8 סיפורי הצלחה של העלייה הרוסית

העלייה הרוסית מבססת בארץ אליטה כלכלית חדשה: שכבה אמידה, יוזמת ודעתנית, שמשלבת היטב ישראליות עם רוסיות

15/05/2005, 11:26
את ההגדרה הטובה ביותר לבני העלייה הרוסית שהצליחו כאן, הפכו מעולים חסרי רכוש משמעותי לבני מעמד בינוני-גבוה, מספק ולדימיר גרשוב, ממלא-מקום ראש עיריית אשדוד: היברוס. אנשים שחיים במין תערובת של העברית והישראליות שבתוכה השתרשו היטב ובנו בה עסקים; ובין הרוסיות, שהיא דבר שאיננו עוזב אותך לעולם.

למעלה ממיליון עולים יוצאי חבר-המדינות הגיעו לכאן מאז ראשית שנות ה-90. מאוד קשה להניח אצבע מכלילה על אוכלוסייה כה גדולה, ולא קל לעשות זאת גם כשמבקשים להתייחס לפלח של אלה שהפכו למבוססים כלכלית. ובכל זאת, יש כמה מאפיינים בולטים. אולי הבולט ביותר מביניהם, הוא ש-85% מבני המעמד הבינוני והגבוה של העלייה הרוסית מרגישים בישראל כמו בבית. זה לא אומר שהם מפסיקים לקרוא וללמוד ברוסית, להפך, אבל זה אומר ש-75% מהם יניפו דגל ישראל ביום העצמאות (ראו מסגרת).

בשונה מהפריסה הכללית של יוצאי רוסיה בארץ - המהווים כשליש מתושבי נצרת-עלית, אשקלון, אשדוד, בת-ים ובאר-שבע - בני המעמד הסוציו-אקונומי הגבוה שואפים לצאת מן הערים האלה לעבר המרכז: ראשון-לציון, תל-אביב, הרצליה, רמת-גן, יישובים קהילתיים. בפסיעות גדולות הם מתקרבים לאלה שהם קוראים להם "הוותיקים" או "הישראלים המקוריים".

"זו אוכלוסייה שסוגרת מהר פערים מול הישראלים", אומר ראלי קוברסקי, מנכ"ל הערוץ הרוסי ישראל פלוס (ערוץ 9). "הם כבר קונים דירות שניות, זה לא שתקעו אותם בדימונה ושמה הם נתקעו. יש עדיין פער, אבל הוא יתפוגג בעתיד".

"אפשר להשוות אותם לבעלי מום קל, שתמיד יהיה יותר ערני מאדם רגיל וישתדל יותר להוכיח את עצמו", אומרת אשת התקשורת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שבעבר ניהלה את העיתון וסטי ואת ערוץ 9.

"העלייה של 1990", אומרת אירנה וולדברג, מנכ"ל התאחדות היזמים בישראל, "שונה לגמרי מזו של שנות ה-70 וה-80. אז הגיעו לכאן בעלי השכלה גבוהה, הרבה רופאים, מהנדסים, שחיפשו עבודה כשכירים. ב-1990 הגיעו כבר אנשי הפרסטרויקה, שחלקם התחיל לעסוק ביזמות עוד ברוסיה. אפשר למצוא אותם היום בשירותים ובמסחר, כולל מסחר בינלאומי. הובלה, לוגיסטיקה, עורכי-דין ורואי-חשבון המתמחים בתחום. הרבה מהם בהיי-טק, ויש מהם הרבה יזמים גם בתחום הזה".

בהקשר הזה, אומרת טניה ויינטראוב, מנכ"ל חברת יחסי הציבור גלנסנוסט, "צריך להדגיש במיוחד נשים עולות. מדובר בזן נדיר במינו, כי ברוסיה הן היו פמיניסטיות בלי לדעת עד כמה. הגיעו לפה נשים משכילות, חזקות, אנרגטיות, בעלות יוזמה, עם ראש פתוח, ועשו מהפכה אמיתית בחינוך, ברפואה, במחשבים ובעסקים".

אבל לפני שמתפעלים מהאופי היזמי והשואף לעצמאות של חלק מהעלייה הזאת, צריך להביט בכך מהצד השני. כמהגרים שזה מקרוב באו, לא מרושתים ברשתות החברתיות, לא חברים באליטות, גם המצליחים מאוד מביניהם אינם מעורבים כמעט במלייה העסקי. למעשה, היזמות ופתיחת עסקים משלהם הייתה דרכם להצליח, במקום שבו דרכים אחרות קצת חסומות. נכון, בבתי-החולים, בחברות ההיי-טק וההנדסה דרכם הייתה סלולה. אבל סקרים שנערכו מלמדים - אומרת וולדברג - שבתפקידי-מפתח בכלכלה, במשרדי ממשלה, בבנקים ובתפקידים ציבוריים יש שיעור זעום של "עולים".

"כמה עולים את מכירה שנמצאים בדירקטוריונים, יושבי-ראש, מנהלי חברות ממשלתיות גדולות?" שואלת שמאלוב-ברקוביץ' רטורית. "היום, אחרי 15 שנה בארץ, המצליחים מביניהם נמצאים בעיקר בעסקים שהם עצמם יזמו. הם לא מעורבים במלייה העסקי המקומי ולא מתמנים למשרות בכירות".

"אפילו בעירייה שלנו, באשדוד, עולים יש בעיקר בהנדסה", אומר גרשוב. "למה? כי לזה יש מכרזים שאפשר לגשת אליהם. להכניס מזכירה עולה מרוסיה הרבה יותר קשה ממהנדס, כי כדי להיות מזכירה לא צריך כישורים".

