המבקר הבא

פעם נוספת מנחיתים עליהם שופט בגיל הפרישה. אמנם לא פנסיונר של בית המשפט העליון, כמו המבקרים האחרונים, אלא נשיא מצליח של בית משפט מחוזי, ועם זאת תפקיד המבקר עדיין שמור לשופטים בסוף הקריירה, כתחליף לבית לורדים שלא קיים אצלנו, וכאילו שלא מדובר בשליחות ציבורית המחייבת עבודת פרך.

שופטי ישראל נדרשים לפרוש בגיל 70, לאחר גיל הפרישה הרשמי משירות המדינה. זוהי לא רק מזכרת למסורת חברתית שהועידה את השפיטה לזקני העדה, אלא גם הצורך למנות לתפקיד מבוגרים מיושבים בדעתם שניסיון החיים שלהם חשוב לפחות כמו החוק היבש. אבל מה לביקורת המדינה ולכישורים שתכליתם להכריע בסכסוכים או לזקק את האמת הצרופה שמאחורי העמדות פנים ולשון חלקלקות?

הביקורת מחייבת חקירות שיפיקו תשתית ראיות, כדי לקצר את דרכם של המבוקרים שסרחו לתא הנאשמים. היא משוועת לשיניים חדות וללשון מצליפה. אך בישראל הביקורת קהת השיניים משתלבת יפה עם דימוי השופט הפנסיונר שבראש הפירמידה. המוציא תחת ידיו דו"ח שנתי בעל חיי מדף של שבוע. לשון הביקורת אמנם בוטה היום בהשוואה למבקרים קודמים שטישטשו עבירות פליליות בהתפתלויות לשון והגנו על פקידים עבריינים במסך של אלמוניות, במקום להוקיע אותם בשער העיר. שני האחרונים, מרים בן פורת ואליעזר גולדברג, גם פחות סלחניים יחסית לקודמיהם. אבל הסיבה העיקרית לכישלונם, למרות מאמציהם לנקות את האורוות, היא בגישתם השיפוטית הנייטרלית, המחפשת נקודות זכות לאיזון התמונה, כשהנסיבות של הסתאבות הנורמות השלטוניות מחייבות דווקא גישה קטגורית. לתכלית זו זקוק משרד מבקר המדינה לניעור מלמעלה, ולא בידי שופט נשוא פנים בערוב ימיו.

התפקיד צריך להימסר לידי חוקר ותיק ומיומן במיטב שנותיו, איש משטרה בדרגת ניצב דוגמת אלכס איש-שלום, מי שהיה מבקר המשטרה, שמועמדותו עלתה לפני 7 שנים, אבל לא נשקלה בגלל ההליך החפוז והלא מנומק שהביא לבחירת אליעזר גולדברג אחרי פרישתו מבית המשפט העליון. הגיל הצעיר חיוני לתפקיד. מבקר עייף מנהל משרד עייף. משרד מבקר המדינה אמנם מתחרה בבנק ישראל בסולם השכר החריג והמפליג אבל לא מספק תמורה הולמת. את תפוקתו ניתן למדוד רק בדו"חות הביקורת, כך שהמדד לעובד הוא 4-5 עמודים לשנה. לא פרס קפלן, אבל גם לא תוצאה בלתי נמנעת של עבודה יסודית.

המשרד מתנהל בשגרה שמרנית, ועדיין מתמקד בביקורת השנתית שמפגרת בשנה-שנתיים אחרי האירועים. הפיגור מנציח מחדלים כמו תופעת המינויים הפוליטיים. המבקר לא מרבה לפרסם ביקורות בזמן אמיתי, המחייבות קצב עבודה מהיר ומלחיץ, ומעדיף את נינוחות הפרסום השנתי. הוועדה לביקורת המדינה מזמינה אותן בקצב של פעמיים בחודש. גולדברג דחה את רובן. השבוע הוא נימק את שיקוליו במשל הסלע המתגלגל מראש ההר. המבקר חושב שתפקידו להתערב רק אם יש אנשים למרגלות ההר שעלולים להימחץ. אבל עיקרון הדחיפות לא חל אצלו משום מה על נורמת השחיתות המתפתחת, אותה הגדיר באותו מעמד בתור הסכנה החמורה ביותר המאיימת על המדינה.

גולדברג מחפה על עייפות החומר שלו. מבקר צעיר ורעב היה מפיק מצוות משרדו כמה שיותר דו"חות אקטואליים ורלוונטיים. בשבוע שעבר דחה גולדברג הצעה של הנשיא, משה קצב, לתקן את החוק ולחייב את המבוקרים, כולל בסנקציות, לתיקון מיידי של הליקויים. המבקר טען שחינוך לתרבות שלטונית עדיף על פני החקיקה. הנשיא אמר שחינוך זה עניין לדורות אבל שחיתות צריך לבער מיד. המבקר נצמד לחינוך. אדם בגילו לא בנוי לרפורמות.

תיקון החוק נחוץ גם כדי לשדרג את מעמדו של מוסד הביקורת, כך שלממצאי חקירותיו יהיה תוקף של ראיות משפטיות. אם כבר שופט בכיר חתום עליהן, לאחר שחקר ושמע את כל הצדדים, מי צריך את התערבות היועץ המשפטי לממשלה שימליץ להעבירן כחומר גלם לחקירת המשטרה? הלא התהליך נסחב שנים, מפחית מערך הממצאים ומעמיד את אמינות המבקר בסימן שאלה, כמו בפרשת עמותות ברק.

חברי הכנסת רוצים להוכיח שהם לא חותמת גומי? אדרבא, שירימו את הכפפה ובזמן הקצר שנותר עד לבחירת המבקר הבא יבחנו מועמדים ראויים נוספים, צעירים ומקצוענים, ויתקנו את החוק כדי לחדד את שיני המועמד שייבחר. המבקר הוא הזרוע הביצועית של הכנסת. אם לא תצא משגרתה כדי להפעיל סמכות זו, היא תורמת באדישותה להעצמת השחיתות כפי שעולה מדו"חות הביקורת, ומגמדת את מעמד המבקר. *