 10% מהם שווים את הנייר עליו הם מודפסים. אין פיקוח על ספרי ילדים, וגם אין פיקוח על חברי הכנסת הנבחרים. העם ראוי לנבחריו וראוי לספריו".

לדעתו, ספרי ילדים לא צריכים להיות דידקטיים: "אני אוהב רק ספרים 'לא חינוכיים'. ואני אוהב ספרים שיש בהם משהו מפחיד. גם ילדים, כמו מבוגרים, אוהבים לפחד. הם אוהבים לשמוע סיפור שעושה את בשרם חידודין חידודין. כל סיפור, מפחיד ככל שיהיה, כל עוד הוא כתוב בהומור, הילד מבין שמדובר בסיפור ולא חושב שהסיפור הוא המלצה להתנהגות. גם עם הספר אריה בלילות אין לי שום בעיה".

ולאה גולדברג, אולי סופרת הילדים הנקראת ביותר בישראל, ניסחה פעם את כללי הזהב שלה לכתיבת ספרות ילדים, ואמרה:

"אם תעמוד לפנינו השאלה של סיפור ראליסטי לילדים, הרי גם בו עלינו לזכור את הכללים הגדולים הטובים גם לספרות דמיונית: לא לדבר אל הילד במתיקות מופרזת, לא להדגיש את הצד הדידקטי בצורה מופרזת (הילד הטוב עד מתיקות שאין לשאתה), לא להזניח את העלילה ולו הפשוטה ביותר, לדבר אל הילד ברצינות, אך לא להפסיד את חוש ההומור. קיצורו של דבר, גם כאן תיבחן הספרות על פי הכלל הישן: ספרות הטובה לילדים חייבת להיות טובה גם למבוגרים". *