מאפיין בולט נוסף של שכבת העולים שהצליחה כאן כלכלית הוא סירוב למחוק את עצמה אל כור ההיתוך, ואולי אף להפך. גם אלה שהעברית שגורה בפיהם, מתעקשים לדבר עם הילדים ברוסית, ללמד אותם את פושקין, ובעיקר לתת להם חינוך טוב יותר ממה שמספקת להם מערכת חינוך, הנתפסת בעיניהם כנחותה. גני-ילדים רוסיים צצים בכל מקום שבו יש מקבץ אוכלוסייה עולה, ולומדים בהם רוסית וגם עברית.

ישנם בתי-ספר של אחר-הצהריים, המהווים מעין חינוך משלים, החל בגיל צעיר מאוד, פעמיים בשבוע. העולים שיכולים להרשות לעצמם שולחים את ילדיהם ללמוד פסנתר, ג'ודו, לוקחים להם לפעמים מורה פרטית לרוסית כדי שלא ייאבדו את השפה, ואיתה את התרבות. המבוגרים יותר צורכים הרבה יותר מוזיקה קלאסית מבני גילם ילידי הארץ (60% מבקרים בקונצרטים), והם שהזרימו חמצן לתיאטרון גשר.

דומה שהעניין שלהם בתרבות הרוסית, זו הנכתבת ומיוצרת ברוסיה, רב אף יותר מהעניין שלהם בתרבות המקומית. גם התרבות העכשווית המעניינת אותם היא רוסית. רוב הגלישה שלהם באינטרנט, 85%, נעשית בשפה הרוסית, דרך פורטלים רוסיים.

בתנאים המאוד-ייחודיים הללו, הצליחו עולי חבר-העמים להצמיח כאן שכבה רבת-השפעה של בני מעמד סוציו-אקונומי גבוה. כל אחד מהם עשה את דרכו להצלחה באופן ייחודי. מקבץ סיפורי ההשתלבות הכלכלית הזו, שייפרש להלן, מאפשר הבנה של הדרך שבה בנתה את עצמה האליטה הכלכלית הרוסית בישראל.

כישרון ושיווק

לנה חרפקובסקי ולנה מירושניק, בעלות הסטודיו לעיצוב אופנה Atelier by LenKa, יהיו "דולצ'ה וגבאנה" הישראליות

*במבט ראשון, שתי מעצבות האופנה הצעירות שיושבות מולי לא דומות אחת לשנייה בכלום. לנה אחת שחורת-שיער וכחולת-עיניים, לנה שנייה בהירת-שיער וחומת-עיניים. האחת מעט מופנמת, יוצרת בגדים צעירים, אבל בעלי ניחוח אירופי מסוגנן מעט, שאהודים במיוחד על נשות ערוץ ישראל פלוס בשפה הרוסית.

השנייה נלהבת ומוחצנת, משווקת ומקדמת את העסק מסטודיו שעוסק רק בהזמנות אישיות, לבית-אופנה שגם תופר לפי הזמנות אישיות, למשל לכלות, וגם מוציא קולקציות, בינתיים בסדר-גודל של 20-30 עותקים לדגם, כמה מאות-אלפי שקלים בשנה בסך-הכול, וחולמת ש"בסוף נהיה משהו כמו דולצ'ה וגבאנה".

לנה חרפקובסקי, 33, ילידת חרקוב שבאוקראינה, בת לשני פיזיקאים, אהבה לתפור מגיל צעיר. בשנים הראשונות בארץ, כאשר לא היה לה כסף, השתמשה בכישוריה כדי לתפור לעצמה את בגדיה. כדי שיהיה לה ביד גם מקצוע "ממשי", למדה מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה בחרקוב. יחד עם עוד 20 חבר'ה ציוניים שהכירה עוד מהילדות, עלתה לארץ. רוב החבורה עובדת היום בהיי-טק, אבל יש בעלי חברות לתרגום ואחד שעוסק בהנדסה גנטית. אחד מבני אותה חבורה, היום סמנכ"ל הנדסה ב-SDS, הפך לימים לבעלה של לנה מירושניק, וכך הכירו שתי הלנות זו את זו.

חרפקובסקי סיימה את לימודי המחשב בטכניון, ושם גם הכירה את בעלה, יליד סן-פטרסבורג ואיש היי-טק. הם גרים בהרצליה, יש להם שלושה ילדים, וגם כלב גרייהאונד איטלקי ("יש רק 15 כאלה בארץ"). בנוסף לבית-הספר הרגיל, הילדים לומדים גם בבית-ספר רוסי פעמיים בשבוע, ארבע שעות ביום, וגם מתאמנים בג'ודו. "אצלנו דואגים שלילדים לא יהיה זמן פנוי, ככה יהיה להם פחות זמן לשטויות", היא מסבירה. "אני לא מאמינה בזה שילדים מתעייפים. צריך לנתב אותם, הם צריכים מגיל קטן לא להיות עצלנים".

מירושניק, 32, ילידת מינסק שבבילורוס, גרה הוים בנעלה, יישוב קטן ליד מודיעין. גם בבתים הסמוכים לה מתגוררים יוצאי רוסיה: נגנית בפילהרמונית עם בעל צייר, אנשי היי-טק, פרופסור למתמטיקה, ביוטכנולוגית בקופת-חולים מכבי, וחוקרת שעושה דוקטורט בבטיחות בדרכים. למירושניק יש ילד (שבע וחצי) וכלב (בוקסר), "כמו בכל משפחה רוסית". לילד יש פעם בשבוע מורה פרטית לרוסית, ומגיל חמש וחצי הוא לומד פסנתר וג'ודו.

חרפקובסקי עבדה בהיי-טק שבע שנים, אבל לאט-לאט התחילה לשנות קצת את המאזן, ירדה לחצי משרה, עיצבה ומכרה בגדים לבוטיקים. גל הפיטורים בתחום איפשר לה ללכת אחרי נטיות-לבה, והיא פתחה חנות בצפון דיזנגוף והחלה לעצב בגדים בדגמים יחידים או על-פי הזמנות.

למירושניק היו באותו זמן חלומות אחרים: "כל החיים שלי רציתי להיות מורה לספרות רוסית", היא מספרת, "אבל פה זה לא היה נחוץ כל-כך, אז בחרתי בהיסטוריה. בשנה הראשונה הסתכלתי על המרצים כמו על שחקנים על במה. מילה לא הבנתי. למדתי הכול מספרים ברוסית, שהובאו מברית-המועצות". בתום הלימודים הלכה ללמד בבית-ספר ליאו בק בחיפה, אבל הספיק לה חודש כדי להבין ש"מורה אני לא".

מירושניק עברה לעבוד בעיתון "קולי" של הטכניון, כקלדנית, מזכירה וכתבת תרבות. עבודת הגרפיקאית בעיתון ריתקה אותה, והיא החליטה לקנות מחשב מקינטוש, לשבת עם ספרים ותוכנות וללמוד. אחר-כך עברה עם בעלה לירושלים, והפכה לארט דירקטור בפרסום דחף. אחר-כך עברה לתקציבאות בדרורי-שלומי-ארועטי, תוך שהיא לומדת בבר-אילן תקשורת ועיתונות. התחנה הבאה הייתה כסופרווייזר למגזר הרוסי במקאן אריקסון.

מסלול הפרסום נראה מבטיח, אבל מצד היו כל השנים הדיבורים עם לנה השנייה, על חיבור בין "העיצובים שלי ליכולת השיווק שלך". כאשר חרפקובסקי החליטה לסגור את הסטודיו בדיזנגוף, הדיבורים על השותפות הפכו קונקרטיים. מירושניק התחילה לדבר על בניית מותג, והן העבירו את הסטודיו ליפו, מול תיאטרון נגה. איזה בגדים הן עושות? "הרבה פעמים שואלים אותנו אם זה יבוא. אנחנו אומרות, הבגדים תוצרת כחול-לבן, אבל אנחנו יבוא".

חוזרים למקורות

חברת הספנות "מריטה שיפינג" של יוסף סוסל מחפשת עוד ספינה לרכישה

*על הקיר של יוסף סוסל, במשרדי חברת הספנות מריטה שיפינג, תלוי לוח לבן גדול שעליו משורטטת טבלה גדולה המראה איפה כל ספינה שלו נמצאת כרגע, ולאן פניה מועדות. אחת עוד עוגנת בנמל טגנרוג לחוף הים השחור, שנייה הפליגה כבר מנמל מריאופול, שלישית בדרכה לחיפה, והרביעית בכלל מיועדת לקפריסין.

במריטה שיפינג חוכרים אוניות, מפעילים קווים סדירים והובלות מיוחדות, מוכנים לטפל גם בהובלות יבשתיות מהנמלים אל רחבי היבשת, וכמובן ההפך. מביאים 150 אלף טון סחורה בשנה, בעיקר ברזל, עץ, צינורות, וגם בכיוון ההפוך, בעיקר פרי-הדר בעונה. המחזור השנתי עומד על 5.8 מיליון דולר.

סוסל, 59, עלה ממגניטוגורסק בדרום אורל. הוא איש מלא חיים, מראה לי את תמונת שותפו מיכאל הרשקוביץ, יליד ארכנגלסק שבצפון רוסיה, איש ארוך, כהה, רציני למראה. הרשקוביץ הוא קול ההיגיון והזהירות בשותפות, סוסל הוא בעל החלומות והחזון, ושניהם עכשיו חולמים על אנייה משלהם, לא משהו חדש, אחת כזאת ישנה, בת 15 או 20, הוצאה של 2 מיליון דולר בערך. יש כבר תוכנית עסקית, עכשיו מחפשים שותף או מימון.

הוא ואשתו, העובדת בעמותת חולי-נפש, גרים "לצערי בלוד. חושבים לעבור למקום יותר טוב, אולי ראשון, אולי תל-אביב". רואים הרבה תיאטרון גשר ויידישפיל. הוא היה רוצה לראות יותר גם בהבימה ובקאמרי. במגניטוגורסק, עיר תעשייה שחיה על בתי-חרושת למוצרי ברזל, היה מנהל אספקה של בית-חרושת גדול. העלייה ב-1991, עם אשתו, שני הילדים ואביו ז"ל, הייתה חוויה מרוככת: שתי אחיות של אביו כבר חיו כאן מ-1948 והקימו משפחות ענפות, כך שכבר היו לו כאן קרובי משפחה "ותיקים".

מבחינה מורלית אולי היה קל, אבל כלכלית קצת פחות. "אכלנו כמו שכל אחד אוכל פה בהתחלה", מספר סוסל. "אני שטפתי כלים פעמיים בשבוע, ועבדתי כחשמלאי בחברת אמינות". חוץ מזה שלח יד פה ושם בעסקים, למשל יצוא הרבלייף לרוסיה, דרך חברת הובלות ימיות שבעליה ממוצא רוסי. אחר-כך הלך לקורס ביזמות עסקית באוניברסיטת תל-אביב. עברית בקושי ידע, אבל איכשהו הבין.

בתום הקורס, כאשר היה עליו לעשות התמחות, פנה סוסל לאותה חברת הובלות והציע לעבוד אצלם חודשיים בחינם, "ואחר-כך נראה". בתום החודשיים התקבל לעבודה, במשכורת של 1,500 שקל לחודש. אחר-כך עבר לחברה רוסית אחרת, שם פגש את הרשקוביץ, בוגר האקדמיה הימית בסן-פטרסבורג. כעבור כשנתיים החברה פשטה רגל, וסוסל והרשקוביץ החליטו שבמקום לחפש עבודה כשכירים בחברה אחרת, יפתחו חברה משלהם.

השנה הייתה 1998, ולשניים היה אז מה שסוסל מכנה "הגרושים שלנו", כולל הכסף שאבא שלו חסך בעבור הילדים, שכמובן הוחזר ברגע שהחברה התייצבה. מהבנק לא יכלו לקבל הלוואה, כי לא היו להם ביטחונות. בסניף חולון של מט"י (מרכז טיפוח יזמות) מצאו את מבוקשם. "דווקא שם פגשנו אדם שלא אמר 'לא מגיע לכם'", מספר סיסל. "כל אחד מאיתנו קיבל 14 אלף שקל, פעמיים משכנו את המכוניות בבנק כדי לקבל כסף.

"חוץ מזה, היה לי מכר שפגשתי במוסקבה, שהתעסק בהובלה ברכבת. אמרתי לו 'אנחנו צריכים כסף, אם נצליח, בטח נספק לך עבודה'. והוא, רק לפי מילה שלנו, נתן לנו 20 אלף דולר. תוך שלוש שנים החזרנו לו".

הערוץ הפוליטי

ולדימיר גרשוב מכהן כממלא מקום ראש עיריית אשדוד, ומאמין שההזדמנויות כאן שוויוניות יותר מבארץ מוצאו

*ולדימיר גרשוב הגיע לפוליטיקה, כי חיפש קליינטים חדשים לפוליסות הביטוח שלו. הכול התחילה כאשר חברת הסנה פתחה קורס במכללת ביטוח לדוברי רוסית, וגרשוב הצטרף. "הייתי מהראשונים מהעלייה שקיבלו רישיון סוכן ביטוח", הוא מספר. אבל מכיוון ש"אני באופי שלי לא יכול לדפוק בדלת ולהציע לאנשים לבטח אותם, אז אחרי שנגמרו החברים והמשפחה והמכרים מהאולפן, הלכתי לכל מיני קורסים ופעילויות וארגונים כדי להרחיב את מעגל הלקוחות". כך הוא הגיע ל"ישראל בעלייה", השתתף בבניית הסניף האשדודי שלה, וב-1998 נבחר לסגן ראש עיר. היום הוא מכהן כממלא-מקום ראש העיר וכיו"ר החברה לפיתוח אשדוד.

גרשוב, 56, עלה מטואפפה אשר לחוף הים השחור. הוא לא העולה היחיד שהשתלב בפוליטיקה המקומית: כיוון שערים שלמות הפכו לבעלות רוב רוסי ("קשה למצוא סאברה באשדוד", הוא צוחק), לאט-לאט החלה להיות נציגות עולה בעיריות. כיום יש כ-22 סגני ראש עיר ממוצא רוסי, ולמעשה די מפליא שאין עדיין ראש עירייה רוסי. יש כאלה, כמו אשת התקשורת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', האומרים שזה מפני ש"ישראלי בחיים לא יבחר רוסי, אבל הרבה רוסים יבחרו ישראלי".

כאשר הגיע גרשוב לארץ ב-22 באפריל 1990, עם אשתו ושני ילדיו שהיו אז בני 13 ו-3, בחר את אשדוד כי קודם גרו ליד הים, וגם כאן רצו לגור כך. הוא ביולוג במקצועו, אבל בארץ התחיל כשומר באתר-בנייה של קניון, במקביל עשה קורס הוראה וחיפש עבודה באוניברסיטה. מהר מאוד הגיע למסקנה ש"עם שפה כל-כך גרועה זה קשה, אני לא בן 20, ואין זמן". השלב הבא היה הפוליטיקה המקומית. היום הוא מדבר על העיר שלו בגאווה, ומספר שלא רק שבתזמורת הקאמרית של אשדוד כמעט 100% מהנגנים רוסים, אלא אפילו בתזמורת האנדלוסית, 50% הם עולים מברית-המועצות.

אשתו, שהייתה עורכת-דין, התחילה לעבוד בארץ כמזכירה במשרד עורכי-דין עד שתשלים את הבחינות ותקבל רישיון מקומי. גרשוב אומר שאצל הבן שלו, שעומד להתחתן בסתיו ("עם עולה, בוודאי"), כל החברים מ"אותה עדה ואותה אוכלוסייה. הבת, שמסיימת עכשיו י"ב, התקבלה לעתודה ושוקלת לימודי עיתונות, כבר אחרת. כאשר באה אליה חברה הביתה, היא לא יודעת מאיזו עדה היא".

גם בעניין השפה לא הכול ברור כבר: "מדברים אצלנו בבית רוסית, בוודאי", אומר גרשוב, "אבל, בעצם, נוצרה אצלנו שפה חדשה - היברוס. אשתי, שמסתובבת עכשיו כדי למצוא אולם לבן לחתונה, מספרת על האולמות שראתה ברוסית, ומכניסה שם מילים כמו 'גן' ו'צפוף' בעברית. אני חזרתי לא מזמן ממסע מטעם הסוכנות ברוסיה, לסן-פטרסבורג, ריגה, מינסק, לספר איך החיים פה. ומדי פעם תפסתי את עצמי פתאום אומר פה ושם איזה מילה לא מובנת לקהל, וקלטתי שהיא בעברית".

צירוף מקרים

טניה ויינטראוב, מנכ"ל גלאסנוסט, חברת יחסי-ציבור למגזר הרוסי, התעקשה להיתקל באנשים הנכונים

*על אדן החלון בחדרה של טניה ויינטראוב, 58, בבניין מקאן-אריקסון ברמת-החייל עומדות תמונות ממוסגרות שלה עם נתן שרנסקי, אהוד ברק ואריק שרון. כשהמזכירה נכנסת לחדר היא אומרת במבטא רוסי ובקול מבודח, שנראה אם היא תצליח לפתוח חלון בלי שייפול שרנסקי. החדר מלא בקישוטים קטנים שנועדו להחיות את הלבן הסתמי של הקירות: עץ עם תפוחי-בד אדומים, בובת-בד על המחשב, לוח-שעם מלא וגדוש בתמונות משפחה, בנות ונכדים.

בעבור ויינטראוב, ההגעה לישראל הייתה הגירה שנייה: היא נשואה ליהודי-רומני, והגיעה איתו מבוקרשט. בזמנו היה נהוג בברית-המועצות להתכתב בצרפתית עם ילדים מארצות מזרח אירופה. בגיל 12 התחילה ויינטראוב, ילידת קישינב, להתכתב עם נער מבוקרשט, המבוגר ממנה בשנה. שנים כתבו זה לזו הכול - על ההורים, הלימודים והאהבות. אחר-כך נפגשו, התאהבו והתחתנו. ב-1981, כאשר צ'אושסקו "מכר" ראשי יהודים למדינת ישראל כדי לכסות את חובות-החוץ של רומניה, הגיעה עם בעלה, הוריו ושתי בנותיה לארץ. "לא היה אוכל ברומניה", היא מסבירה. "הציונות שלי הייתה מאוד וולגרית, באתי כדי לספק אוכל לילדים".

ויינטראוב היא בוגרת לימודי עיתונות ובעלת תואר שני מהמכון הפוליגרפי במוסקבה, אבל זה לא עזר לה להשתלב מקצועית בארץ. ההצעה היחידה הייתה להיות פקידה בבנק, דבר שדי ייאש אותה. בעלה, לעומת זאת, החל מיד לעבוד במקצועו, מהנדס אלקטרוניקה.

"התחלתי לדפדף בעיתונים וראיתי שבועון קצת צהוב, צבעוני, אבל ברוסית. קרוג (מעגל) שמו", היא מספרת. "שלחתי מכתב לעורך הראשי, וכתבתי בו שיש לי גורל יהודי טיפוסי: למרות שאני עיתונאית ברוסית, אני עולה מרומניה. לפני שאחליט מה לעשות, אני רוצה להתייעץ איתו". עורך הקרוג ראיין אותה על סיפורה הלא-שגרתי, ובתום הראיון הציע לה עבודה. "למרות שהייתי בת 36, קפצתי על רגל אחת מרוב שמחה", היא משחזרת.

היא החלה לעבוד ככתבת, ובאחת הפעמים נשלחה לראיין את שמעון פרס. כיוון שהעברית עדיין לא הייתה שגורה בפיה, החליטה להסתמך על תמלול השיחה והיעזרות במילון. אלא שכאשר בדקה את הטייפ באוטובוס, בדרך הביתה, התברר לה שהוא ריק. בלילה ישבה לכתוב את מה שהבינה, וקיוותה לטוב. למחרת העורך רטן "למה בכלל שלחתי אותך לירושלים, תמיד הוא אומר אותו הדבר".

למרות ההתחלה הלא מוצלחת, כעבור שנים אחדות הפכה לעורכת הראשית של השבועון הרוסי פנורמה. אלא שאז הוא נרכש על-ידי איש עסקים, שלדבריה ראה בו רק פלטפורמת פרסום, ו"חשב שאני די גדולה עליו, וזרק אותי".

ויינטראוב חזרה לדפדוף בעיתונים, ושם מצאה מודעה המבשרת שארגון מחפש אדם אכפתי, דובר רוסית, שאוהב לעזור לעולים חדשים. זה היה הפורום הציוני של נתן שרנסקי, וכבר בראיון הציעו לה לנהל את הארגון. כיוון שלטעמה לא היו לה כישורי הניהול המתאימים, הציעה לשמש כדוברת. "ואז שאלו אותי, מה בדיוק תעשי?", היא משחזרת. "עניתי לא יודעת, ננסה ביחד. וכך הפכתי הדוברת הרשמית הראשונה במגזר הרוסי".

אחר-כך גייס אותה אהוד ברק, שחיפש אנשי תקשורת ממוצא רוסי לקראת הבחירות. היא עבדה איתו כשנה, לפני ואחרי בחירתו לראש ממשלה. בסוף אותה שנה, היא מספרת, "הרגשתי שזה כל-כך משעמם לי, אני כל-כך לא במקום שלי, זאת הייתה סביבה שמרוקנת מאנרגיות. יש אנשים שמתמלאים חיים בקלחת הפוליטית. אני מתתי מבחינה קריאייטיבית. ואז, כמו תמיד, התייעצתי עם בעלי, והוא אמר 'עזבי אותו, יש לנו לחם. תחפשי, תמצאי'".

והיא מצאה: זמן קצר לאחר הפרידה מברק יצר עמה קשר ארנון פרלמן, שעבד אף הוא במטה של ברק, והיה שותפם של בני כהן ורוני רימון במשרד יחסי-ציבור. ההצעה הייתה להקים יחד חברת יחסי-ציבור המיועדת למגזר הרוסי.

"שוב קפצתי על רגע אחת", היא מספרת. "אמרתי, משהו קורה פה. כל החיים שלי מלאים צירופי מקרים כאלה". לפני שש שנים הקימו את גלסנוסט, ובין לקוחותיהם ניתן למצוא את מפעל הפיס, בזק, אל על וחברת הלוויין.

כאשר כבר הייתה ויינטראוב במשרתה הנוכחית, נקראה לייעץ לראש הממשלה אריק שרון כיצד לפנות למגזר הרוסי. היא המליצה לו לברך אותם לסילבסטר בשפה הרוסית, בשורה משיר של אחרי מלחמה: "את יכולה לישון בשקט, עירי האהובה".

היצמדות לישראליות

דוד שוסטק הוא בעל חברה לפרסום אינטרנטי למגזר הרוסי, אבל מרגיש ישראלי לגמרי

*על אף שכל עסקיו של דוד שוסטק מבוססים על כך שרוסים ממשיכים, באשר הם, לדבר רוסית, לגלוש באינטרנט ברוסית ולראות טלוויזיה ברוסית, הוא-עצמו מרגיש ש"אנחנו כבר עברנו את השלב של להיות עולים, אנחנו לגמרי עלייה לשעבר. גם אישית, אנחנו מעבר לשאלה אם החברים שלנו רוסים או לא. הכול מתחיל להיות מעורבב לגמרי, המוצא זה לא אישו".

גם הקריירה של שוסטק, 33, יליד לנינגרד שעלה לארץ מריגה שבלטביה, נראית ישראלית טיפוסית: לאחר שסיים אוניברסיטה וצבא, עבד במשרד הפרסום "מגזרים", הפך לסופרווייזר, ועבד עם לקוחות כמו בנק לאומי ושטראוס. כאשר התחילו להתגבש הקבוצות למכרז לערוץ הטלוויזיה בשפה הרוסית, ב-2001, ביקשו ממנו מ"ישראל פלוס" (ערוץ 9 היום) להצטרף, והוא הפך למנהל השיווק של הערוץ.

שוסטק גר בגבעתיים עם אשתו מרינה ועם הילדים, ניקה ואיליי, שאיתם הוא מדבר חצי רוסית-חצי עברית. "דווקא אני משתדל לדבר איתם רוסית, אבל יש נושאים שאתה לא יכול לדבר עליהם ברוסית", הוא מסביר. את שותפו לעסקים, סשה רומנובסקי, הכיר כאשר לימד אותו בקורס הכנה לפסיכומטרי ברוסית. שניהם עלו ב-1990, רומנובסקי ממוסקבה, והחיבור היה מיידי. בהתחלה ארגנו ביחד, לצד הקו המקצועי הרגיל, מסיבות בדיסקוטקים ודברים מהסוג הזה, אבל "אחרי זה התחלנו להיות רציניים".

בשנת 2000 הקימו יחד את אינטרסול, חברה לפרסום אינטרנטי לקהל ישראלי דובר רוסית. "הרוסים", אומר שוסטק, "די דומים לנתונים של כלל הישראלים מבחינת כמות מחשבים בבית ושעות גלישה. מה ששונה זה הרגלי הגלישה. יותר מ-85% מקטעי הגלישה של דוברי רוסית בישראל מתבצעים בשפה הרוסית".

שלוש שנים לאחר מכן החליט להירתם כולו לעסק, ולפתח אותו. כיום מעסיקה אינטרסול כ-50 עובדים, ועוסקת ב"כל ההיבטים של שיווק אינטראקטיבי למגזר רוסי, ועכשיו שווקים דוברי רוסית בכל העולם. אנחנו פעילים במוסקבה, בניו-יורק, באירופה". החברה מוכרת פרסום בפורטלים רוסיים תוך כדי פילוח הגולשים על-פי מיקומם, וכן בשירותי ערך מוסף לסלולר ולטלוויזיה אינטראקטיבית. במשותף עם יס פתחו את ערוץ 180, פורטל טלוויזיה אינטראקטיבי רוסי, לדברי שוסטק הראשון בעולם. הוא עצמו צופה בעיקר בערוץ 2.

דרך התרבות

קונסטנטין בקלגין, ואדים ילובצקי ודימיטרי מורגונובסקי הקימו את הפאב-מועדון "הרקון הירוק" ומשמרים את השאנסון הרוסי

*הרקון הירוק, ברוסית זלייני ינוט, הוא בן-כלאיים מוזר: גם פאב, גם מועדון, גם אולם הופעות. הוא ממוקם ליד השגרירות האמריקנית בתל-אביב, ובשנים האחרונות הפך למקום קינון טבעי לבני 30 פלוס יוצאי רוסיה מאזור המרכז, וגם ללהקות צעירות שמחפשות את דרכן ומוכנות להופיע תמורת הסעה, מזון ומשקה.

קונסטנטין בקלגין, 28, יליד קייב, אומר שחלק מאותן להקות מוכנות להופיע כך גם לאחר שהתפרסמו ואספו קהל, כי הן זוכרות מי בנה אותן. למשל הלהקה החביבה על הבוהמה הרוסית בארץ - אנשי עיתונות, טלוויזיה, רדיו ופרסום - "לוס כפרוס" שמה, שבקרוב תופיע שם כמחווה.

בקלגין, שכולם קוראים לו קוסטה, הגיע לפני 15 שנה עם הוריו לערד, ומשם עברו לבאר-שבע. ההורים עוד גרים שם, אבל הוא עבר למרכז, והתחיל לעבוד כמתכנת. אבל בעיקר הוא התחיל להסתובב, לבלות, ולפתח חלום על פתיחת פאב משלו. בפורום אינטרנטי של דוברי רוסית פגש את ואדים ילובצקי ואת נעמי פישביין.

"הפורום שכולנו הכרנו בו, היו בו בני 30 פלוס-מינוס, מקצועות חופשיים, הומניטריים מה שנקרא", הוא מספר. "זה התגבש לחבורה של אנשים שטוב להם ביחד. להיפגש, לדבר על נושאים שדיברנו עליהם אלף פעמים". ואז קוסטה, ואדים ונעמי נסעו יחד לטיול בספרד. דיברו על החיים, אחר-כך על שאיפות, אחר-כך על החלום של הפאב.

ואדים, 30 פלוס, יליד מוסקבה, היה ברוסיה טכנאי תאורה ומעצב אתרים, ובארץ כבר שלח ידו בעסקים, והפעיל רשת חנויות שייבאה ספרים מרוסיה. נעמי הייתה בכלל מתורגמנית. ואדים בדיוק היה מובטל, קוסטה התייחס לעבודה שלו כאל "משהו להעביר את הזמן", והשלושה החליטו לפתוח פאב, כי קהל ראשוני כבר יש להם - החבר'ה מהפורום.

נקודת-המפנה הייתה המפגש עם דימיטרי, 30 פלוס, יליד סן-פטרסבורג, אמרגן של להקות מרוסיה, שהיה שוכר בעבורן מקומות כמו הבארבי. הוא חיפש אנשים שיכולים לעזור לו בארגון הופעות ובהבאת קהל, והמליצו לו לפנות אליהם. אחרי שנוצרה שותפות סביב ההופעות, החליטו על הקמת הרקון.

ביום שישי משמיעים שם דיסקו, כי זה מה שהאנשים רוצים - לאכול משהו, ואחר-כך לרקוד. רוב השירים אמריקניים, ברוסית אלה רק הלהיטים המאוד-מוכרים. ימי רביעי מוקדשים להופעות רוק ברוסית, באנגלית ובעברית, והכניסה חופשית. "הכוונה היא לחזק את תרבות ההגעה למופעים בארץ", הם מסבירים. פעמיים בחודש יש ג'ז עם ליאוניד פטשקה, ובימי חמישי יש ערבי-נושא. למשל, דיסקו שנות ה-80, עם די-ג'ייז שעבדו עוד ברוסיה ברדיו ובדיסקוטקים, ושנות ה-80 זאת בדיוק המומחיות שלהם.

נושא אחר הוא השאנסון הרוסי. "זה משהו שהתחיל משאנסון צרפתי והשתנה ברוסיה, עם השפעה חזקה של שירי כלא", הם אומרים. "גם האנשים שמגיעים לערב הזה אלה אנשים שלא תראי אותם ברחוב. מין ערסים רוסיים. בני-אדם שמנסים להיראות כאילו הם פושעים, מאצ'ואים. אבל למעשה מדובר באנשים נורמטיביים לגמרי".

עצבים מפלדה

יונתן-יבגני רבינוביץ' מנהל את וורלד מרקט לייבוא פלדה, וחולם על ספונסר לקבוצת ההוקי קרח שלו

*יונתן-יבגני רבינוביץ', בחולצת גוצ'י שחורה שמבעד למפתח שלה מציצה שרשרת-זהב, נכנס לחדר טרוד כולו. האוזנייה התקועה באוזנו מבשרת לו על צרות עם המטען באוקראינה. וורלד מרקט, החברה שלו, מייבאת כ-10 טון ברזל בשנה לישראל, והלקוח העיקרי שלה הוא פקר פלדה. בנוסף היא משווקת את הברזל גם באירופה ובארצות-הברית. לאחרונה החליטו יחד עם מריטה שיפינג, שעושים בעבורם רבות מההובלות, להתרחב גם לוייטנאם.

בנעוריו היה שחקן מקצועי של הוקי-קרח, בנבחרת ברית-המועצות. "כשההורים שלי הסכימו שאני אעשה ספורט", הוא אומר, "הם לא חשבו שאגיע כל-כך רחוק, הם חשבו שזה רק לעשות מהילד גבר". בשלב מסוים הודיע לו האב, איש עסקים, שמספיק הוכיח את עצמו בספורט, עכשיו שיוכיח את עצמו במשהו אחר. המשהו הזה היה פתיחת סניף של החברה בישראל. מאז נסגרו הסניפים האחרים של החברה - בבודפשט, בקייב ובמוסקבה - ונותר רק הסניף הישראלי, הפועל מאז 1992.

רבינוביץ', 37, עלה מהעיר טימרטאו בקזחסטן. הוא היה בן 23 כשהגיע לישראל לבד, והתחיל לעבוד. "זה היה בשבילי אתגר, להגיע לכאן, בלי שפה, בלי חברים, ולהתחיל להסתדר", הוא מספר. את שכר-הלימוד המתבקש שילם כמו כולם: "גם אני נפגעתי מאנשי עסקים ישראלים לא לגמרי ישרים, חאפרים. אנשים חדשים לא מכירים את המטריה, נופלים על רמאים כאלה. למזלי פגשתי גם אנשי עסקים ישרים, אמינים, שכיף לעבוד איתם".

את אשתו, שעלתה ב-1990 מבאקו שבאזרבייג'ן, פגש בנתניה, במסעדה רוסית. היום הם מתגוררים ברמת-גן. היא בוגרת וינגייט, אביה הוציא תחת ידו כמה מהאלופים הבינלאומיים בהתעמלות קרקע, ואחיה אלוף ישראל בקליעה באקדח. "היא מתנה מהשמים, האישה שיש לי", אומר רבינוביץ'. היום היא עובדת איתו בחברה, בתור מנהלת המשרד. "הרבה אנשים מנסים לברוח מהנשים שלהם", הוא מסביר, "אני דווקא מקרב אותה".

תוך שהוא מדבר בשבחה, היא מתקשרת. רבינוביץ' עונה לה בעברית, אחר-כך עובר לרוסית. הילדה בת השלוש וחצי גרמה לכך שבבית מדברים חצי-חצי. עוד מעט יתחילו ללמד אותה גם אנגלית, כי כל המרבה בשפות הרי זה משובח.

את ההוקי-קרח לא נטש, ואפילו יש לו נחת: נבחרת ישראל בתחום עשתה היסטוריה, חזרה מאליפות העולם דרג ב' עם המקום הראשון, ועלתה לדרג א', שהוא דרג של קבוצות מקצועיות. "אנחנו הקבוצה הלא -מקצוענית היחידה בדרג הזה", מספר רבינוביץ'. "למרות שהכדורגל מקבל מיליונים ואנחנו כמעט לא מתוקצבים, אנחנו במקום 27 בעולם, ונבחרת ישראל בכדורגל במקום 50 ומשהו".

רבינוביץ' הוא גם מנהל קבוצת ההוקי-קרח של בת-ים, והאמת היא שיש לו תקווה קטנה לעניין ספונסרים פוטנציאליים: "הבעיה היחידה שלנו היא שאין לנו מרכז קרח במרכז הארץ להתאמן. אנחנו מתאמנים על גלגיליות, ופעמיים בחודש נוסעים למרכז הקרח במטולה. אז אם איזה איש עסקים פרטי או גורם עסקי רוצה אפשרות לפרסום...".

טיפוח עקשנות

נונה קוכינה ומישה שניאורסון הקימו את "ד"ר נונה אינטרנשיונל", יצרנית תרופות וקוסמטיקה, וסוגרים היום מחזור של 20 מיליון דולר

*יצרנית הקוסמטיקה "ד"ר נונה אינטרנשיונל בע"מ", בבעלות בני-הזוג נונה קוכינה ומישה שניאורסון, החלה את דרכה כמרפאה אלטרנטיבית שהקימה נונה בהיותה מרצה לאנטומיה באוניברסיטת תל-אביב. היום, מספרים השניים, מגיע מחזור המכירות של החברה ל-20-25 מיליון דולר לשנה, עם יצוא ליותר מ-20 מדינות, ועם קרוב ל-50 מוצרים, חלקם רפואיים וחלקם קוסמטיים, ויש גם תוספי-מזון, תה, מרק ומוצרי איפור.

מישה, 64, יליד קייב, הוא מהעלייה האידיאולוגית של שנות ה-70, למרות שלדבריו לא היה "לוחם על ציוניזם". נונה, 51, ילידת מינסק, הייתה מסורבת-עלייה תשע שנים, וידועה בעיקר כאחותה של חברת הכנסת סופה לנדוור (עבודה), שעליה היא אומרת, "אנחנו הולכות בשתי דרכים שונות, עכשיו סופה חברה שלי הכי טובה, כי היא לא פוחדת שאבקש ממנה טובות או כסף. אבל כשלקחתי את המשכנתא הראשונה היא הלכה לבנק ואמרה, אל תיתנו לה".

נונה עלתה לארץ לבד, עם שני ילדים קטנים, עבדה קצת בגריאטריה, אחר-כך החלה להרצות בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, אולם כל השנים התעסקה בריפוי אלטרנטיבי. מישה, בוגר טכניון בברית-המועצות, עלה לארץ לבד, עבד כמהנדס מכונות, פתח מפעל, ואחר-כך הסב אותו למפעל תכשיטים. אלא שהפרנסה שלו הייתה מבוססת על תיירות, וב-1987, עם האינתיפאדה, הכול נפל.

בדיוק אז, כשמצבו קשה, הוא שקוע בחובות של 50 אלף דולר ומשלם מזונות של 1,000 דולר בחודש, פגש את נונה, חצי שנה לאחר שהגיעה לארץ. "מישה הוא גבר שאין דבר כזה בארץ", היא אומרת, "האהבה נפלה עלינו משמים". אהבה, אבל גם צרות כלכליות. נונה עשתה משמרות בלילות ליד מיטות של גוססים, מישה שלח קורות-חיים לכל משרה אפשרית, אבל בכל מקום ענו לו "אוברקווליפייד".

היו להם אז שישה ילדים - שלושה של מישה, שניים של נונה, ורות הילדה המשותפת. כשהיא נולדה, "לא היה כסף לקנות עגלה, ואחותי לא עזרה". כיום יש גם ילדה שביעית בבית, שאומצה לפני ארבע שנים. "אמא שלה", מספר מישה, "הייתה חולת סרטן שהשתמשה במוצרים של נונה. כשהמצב שלה נעשה קריטי, היא באה לבקר אצלנו במשרדים, ואמרה לנונה 'לי את כבר לא יכולה לעזור, אבל קחי את הבת'. ונונה אמרה לי, מה כבר יכול לקרות, יש שישה, נסתדר גם עם שביעית. אספנו את כל הילדים ושאלנו מה דעתם, הילדים אמרו בטח".

ב-1987 פתחו את הקליניקה של ד"ר נונה. קוכינה עסקה אז במחקר על השפעתם המרפאה של נחשים. הם קנו נחשית פיתון הודי. היום, כשהעסקים ממלאים את רוב זמנם, הנחשית, כמעט שישה מטרים אורכה, ומשקלה כ-50 קילוגרם, מזדקנת בנחת בתור גימיק. בהתחלה מישה רק סייע בצד האדמיניסטרטיבי של הקליניקה, אבל ב-1992, לאחר שנונה הצילה אותו ממוות קליני וקבעה שעליו להוריד קצב, הצטרף לעסק.

מדען שעבד עם נונה באוניברסיטה הסב את תשומת-לבה לכך שהפוטנציאל הריפויי והקוסמטי של ים המלח עדיין לא נוצל. הם לקחו הלוואות בשוק האפור, והתחילו לגדל באופן מלאכותי ארכיבקטריה שיש בים המלח, שהייתה ההתחלה לקו-המוצרים שלהם. היום הם מקפידים לתרום 10% מהמוצרים שלהם למטרות שונות, בין היתר לילדים חולי סרטן ברוסיה.

לנונה יש תוכנית בערוץ הטלוויזיה הרוסי RTVI, ששמה "הקץ למחלות". מישה נבחר לפני שמונה חודשים לנשיא הקונגרס העולמי ליהודים דוברי רוסית. חברים אין להם הרבה, אומרת נונה. "זה דווקא סיפור עצוב, כשאדם עולה למעלה, חברים נשארים פחות ופחות". הם חברים טובים של שגריר רוסיה בישראל ואשתו, ויש להם חברים במוסקבה.

קוכינה אומרת שהם באו "עם מסורת של רוסיה, עם ערכי חיים אחרים, ומה שחשוב לנו לא חשוב לישראלי. אם חושבים שאנחנו יכולים להינמס כמו סוכר בכוס מים, זה לא נכון. תמיד נהיה רוסים עם תרבות שלנו, קריאת ספרים שלנו ומוסיקה שלנו, ואת זה אני רואה אצל כל הרוסים, בכל העולם. רוסים תמיד נשארים רוסים של ברית-המועצות. אני, למשל, כשאני טסה במחלקה ראשונה, אין כזה דבר שבתיק אין לי משהו מתוק או חתיכת לחם, אם במקרה לא יהיה מה לאכול".

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
 
חזרה למעלה